מתישהו במאה הקודמת נדרשתי ע"י
הגברת כהן לכתוב פוסט על ההחלטות הטובות והגרועות ביותר שעשיתי בחיים.
במשך שבוע בערך הרהרתי קצת בנושא והגעתי למסקנה שבסטטוס הנוכחי שלי אין הרבה החלטות "גורליות" שאני יכולה לדעת את ההשלכות שלהן כרגע. ואז חשבתי עוד קצת והבנתי שלא מדובר בחשיבות של ההחלטות, יש גם החלטות שלא נראות כ"כ משמעותיות מהצד ואז אוטומטית הן לא נראות משמעותיות לנו, המחליטים.
בכל מקרה, נדרשתי והמשימה תבוצע!
TOP 3 AT 3: ההחלטות הטובותתיאטרון - אני חושבת ששש השנים פלוס מינוס שהשקעתי בלימודי תיאטרון (ולא כמגמה בביצפר) זה קלף חזק לכל החיים.
אני מאוד מסכימה עם המשפט "כל העולם במה" ונראה לי שהיכולת "לשחק אותה", להיות מודעת ולשלוט באופן כמעט מוחלט בשפת הגוף ובהבעות הפנים שלי, לדבר מאוד ברור כשצריך בזכות שיעורי הדיקציה וסתם להחביא כמה דברים מפתיעים בשרוול כמו ידע בסיסי בסייף, אקרובטיקה ופנטומימה, זה משהו מאוד מוערך מצד הסביבה וכמובן שמאוד נוח גם לי.
כמובן שגם בתחום יחסי אנוש אני חזקה מהממוצע, וזה רבותיי מפתח להצלחה בחיים.
למרות שהתיאטרון בארץ הוא ברמה מאוד נמוכה ורוב השחקנים לא בדיוק עוסקים במקצועם, אני סומכת עליהם שישרדו בכל מקום בעוד שהרוב מרחמים עליהם.
חסכון - מאז ומתמיד חונכתי להיות ילדה חסכנית. זה התחיל מזה שהעדפתי לקבל כסף בימי הולדת, חסכתי כל שקל שקיבלתי בתור דמי חנוכה ומתנות לחגים, עבדתי בעבודות מעפנות כמו: מלצרות, חדרנות, מכירת פרחים, חלוקת חומר הסברה בבחירות, מורה פרטית לתאוריה (??!) וכו'. מאוחר יותר הייתי שותפה בעסק קטן.
עם הזמן הצטבר לי סכום יפה שמושקע טוב וכרגע השאיפה להגיע
לבנקאות פרטית (ואני לא רחוקה בכלל) ולשחק יותר עם הכסף.
קולה - אני לא בטוחה שאתם יודעים, אבל אני שונאת קולה!
כמובן שלא תמיד הייתי כזאת מוזרה. למעשה, עד לפני כמה שנים היייתי קונה שתי שמיניות של קולה בשבוע.
בשלב מסוים החלטתי לעשות הלבנת שיניים קטנה ומאז החלטתי שחבל לשתות קולה וגם די הפסקתי לשתות משקאות מוגזים
לא רק שהחרא הזה לא בריא, הוא גם משאיר שכבה מחוספסת ומגעילה על השיניים, טעם לוואי נוראי וזה פשוט מתוק מדי.
הבעיה היחידה היא שיש מקרים שאנשים קונים רק קולה ואז אני צריכה להסתפק במים מהקולר.
הרי מי יעלה בדעתו שיש אנשים שלא שותים קולה?
TOP 3 AT 3: ההחלטות הגרועותלשלוח את אחותי לביצפר צבאי - אם במקרה שכחתם, בארבעת השנים האחרונות ללימודים הייתי בביצפר צבאי.
בסופו של דבר, הייתי מאוד מרוצה ממנו והוא נראה לי הטוב ביותר שיש בסביבה. (וזה לא כזה הישג).
כשאחותי הגיעה לכיתה ח' לחצתי על אמא שלי לרשום גם אותה לאותו ביצפר. בהתחלה היא נתנה לאחותי את החופש לבחור, אבל הרעלי את שתיהן עוד ועוד עד שהשתכנעו.
קיוויתי שאחותי תצא עם איזשהו כיוון מהביצפר, שתתערבב עם אוכלוסיה איכותית ותפתח דף חדש.
אך מסתבר שהביצפר כבר לא כמו פעם, הרמה ירדה משמעותית גם מבחינת הלימודים וגם מבחינת התלמידים.
והגרוע מכל, אחותי הגיע למגמה שונה משלי. בכלל לא חשבתי שזה יכול לקרות. ההבדל בין שתי המגמות הוא הבדל של שמיים וארץ!
באותו זמן כבר היה לי עצוב עליה, אבל לא כ"כ פשוט לעזוב ביצפר צבאי בכיתה י'.
לפני שנה וקצת בערך, כשהתחלתי את הקורס הצבאי שלי ראיתי מה עושים חבר'ה שמסיימים את המגמה שלה והייתי בשוק!
זה היה הקש ששבר את הגב של אניגמה ואמרתי לה לעזוב את הביצפר הארור!
באותה תקופה היא כבר הייתה בי"א, אבל זה לא עניין אותי. ידעתי שאני אשמה בזה ולא רציתי שאחותי תסבול כ"כ בצבא.
בערך שבוע אחרי הסיפור הזה היא והביצפר הצבאי שלי נפרדו כידידים.
היא חזרה לתיכון הקודם שלה והתחילה ללמוד כימיה, כמו ילדה נורמלית
ילדות בעייתית - בערך בתקופת חטיבת הביניים ואולי טיפה לפני גיליתי עולם מופלא של מסיבות, ברים אפלים וטיולים עד אור הבוקר.
אמא לא הייתה ממש מרוצה מהגילוי הזה וניסתה בכל הכוח להחזיר אותי למציאות. היא קבעה שעות לא הגיוניות מבחינתי שהייתי צריכה לחזור הביתה, הייתה מתקשרת מיליון פעמים עד שהייתי מנתקת את הסלולרי, חוזרת הביתה ומתחילה לריב עם כולם...
המצב הזה נמשך המון זמן והמשפוחה כבר התחליה להראות סימני ייאוש.
הם כבר לא אמרו לי כלום והיחסים בינינו היו של היי-ביי.
היה לי ממש נוח עם תחושת העצמאות המזויפת ההיא, עד שדי מיציתי את חיי הלילה. כבר לא נשארו לי אנרגיות לבלות עד 6 בבוקר.
אמא נהייתה פחות קשוחה ובמקום לקבוע שעה הייתה שאלת מתי אגיע, והייתי מגיעה פלוס מינוס בשעה שאמרתי.
זו באמת החלטה גרועה למרוד במשפוחה הסכנה שלי. הם עושים כל המ שביכולתם שיהיה לי טוב, למרות שלפעמים אנחנו לא מסכימים מה באמת טוב עבורי.
ייאמר לטובתי שכבר הספקתי לפצות אותם על הכל
גיטרה - תמיד הייתי ילדה מוזיקלית. לפני שהגעתי לארץ (עד גיל 3) ניגנתי בפסנתר, אח"כ דרשתי שיקנו לי אורגנית ובסוף התעצלתי ללמוד וניגנתי רק משמיעה.
מאוחר יותר סבתא לחצה שאנגן על גיטרה. יש לנו אחת בבית וחבל שהיא סתם תופסת אבק.
שנים רבות אמרתי לה שאין לי כוח וזה לא מעניין אותי, אבל בשלב מסויים התיידדתי עם בחור
שניגן קצת (גרוע מאוד בראייה/שמיעה לאחור) ודי התלהבתי.
אמרתי שאני רוצה גיטרה חשמלית כדי לנגן מטאל כל היום!

אמא מצאה לי מורה פרטי והתחלתי ללמוד לנגן על הגיטרה הפשוטה שהייתה בבית.
מהר מאוד קניתי גיטרה קלאסית איכותית הרבה יותר והמשכתי ללמוד כמו שצריך. קראתי תווים כמו אותיות ועם הזמן התאהבתי בקלאסיקה. למדתי בערך שנה בהצלחה מרובה, המורה התלהב ורצה להקליט אותי, אמר שאני התלמידה הכי טובה שלו...
אבל כשהגעתי לרמה הזו כבר התחלתי לחפף. תמיד היו אצלי דברים דחופים יותר מהגיטרה שנשארה לצבור אבק.
זה באסה רצח, כי יש לי כשרון אמיתי לזה ועכשיו אני מנגנת כאילו ישבתי בבית ולמדתי לנגן על גיטרה באינטרנט במשך יומיים

האמת, ככה בדיוק היה גם עם ציור אבל לגיטרה נמשכתי הרבה יותר.
וואו, אני חושבת שהפעם יש לי פוסט אחו שקשוקה אמיתי!!
מרוצה,נונה?

נראה לי שאחרי הפוסט הזה אפשר להכיר אותי הרבה יותר ולראות עד כמה אניגמה פשוטה אנוכי.
אני מרגישה חשופה...