Time is money

אתמול נפל עליי חתיכת שוק: גיליתי לאיזה קורס אני מיועדת.
למרות שמדובר בעדיפות השלישית שלי, אני ממש לא מרוצה (השאר היה עוד יותר חרא).
מאוד מאוד קיוויתי לקבל אחת מהעדיפויות הראשונות ותיכננתי את חיי בהתאם, אבל נדפקתי.
הקורס שקיבלתי הוא הקורס הארוך ביותר, 4 חודשים.
ארבעה חודשים שנלקחים מזמני היקר על כדוה"א.
באותו זמן יכולתי לעבוד, לטייל, לבלות... הרי הגיוס שלי הוא בכל זאת בפברואר.
בסופו של דבר, אין אשמים פה חוץ ממני. אני בחרתי ללמוד בביצפר הזה, אני בחרתי את המגמה, אני חתמתי בגיל 14 על השירות שאעשה.
אבל תחשבו על זה, יש משהו מאוד לא מוסרי בלתת לילדון בן 14 לחתום על העתיד שלו ל-7 השנים הבאות.מינימום.
זה פאקינג לא הוגן! מה ילדים בגיל הזה מבינים מהחיים???
גם זה לא מוריד ממני את האשמה, היו לי המון הזדמנויות לעזוב את הביצפר בשלב מאוחר יותר...
נכון שגם פה הייתי קצת נדפקת, אבל מילא.
הבעיה שלא הייתה לי סיבה לעזוב את הביצפר! היה לי כיף חיים, תקופה אדירה שאני לא הולכת לשכוח בזמן הקרוב.
כנראה שעכשיו אני אצטרך לשלם על כל הכיף, עכשיו כבר אין דרך חזרה.
האפשרויות היחידות שעומדות בפניי הן לפסול מקצוע או לצאת מהצבא לגמרי.
לצאת מהצבא זה לא מציאותי... מה אני אהיה שווה פה בלי צבא?
גם לפסול מקצוע הולך להיות קשה. אני אצטרך להוריד פרופיל ל-45, ויש יותר מדי מה להוריד...
 
היום יצא לי לדבר עם המפיקה שלי והבמאי שלי, כדי להודיע להם רשמית שאני לא הולכת להמשיך בתאטרון.
הם נורא עודדו אותי ובזכותם יצא לי לראשונה לראות את חצי הכוס המלאה:
את הקורס אני הולכת לעשות עם שני חבריי הטובים ביותר לרגע זה-לילך ואוראל, יש סיכוי גדול שגם את השירות הצבאי שלי אני אעשה עם אחד מהם לפחות ואפילו הבסיסים היחידים שפתוחים בפניי בסיום הקורס הם הבסיסים שהכי מתאימים לי
גם אחרי צבא העסק כנראה ישתלם לי... במהלך השירות אני אתעסק עם כל מיני טכנולוגיות מתקדמות ואעבוד עם חברות הייטק אזרחיות, ככה שזה ייפתח בפניי עוד כמה דלתות.
כבר עברו בערך 30 שעות מאז ששמעתי על הקורסים ואני חושבת שלאט לאט אני מתחילה לעכל ולקבל את המצב.
המחשבות בראש על פסילת מקצוע עדיין לא עברו לגמרי, אבל לאט לאט הן דועכות.
לא יודעת מה הייתי עושה בלי התאטרון והחבר'ה שם...
זה כלי לכל החיים וחברים לכל החיים. אני אתגעגע בטירוף.
 
בגלל השוק הזה שנפל עליי אפילו שכחתי שביום ראשון נכשלתי בטסט, זה כ"כ לא עניין אותי...
אבל אם כבר פתחתי את הנושא אז הסיפור באמת מבאס!
באותו יום עשיתי את הטסט הפנימי שעבר חלק, אפילו קיבלתי מחמאות ממנהל ביה"ס לנהיגה שזועם בד"כ.
נהגתי לפי החוקים בדיוק באותו יום, אבל בטסט עצמו, כשהגענו לכביש מהיר, איזה פרחה קטנה שלא יודעת לנהוג התחילה לעבור נתיב.
האטתי כדי לתת לה לעבור, אבל היא התחילה לנסוע עקום ולקח לה המון זמן עד שנאלצתי לבלום.
הבעיה הייתה שגם הטסטר בלם איתי. נכשל אוטומטית
באותו רגע ידעתי שנכשלתי וגם הטסטר ידע שידעתי, אבל לא מדברים על זה.
למרות הכל המשכתי לנהוג יפה ולפי החוקים עד הסוף, לא יודעת למה האמת.
המורה שלי ממש התבאס ואמר שאם כבר ידעתי שנכשלתי, למה לא יצאתי רגע מהאוטו, דפקתי מכות לפרחה וחזרתי.
גם אני התחרטתי אח"כ.
 
טוב, אחרי פוסט סטייל חותכי ורידים שכזה חייבים קצת הומור!
בזמנו דיברתי עם המורה על הטסט העתידי ואמרתי לו שאני הולכת ללבוש חתיכת מחשוף, כדי שהטסטר לא יוריד ממנו את העיניים ולא ישים לב אם אני עושה שטויות. והמורה אמר לי: "ואם הטסטר יהיה דתי? הוא יראה איזה כופרת את וישר יכשיל אותך"
נחשו מה? היה לי טסטר דתי! (רק שבסוף לא לבשתי מחשוף, כי הטסט היה לי די בהפתעה)
 
בקיצור, למרות האופטימיות שמבצבצת קשה לי, קצת עצוב לי,
אבל בגלל שאני דואגת להסתיר את זה כ"כ טוב אני לא מקבלת יחס של "מדוכאת".
בעצם, טוב שכך.
אחרי יום ההולדת של בלוגי הצנוע (שאם תשימו לב קיבל במתנה עיצוב חדשדש).
אני לא יודעת מתי ייצא לי להיות פה בישרא, לקרוא אתכם, להגיב ולעדכן, אני לא יודעת אם יהיה לי מה לעדכן.
ביום שני, בשעה 6 וחצי בבוקר, אני נכנסת לפרק חדש בחיים שלי, פרק של שגרה מעצבנת ומשעממת.
אני לא צופה יותר מדי חוויות משעשעות והזויות, אבל לכו תדעו, החיים מפתיעים לפעמים.
 
אוהבת באמת,
אניגמה כהן, שדמעה קטנטנה מציצה מעיניה בכתיבת שורות אלה.
ועכשיו ברשותכם, אני אסיים לארוז תיק.
ממחר עד יום שבת אני נוסעת לעבוד באילת, צריך כמה שקלים לממן את עצמי ארבעה חודשים.
 
נ.ב. תסלחו לי בימבה ופרצופית, אך לא נראה לי שיהיה לי זמן בתקופה הקרובה לקחת חלק בפרוייקטים

שמור   בטל

נכתב על ידי אניגמה כהן, 12/9/2006 19:08, בקטגוריות שחרור קיטור
82 תגובות   הגב     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק לקטע     המלץ על הקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של --- ב-30/10/2006 18:37

---