צבא שכונה

שלום גבירותיי ורבותיי!
בזמן האחרון אני נזכרת שיש לי רצון לעדכן דווקא כשהצד האפל שלי נזכר שיש רצון לישון, אז שוב אצטרך לקצר.
כידוע, בסופו של דבר כן התגייסתי בשעה טובה ומוצלחת, ביחד עם לילך וגם ח', חברה מהשכבה שדחתה את הגיוס.
ביום הגיוס כולם הסתכלו עלינו מוזר, כי היינו היחידות שהתגייסו במדים.
שרשרת החיול שלנו הייתה טיפה יותר מקוצרת משאר החבר'ה וכשבסופה חילקו אותנו לקבוצות שיהיו מחלקות בטירונות גילינו שאנחנו החיל אווירניקיות היחידות, כל השאר ירוקות ויש שתיים מחיל הים.
התקשרנו למפקדת שלנו בקורסים שנשבעה בחייה שנגיע לטירונות בטכני החביב, אבל בשלב הזה כבר הבנו שלא יקרה.
בהתחלה המפקדות בכלל לא רצו להגיד לנו לאן נוסעים, אז הלכתי לשאול את נהג האוטובוס ולשמחתי הרבה מדובר בבית זונות אמיתי, אפילו יותר מהטכני!  (החלטתי להשאיר את הפרטים קצת חסויים, כי אני עדיין לא יודעת כמה בלוגריות יש לי בפלוגה )
עד עכשיו היה שכונה ולא עשינו כמעט כלום, יחסית מעט בנות בכו ובאמת אין סיבה לבכות: ישנים בחדרים, המפקדות לא רעות בכלל, אפילו די נחמדות וגם הסמלת חביבה (חוץ מכמה סיטואציות בודדות שבהן היא התנהגה כמו כלבה פסיכוטית).
חוץ מזה, אני, לילך וח' באותו חדר ויש עוד 3 בנות ממש נחמדות שכבר הספקנו להכיר קצת.
כל שאר הבנות במחלקה נראות לי טיפשות/משעממות/לא בוגרות בגרוש/ערסיות, לפחות מרושם ראשוני.
המפקדות יודעות שאני, לילך וח' שוחרות ונמצאות קצת הרבה יותר מהן במסגרת צבאית. הטירונות הזו ממש מיותרת עבורנו וזה בסה"כ נוהל צבאי מטומטם שכל אחד צריך לעזור.
הן נותנות לנו יחס קצת אחר וגם נזהרות מאיתנו, כי אנחנו יודעות כמה וכמה חוקים ונמצאות איתן באותה דרגה (ישר עם הגיוס קיבלתי רב"ט).
לדוגמא, היינו בשיחה עם כל המ"מ, מ"פ,רס"פ ושאר המעפנים באולם כשהתחיל גשם מטורף. המפקדות החליטו שעכשיו זמן לאכול ואמרו לכולן לרוץ מהר לחד"א.
אני ולילך הסתכלו אחת על השנייה ולאחר מכן על המפקדות במבט עם רצח בעיניים, אמרו להן מפורשות: "אנחנו לא יוצאות בגשם הזה, אסור לכן להוציא אותנו". אחרי 10 שניות הן המציאו לנו תפקיד לנקות את האולם רק          כדי שנשתוק
בקיצור, אני מרגישה שהטירונות ממש בזיונית, מזכירה לי מאוד קייטנה.
יכול להיות שזה רק מהצד שלי, כי אני יודעת מה זה צבא, אבל שאלה יהיו הצרות שלי.
ועכשיו, הגיע הזמן לישון, מחר לקום ב-5 וחצי.
אגב, אני סוגרת את השבת הזו אז אני נפרדת מכם לשבועיים. (מצד שני, צפו להפתעות )
אוהבת,
רב"ט אניגמה כהן. 

עדכון הדקה ה-90
נשארו לי עוד כמה שעות לגיוס. תסלחו לי שזה הולך להיות פוסט מבולגן, אבל כבר הגיע זמני לישון.
היומיים האחרונים היו קשים מאוד, נפשית ופיזית. לא בגלל שאני הולכת להתגעגע ונורא סובלת או משהו בסגנון, הצבא המזורגג עשה כמה טעויות ועוד ביום חמישי הסתבר שאני חסרת פרופיל כי הפרופיל שלי מכיתה ט' לא תקף.
יחד עם כל הבלאגן גם הייתי חסרת פלאפון עד לפני כמה שעות כי אני קצת נזק...
אז עדיין לא כ"כ דאגתי והתרגשתי, כי אמרו לי שביום הגיוס אני אקבל פרופיל, אבל ביום ראשון קיבלתי טלפון ונאמר לי שהגיוס שלי נדחה עד להודעה חדשה, כלומר עד שאני מוסרת להם בדיקות ומקבלת פרופיל.
התחלתי לצעוק כמו מטורפת על הפקידה האומללה, היא חטפה שלוש פעמים ניתוק לפרצוף, אמרתי לה שאם אני לא מתגייסת מחר הם יכולים רק לחפש אותי אח"כ...
מצד שני, לא יכולתי להרשות לעצמי להיות עסוקה בצרות האלה, כי באותו יום הופעתי את ההופעה האחרונה שלי, היה פשוט אדיר ומאוד מרגש ואח"כ יצאנו כל הלהקה וחגגנו עד השעות הקטנות של הלילה, אני הולכת להתגעגע אליהם
היום החלטתי לצאת למלחמה, הרמתי את כל לשכת הגיוס על הרגליים ובמקביל אמא שלי הרימה את כל בית החולים על הרגליים כדי שאני אבדק אצלם בהקדם האפשרי ואלך עם המסמכים ללשכת הגיוס.
מ-8 בבוקר התרוצצתי כמו מטורפת בין המרפאה לבית, לבית החולים וחוזר חלילה.
בסופו של דבר המאמצים שלי השתלמו וב-3 בצהריים כבר הייתי בלשכת גיוס ומסרתי את המסמכים הארורים.
ברגע שנכנסתי דרשתי לדבר עם מישהו בדרגה גבוהה והפנו אותי לקצינה עם פלאפל שבמקרה יש לה שם משפחה כמו שלי (ולא, זה לא כהן) היא לא הבינה למה שיגעו אותי כ"כ ומה הייתה הבעיה לגייס אותי בלי פרופיל...
מסרתי לה את המסמכים ובדרך הוספתי הוכחה לכאבי גב שלי והיא הורידה לי את הפרופיל ל-82
אז רק לפני שעה התחלתי להתארגן למחר ולארוז תיק. רוב הסיכויים שאעשה טירונות בטכני וגם לא אסגור שבת ראשונה (מידע מודיעיני מבפנים ), אבל בצבא אין הרבה הגיון ויש הרבה הפתעות...
אז תאחלו לי בהצלחה ותתגעגעו אליי, בפקודה!
אוהבת, אניגמה כהן.
שמור   בטל

חוטאת לפני הגיוס
שלום גבירותיי ורבותיי!
נראה לי שעד הגיוס (אל תדאגו, כבר לא נשאר הרבה) יהיו פוסטים ארוכים כי יש הרבה פרויקטים, הרבה מה לספר וזה...
ועכשיו, לעידכונים:
בינתיים אני בתאטרון, נהנית מכל רגע. למרות שבחזרה הקודמת ההצגה בוטלה בגלל בעיות טכניות היום הוחלט לעשות אותה בכל מקרה. בסה"כ עדיין לא התחלתי לפתח ציפיות וההופעה עצמה זה לא מה שמעלה לי את החיוך בכל הסיפור הזה.
אני קצת מקנאה בחבר'ה שנשארו בתאטרון. הם קיבלו אולם בית משלהם, הולכים לעלות הצגה ממש לא פשוטה למשחק, עושים כיף חיים.
גם לי יצא קצת לנצל את זה ועשיתי קורס מזורז באקרובטיקה בסיסית (הייתי ממליצה לכם, אבל לא כדאי לנסות בבית).
 
חוץ מזה, לפני הגיוס החלטתי לעשות סיבוב רופאים. כלומר לעשות בדיקת דם שגרתית, לקפוץ לרופאת השיניים שלי ולעשות רנטגן לגב המסכן והכואב שלי. על רופאים צבאיים אני לא סומכת!
אז שבוע שעבר קבעתי תור לרופאת המשפחה שלי והשיחה ביניו נשמעה בערך כך:
-נו מה, עוד פעם הברזת מהביצפר ובאת להוציא אישור שאת חולה?
-סיימתי ביצפר כבר...
-אה, אז מה קרה?
-אני רוצה לעשות בדיקת דם שגרתית והפנייה לאורטופד.
-למה את צריכה את זה? את בריאה כמו שור! זה סתם פסיכולוגי הדאגה שלך....
-
 
כ"כ התעצבנתי עליה! פעם ראשונה בעשר השנים האחרונות שאני באה אליה מסיבה הגיונית והיא מזיינת לי ת'שכל!!!
בסופו של דבר אמרתי לה "עזבי, אני לא צריכה טובות, אני אתקשר לאמא ונסגור עניין..."
כנראה שהיא שכחה קצת מי זו אמא שלי ובאותה שנייה נתנה לי את ההפניות לאורטופד ובדיקת דם: "קחי מתוקה, את לא צריכה לדאוג ולהלחץ לפני הצבא".
האאאאאאאאאאא!!! שונאת את זה! נכון שאין מה לעשות וזה טבעי לחלוטין, אבל נורא מעצבן אותי שדברים מהסוג הזה גורמים לאנשים לראות אותי בעין אחרת ומיד לשנות גישה.
 
אז העברתי לי סופ"ש סוער ונחמד עם השדונית, סמט"ית ג', חברה העתודאי ויובל חסר הלינק, שהחריב לי את דף התגובות של הפוסט הקודם ולא דמיין אפילו שאמחק את תגובתו המושקעת בהינף יד
בדיקת הדם שלי הייתה אמורה להיות היום בבוקר, אבל הייתי נורא עייפה וביטלתי.
אמא שלי התקשרה לשאול מה המצב וכששמעה על הביטול אמרה שזה בסדר, אם עדיין לא אכלתי מהבוקר אז שאני אקפוץ אליה לעבודה, היא תעשה לי בדיקת דם בעצמה וגם תדאג להאכיל אותי כמו שצריך :)
התעוררתי היום ב-8 ועד שהגעתי לאמא כבר היה בערך 1 בצהריים, הקיבה שלי התחננה לאוכל
בסופו של דבר אמא החליטה שאין צורך לקחת ממני יותר מדי דם ובסה"כ לקחה לי קצת דם מהאצבע.
לא יודעת מה קרה לי היום, אבל הבעתי התעניינות בכל התהליך וכשהיא הביאה את תוצאות הבדיקה והתחלתי לשאול המון שאלות היא שלחה אותי לאינטרנט ואמרה לי לבדוק בעצמי כמה זמן נותר לי לחיות.
אני אבדוק ובשילוב עם הרנטגן שלי מחר אעדכן אתכם, קוראיי היקרים על מצבי העגום.
מצד שני, אני מאמינה שבתת מודע שלי יש איזשהו רצון למצוא משהו קטן, רק כדי שיהיה לי משהו לשחק איתו בצבא.

בהמשך מהפוסט הקודם, שבו הצגתי את האישה המושלמת לטעמי, אני אספר לכם על הגבר האידיאלי מבחינתי:
דין קיין. (קלארק מ"לואיס וקלארק"). אני מתה על הלוק שלו, בעיקר בתור קלארק. הוא הסופרמן בשבילי :)
כן, אני אוהבת את הגברים שלי בהירים, ממושקפים, חלקלקים עם שפתיים סקסיות וטוסיק טוב.
וכמובן שאי אפשר בלי כמה תמונות:

כפי שטוען הקאונטר ברשימות, נשארו לי 8 וקצת ימים עד הגיוס.
למרות זאת, יש לי לא מעט נסיון עם המערכת הצבאית החביבה להחריד שלנו, אז חשבתי לתרום כמה טיפים לעתידים להתגייס:
*מגבונים לחים-הדבר בערך הכי שימושי שיש. אף אחד לא מבטיח שתוכלו לשטוף ידיים כל פעם שצריך וזה גם מעולה לנקיונות.
*5 גלילי נייר טואלט לשבועיים-זה אולי נשמע הרבה, אבל זה לא כ"כ. השתמשו בהם בחוכמה!
*עזרה ראשונה-אל תסמכו על זה שתקבלו ערכה, קחו מהבית יוד, פלסטרים, וולטרן, נורופן, אוטריווין וקלגרון.
*עזרה שנייה-גם זה לא בטוח תקבלו, אז קחו איתכם ערכת תפירה קטנטנה וסיכות בטחון.
*כסף קטן-הדולרים שקיבלתם מסבתא לא יעזרו לכם במכונות השתייה.
*כפכפים למקלחת-אם הפטריות היחידות שאתם מוכנים לסבול זה בפיצה.
*אסלניות-כי כל העולם וסבתא שלו חירבן שם לפניכם.
*שפתון נגד יובש-כי לא תוכלו לדעת באיזה חור יזרקו אתכם.
*כפפות חד פעמיות-נו, כמו של רופאים. אם תצטרכו לנקות שירותים, זה ממש מציל.
*בקבוקים קטנים לסבון ושמפו-התיק בכל מקרה יהיה כבד.
*קופסה למברשת שיניים-קופסת פלסטיק שעולה 5 ש"ח בסופר פארם. נשמע אולי לא כ"כ שימושי, אבל זה פטנט אדיר.
*שקיות-וכמה שיותר: לזבל, לכביסה מלוכלכת וכו'.
*בגדים חמים-גופיות ארוכות לבנות וגעטקס, קריר עכשיו. (וגם חלוק מגבת, זה פטנט אדיר!)
*אם אתם (בעיקר אתן) דווקא יודעים באיזה חור זורקים אתכם ולא תצטרכו לישון באוהלים, אז גם לא תקבלו שק שינה צבאי.
מי שלא יותר מדי מפונק, אני ממליצה על כרית קטנה ושק שינה לישון בו, הרי בכל מקרה תצטרכו להוריד את המצעים כל בוקר למסדר
*מה לא לקחת?
-לבנות:אל תיקחו איפור, כולם בכל מקרה מטושטשים ומבולבלים מקור/הלם/טל מוסרי, לא ישימו לב לחצ'קון על המצח.
גם פן זה לא כ"כ שימושי, כי בכלל לא בטוח שיהיו שקעים בסביבה.
-בגדים אזרחיים:רוב הסיכויים שבכלל לא תהיה הזדמנות ללבוש אותם וגם לא תהיה שבירת דיסטנס שתצאו למסיבה ישר אחרי שבוע (או שבועיים) שקרעתם ת'תחת בבסיס. מה שכן תיקחו זה בגדים חמים לישון איתם וכמה בגדי ספורט.
-אוכל מהבית:לכו תדעו מתי בכלל תהיה לכם הזדמנות לאכול את זה. אל תתפנקו, תאכלו מה שמביאים לכם ותחסכו מקום בתיק.
לסיכום, אל תסחבו תיק יותר כבד מכם ואל תקחו דברים שלא בטוח בכלל שתשתמשו בהם. תארזו בחוכמה ותצאו תותחים.
תחסכו בשיחות, ולא כי אני קמצנית, פשוט אף אחד לא יודע מתי תהיה לכם הזדמנות לטעון אותו.
זהו. בסה"כ הצבא וגם הימים הראשונים זה לא ביג דיל. צריך לבוא בראש פתוח, מוכנים נפשית ופיזית ולא לשכוח שמדובר בהצגה. טירונות זה נוהל מטומטם וגם אם את פקידה או אתה מש"ק ממטרות צריך לעבור את החוויה הלא כ"כ נחוצה לחיים הזו.
אבל הכי חשוב, ככה וככה יהיו צחוקים

ועכשיו, הבלוגר הצדיק בישרא יזם פרויקט נחמד ביותר-שבעת החטאים.
אז בקצרה על החטאים הקטנים שלי:
תאווה-אני לא מרבה לכתוב על זה בבלוג, אבל אני מאמינה שרובכם שמתם לב-אני טיפוס מאוד מיני.
מין תופס חלק נכבד בחיים שלי ולא אשקר לכם, הרשימה השחורה שלי מלאה בכל טוב
התאווה שלי לגברים וגם קצת לנשים מתבטאת בסקס שאני משדרת, בד"כ כבר ללא שליטה.
אין סיכוי בעולם שמי שמוצא חן בעיניי לא יידע על כך.
זללנות-יש לי תאבון מאוד בריא, אני יכולה לאכול כמעט הכל ובשעות לא הגיוניות.
נכון שזה קצת סותר את הגישה הבריאה שלי לחיים, אבל לדעתי אוכל זה הנאה, אחת הגדולות אפילו.
אז אל תתפלאו אם יום אחד יאזלו בעולם כמויות הקרמבו, בראוניז, בשר טוב ואוכל איטלקי
חמדנות-דווקא ייאמר לטובתי שאני לא כזאת חמדנית, אולי רק בגדים של אמא ואחותי.
(אל תדאגו, זה מתאזן מעולה עם שאר החטאים).
עצלנות-טוב, זה חטא די בעייתי. מהצד אפשר לחשוב שאני עצלנית, אבל אני מתרצת את זה בחשיבה שונה.
אני הולכת על בטוח. משקיעה רק במה שאני יודעת בוודאות שאצטרך. יש לכך שתי דוגמאות ברורות:
בסוף י"א התחשק לי לעשות פסיכומטרי. אמרתי לעצמי: אניגמה, את חכמה, מחוננת עם הגיון בריא, זה תפור עלייך! את בכלל לא צריכה ללמוד, את תלמדי את המדריכים בקורס! אז ניגשתי לי לפסיכו' וכמובן הוצאתי ציון לא מרשים בכלל.
אם ננתח את המקרה, הבעיה הייתה מחסור במוטיבציה ממשית: לא ידעתי את ממוצע הבגרויות שלי, לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה ללמוד וכמה אני צריכה, אז מן הסתם לא השקעתי.
אותו סיפור היה גם בקורס: בהתחלה רציתי להגיע לבסיס קרוב לבית וידעתי שאם אצטיין בלימודים אני אקבל מה שאני רוצה, אז המבחנים הראשונים שלי היו באמת מצוינים, אבל כשהתחברתי עם החבר'ה וגילינו שיש ממש קצת הקצאות לאותו בסיס ואנחנו מעדיפים להשאר יחד בבסיס רחוק יותר, הציונים ירדו מיד כי כבר לא היה לי צורך בהם.
זעם-גם זה חטא לא רציני. אני בד"כ לא זועמת (אפילו לא לפני מחזור!), אבל אם כבר אני פורקת עצבים אז זה יהיה על האנשים הקרובים אליי. טבע אנושי דפוק... לדעתי זעם זה מיותר, אני מתוחכמת יותר, זוכרת הכל ושולפת את הקלפים כשצריך.
קנאה-הקנאה שלי היא בד"כ לא חסרת בסיס, יש בה הגיון.
אני מאוד מקנאה בחבר'ה החדשים בתאטרון, שאחרי שאני כ"כ התאמצתי והשקעתי 5 שנים מחיי, הייתי שותפה בהרמת הצגות מצוינות, הם מקבלים אולם בית משלהם!!! (שמים לב לקנאה,הא?)
אני גם מקנאה בתלמידים בביצפר שלי, שאחרי שכבר סיימתי אותו הם מקבלים ביצפר חדש עם טכנולוגיה מטורפת ותנאים מצוינים ללימודים. אני גם מתארת לעצמי שעוד שנה שנתיים מישהו ייטפל בקטע עם המחסור בפז"מ בקורסים ואז התמונה בכלל תהיה מושלמת ואני כמובן אמות מקנאה
גאווה-המשפט המתאים פה זה "אם הייתי צנועה-הייתי מושלמת". ובאמת, אני לא נוטה להכיר בחסרונות שלי.
מבחינתי כל אחד מהם הוא בעצם יתרון, ככה שהאדישות היא בעצם קור רוח, השחצנות היא בעצם מודעות עצמית וכו'.
גם פה אני לא כ"כ אשמה כי מגיל צעיר (כשעדיין לא ידעתי לקבל מחמאות בפרופורציה) הסביבה דאגה לנפח את האגו שלי וזו התוצאה.
נכון שצריך להעביר לעוד שבעה חוטאים, אבל נראה לי שכל הבלוגרים שאני מכירה כבר קיבלו את הפרויקט הזה ומי שלא, אז אתם מוזמנים בכיף.
לילה טוסט וחלומות כחולים,
אניגמה כהן.