אוף...
היה לי קצת זמן פנוי ואיזשהו חשק לגלוש קצת באינטרנט (ייתכן שזה קשור לעובדה שאתמול שידרגתי ל-2.5 מגה?)
ולמרות שאני בד"כ לא עושה את זה, עיינתי קצת בכמה פוסטים ברשימה "קורות חיים".
וואלה, היה לי בלוג ממש חביב!
כנראה שכל זה נקטע כשהתגייסתי, חוץ מהסיפור על הטירונות שהיה אדיר.
בסה"כ אני אוהבת את הבלוג ורואה בו תחביב נחמד, אנ'לא יודעת למה כ"כ הזנחתי אותו.
וזה לא רק זה, אני מרגישה שאני זה כבר לא זה!
הזכרון, החוויות, סגנון הכתיבה... אולי אני מזדקנת?
 
בכל מקרה, סתם פתאום התחשק לי לשפוך קצת את הלב.
ואם כבר אני פה, אעדכן אתכם בסיפור! אומנם לא מדובר בסיפור חם מהתנור, אבל לא נראה לי ששמעתם עליו:
טחנתי עבודה ובקושי הספקתי להגיע לארוחת צהריים. גוועתי ברעב ולא ממש היה אכפת לי מה אכלתי.
לקחתי שניצלונים, ספק בשר כלשהו (עוף, כלב, ווטאבר) ספק סויה ופשוט זללתי לפחות שמונה!
בארוחת ערב הרגשתי שהבטן שלי טיפה כואבת.
כמובן שכדי להרגיע אותה קניתי עוגיות שוקו-צ'יפס בשק"ם
הגעתי לחדר ונשכבתי על המיטה, עם הזמן הכאב רק הלך והחמיר.
כבר ניסיתי את תרופת הפלא-עוגיה, אבל בקושי הצלחתי לאכול חצי ממנה.
הכאב רק החמיר והחמיר ואת אותו לילה ביליתי בבהייה בתקרה חשוכה. מזל שהבננות לא התנגדו לישון עם מוזיקה...
בבוקר הייתי צריכה לצאת ב-7 בבוקר. את הדרך לאוטובוס שאני עושה בד"כ ב-8 דק' עשיתי בעשרים.
הלכתי כולי מכווצת עם רצון עז לקבור את עצמי איפשהו.
באוטובוס היה בכלל סיוט, התהפכתי מצד לצד, הרגשתי בחילה מטורפת...
את האוטובוס מהתחנה מרכזית לבית החלטתי שאני כבר לא אשרוד, לקחתי מונית.
הגעתי הביתה, חיוורת ומכווצת והמשפוחה ממש נבהלה!
אמא התעקשה לקחת אותי למיון, אני התעקשתי שלא צריך.
את כל אותו יום ביליתי במיטה, בתנוחת ישיבה-שכיבה כי לא יכולתי אחרת. כמובן שכל תוכניותיי החשובות התבטלו.
לא היה לי תאבון בשיט ורק שתיתי תה כל היום. לקראת הערב מצבי השתפר, אבל בכל זאת הלכתי לביקורופא.
אחרי המתנה מייגעת של 3 (!!!) שעות נכנסתי לרופא והוא אמר שיש לי התכווצויות חזקות בבטן שייתכן שנגרמו ממשהו לא טוב שאכלתי. הוא רשם לי כדורי אנטי ספאזם, אבל התוודיתי שאין לי כוונה לקחת אותם.
הוא הציע שאם כך עדיף שאעשה זריקה. הופניתי לחדר האחות שבמקרה היה שם אח רוסי חביב.
"את יודעת באיזה מקום אני הולך לעשות לך זריקה,נכון"? (לא) באותה שנייה ידעתי.
טוב נו, אם זה יעזור לא נורא.
מסתבר שזה באמת עזר, בבוקר שלמחרת התעוררתי עם כאב בטן מינימלי ממש וגימל ליום אחד :)
הדבר המבאס היחיד היה הסימן הכחול על הטוסיק שלי שהתעקש להשאר שבוע שלם!
 
ועכשיו... עוד סיפור שאני חייבת לספר, הרבה פחות משעשע.
אני מזהירה, זה ממש לא לבעלי לב חלש!
ניסיתי לספר אותו למס' אנשים ונקטעתי באכזריות באמצע. "די, זה מזעזע, אל תמשיכי!"
איזה אנוכיות מצידם, הם בסה"כ היו צריכים לשמוע מה שאני ראיתי במו עיניי!! מה עם נפשי העדינה?
אז יכול להיות שאני טיפה תאטרלית מהממוצע, אבל אפשר לדבר בטלפון
בכל מקרה, אני הזהרתי:
שלשום הלכתי לקחת תרופות לסבא שלי, והיום כבר התחיל רע: שכחתי את הפל' בבית, היה קור כלבים בחוץ...
כשיצאתי מבית המרקחת והתקדמתי לכיוון תחנת האוטובוס שנמצאת על כביש ראשי (של 60 קמ"ש) ראיתי חתלתול קטן נדרס תחת גלגלי מכונית. אני חושבת שאחרי המכונית הראשונה הוא לא מת לגמרי, הוא ניסה להתחמק מהגלגלים, אך השנייה, השלישית, הרביעית ולבסוף גם האוטובוס גמרו לו את הקריירה.
בחורה שעמדה קרוב יותר התחילה לבכות ולצרוח וברגע שהאור התחלף לירוק היא פשוט ברחה מהמקום.
אני עמדתי איפשהו רחוק יותר, מוכת הלם, ופשוט לא יכולתי לזוז! זה באמת היה מזעזע ואני לא בטוחה שלקחתי את זה פחות קשה מאותה בחורה.
תחנת האוטובוס הייתה טיפה רחוקה, אבל גם בלי משקפיים (שאני אמורה להיות די עיוורת) ראיתי את גווייתו של החתלתול נקרעת לגזרים תחת גלגלי המכוניות. והאוטובוס הארור כאילו סירב להגיע.
נכון שאין כ"כ מה לעשות, וזה כנראה מה שכ"כ מכעיס אותי במקרה הזה.
חבל שאין מד"א לבעלי חיים, אולי יכולתי לעצור את המכונית הראשונה ולהתקשר, כמו שעשיתי לפני שבוע כשמצאתי את סבא שלי מחוסר הכרה.
ייאמר לטובתו של החתלתול, שהוא ניסה לעבור במעבר חצייה. חבל שהוא לא היה חכם מספיק לחכות לאור ירוק...
אני מקווה שעכשיו הוא נמצא בגן עדן לחתלתולים ועושה כיף חיים.
יהיה זכרו ברוך.
שמור   בטל

נכתב על ידי אניגמה כהן, 20/2/2008 21:16, בקטגוריות שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: שחרור קיטור
41 תגובות   הגב     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק לקטע     המלץ על הקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אניגמה ב-1/3/2008 20:50

---