פוסט בונוס
שלום לקוראיי היקרים (וגם הפחות יקרים ),
אני יודעת שאתם מופתעים לראות פוסט חדש בבלוגי כשלא עברו שבועיים ואפילו לא שבוע, אבל הפוסט הקודם לא נגמר בנימה אופטימית במיוחד, אז רציתי לשמח אתכם וגם קצת את עצמי.
חוץ מזה, יש כמה דברים שנזכרתי בקשר לפסטיבל ושכחתי לרשום בפוסט ההוא.
 
אז קודם כל, בקשר למחזור: בבוקר יום שני עשיתי את הבדיקה ויצא שלילי. אני יודעת שבד"כ הבדיקות האלה דווקא בסדר, אבל המחזור לא הגיע למרות הכל. לא יכולתי להפסיק לדאוג לגמרי.
נסעתי לבסיס, די חולה, אבל אין מה לעשות.
כשהגעתי דווקא שמחתי לראות את האנשים וגם המפקד שלי אמר שאני עוברת לתפקיד שרציתי אחרי החגים ועל הדרך גם נתן לי את הכבוד לקבוע את לוח השבתות של הקורס שלנו
אז יום שני עבר, והמחזור עדיין לא הגיע.
ביום שלישי הרגשתי ממש לא טוב והלכתי למרפאה, קיבלתי 24 שעות מנוחה ואת התרופות המקובלות (אקמול, קלגרון טיפות אף) היה לי נחמד לנוח ובאמת הרגשתי קצת יותר טוב, אבל השתגעתי כי המחזור לא הגיע.
באותו יום אוראל יצא לאפטר, אז ביקשתי ממנו שיקנה לי עוד בדיקה.
ביום שלמחרת חזרתי למרפאה, רופא טרח לבדוק אותי ולמרות שאמר שיש לי ריאות של ספורטאים קבע שאני צריכה לנוח בבית
אוראל בדיוק חזר כשהתכוונתי ללכת, אבל החלטתי לעשות את הבדיקה לפני שאלך.
נכנסתי לשירותים לעשות את הבדיקה ומה גיליתי להפתעתי? מחזור! באותה שנייה התקשרתי ללילך, הייתי כ"כ מטומטמת מאושר שהייתי חייבת לחלוק את זה עם מישהו, לילך כמובן אמרה שאני סתומה, אבל הבינה אותי.
אז עכשיו יש לנו בחדר בדיקת הריון למקרה חירום, שזה גם די נוח.
 
כך יצא שחזרתי הביתה יום רביעי ועכשיו אני בחופש עד יום רביעי הבא!
עכשיו נשאר רק להבריא.
 
ועכשיו לנושא אחר לגמרי: פסטיבל התאטרון.
בפסטיבל הייתה לנו סדנא של תאטרון שונה, מיוחד (יש לזה הגדרה, אבל לא רוצה שימצאו אותי בגוגל).
אחד התרגילים בסדנא הזו היה לבוא למישהו,להחזיק לו את הידיים, להגיד לו 3 דברים שאהבת בו ואחרי שהוא מודה לך אתם מתחלפים. אח"כ מתחבקים, אבל זה כבר בא טבעי אצל אנשי תאטרון טיפוסיים.
בהתחלה זה נראה נורא סתמי, אבל בהמשך גיליתי שזה תרגיל מאוד מיוחד, אפשר לשאוב ממנו המון אנרגיה!
חוץ מזה, גיליתי שאני לא תמיד שולטת ב-100% ברושם הראשוני שלי.
חוץ מהדברים הרגילים שאנשים שמכירים אותי יכולים לאהוב בי (אמיתיות, הומור, אומץ...) וכאלה שלא כ"כ מכירים (עיניים, שיער, גומות...), המדריכה של התרגיל אמרה שאהבה את הביישנות שלי. זה משהו ששמעתי לראשונה בחיי! למרות שהייתי חולה, לא תיארתי לעצמי שאני בכלל מסוגלת לשדר ביישנות באיזשהו מצב.
הרבה גם אמרו שאהבו את הגובה שלי וזה די הפתיע אותי.
 
ואם כבר בתאטרון עסקנו, שמעתי אתמול את אמא אומרת לסבתא שהיא הולכת לקנות כרטיסים להצגה.
התחלתי לצעוק בכל הבית שגם אני רוצה לבוא, למרות שאני חולה...
אמא חשבה קצת ולבסוף הסכימה.
הקדמנו בחצי שעה להצגה (כרגיל עם אמא) אז הצעתי שנקפוץ למסעדה הסמוכה לשתות משהו חם שאשתעל קצת פחות בהצגה, אבל המקום היה מלא לגמרי ולא היה טעם לחכות.
החלטתי לרדת ברמה ולקפוץ לקיוסק ממול לקנות איזה אספרסו וואנבי, אבל אפילו שם התקלקלה המכונה!
זה היה ממש מעצבן ובגלל הקור התחלתי להשתעל הרבה יותר, אז קניתי אורביט s בטעם מנטה כדי לפחות להקל טיפה על השיעול.
במהלך ההצגה כמעט ולא השתעלתי, מצצתי את הסוכריות האלה אחת אחרי השנייה, כאילו היו סוכריות פלא.
בסוף ההצגה נשארו רק שתיים מתוך 14 סוכריות!!!
כמובן שאמא לא התחמקה וגררתי אותה למסעדה אחרי ההצגה.
לפחות לא רוששתי אותה יותר מדי ורק זללתי סופלה שוקולד עם ספל לאטה
אני חושבת שאחרי הבילוי מצבי החמיר קצת, אבל זה היה שווה את זה.
ההצגה הייתה מצוינת, מכל הבחינות! וזאת ביקורת של שחקנית, ככה שאני שמה לב לכל שטות קטנה.
מי שרוצה יותר פרטים שידבר איתי במייל/מסנג'ר.
 
אגב, אתם מוזמנים להמשיך בהימורים שלכם, זה יישאר רלוונטי לכל השנתיים (מינימום) שאהיה תקועה בצבא.
הפרס יהיה פגישה איתי על כוס קפה/בירה. עליי.
 
סופ"ש מעולה לכולם.
לכל הבריאים-תשמרו על עצמכם ככה, לכל החולים-החלמה מהירה.
אוהבת, אניגמה כהן.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אניגמה כהן, 29/3/2007 21:28
150 תגובות   הגב     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק לקטע     המלץ על הקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אניגמה ב-12/4/2007 14:07

---