| בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום קישור ישיר לכאן דף כניסה |
|
||
|
שמי בישרא(ל): אניגמה כהן
מספר המזל: 35 MSN: הצטרף כמנוי SMS בטל מנוי SMS RSS (הסבר)
נוסטלגיה: חיפוש טקסט בקטעים: הערות שוליים: הוסף מסר פי הטבעות: « אנשי חיל-האוויר » ± « המלאכיות של הרווק » ± « פעם ב... » ±       תחילת דרכי בישראבלוג טסתי ללונדון שקלתי לפרוש חזרתי ובגדול למה לא הגעתי לאזכרה של אבא? שוקלת לעשות קעקוע נוסף חשפתי את עצמי קיבלתי כפתור משלי! עשיתי הרבה פאשלות היה לי פורים שמייח :) עברתי שבוע הזוי זיינתי את הליכוד בבחירות מכרתי ורדים רואה את העולם דרך זכוכיות יום מקולל... הקללה נמשכת! חליתי בגבריות יתר :-P נתתי חתיכת שואו! ;) הדרך שלי למרוד מחלת החיים הקשים מטיילת קצת :) סופר אניגמה לשבוע שלם פעמים ראשונות הדרום על הרום חיסון נגד אניגמה Time is money שנה לבלוגי הצנוע עם רגל וחצי בצבא אין כמו הבית(?) קטינה לנצח קולקציית חורף 2007 משאירים את הטוב לסוף פיפי תמים חולה מאושר הצב אכל לי את שיעורי הבית הכל כתוב סיפורי יופלה פסח שמייח PT צרכנות נבונה גם אני אוהבת לשנוא! קבענו 7? אופס... חתיכת איחור אופנתי Just wanna have fun אין יותר תחבורה ציבורית מחורבנת  Ninelives-מחנכת לעתיד טוב יותר This is me then-ממש לא פקאצה Titus Claudius-חתלתול תמים אל באנדי-סובל מילדות עשוקה באד זיינמאן-לוזר מס' 1 הגרגמל-הולך טוב עם פיתה הכי גבוהה בישרא-ארוכה ומתוקה חוליאן קאראך-אפל ומסתורי מיס לימונדה-היא כמו הרוח נדב-בחור טוב נונה כהן-אחות שלי :) סתם בחור-חרמן :-P פסיכולוג חובבן-צלם גאון תמו'ש - בקאמבק מטורף!   Angel Eyes איילת לא מקבלתjohn_smith איש מדע הפיתוי נונה כהן תמו'ש Piccolo האקסית הסודית |
9/2005
באמת יהיה טוב... יום יום במשך שבוע היינו מגיעות לביצפר ונשארות שם עד 5 וחצי!!! המפקד נתן לנו לעשות משימות חדשות כל יום: עבודת הגשה בנושא אמינות, חברות, ערכים וכד'... בשבוע הזה מצבי היה ממש עגום: לא הייתי מוכנה לוותר אפילו על יום אחד בחופש אז ביליתי כל יום עד מאוחר ואז יצא שישנתי בערך 4 שע' ביום. בנוסף, בגלל שרבתי עם אמא היא לא הייתה מוכנה לדבר איתי ובדרך גם לא שמה לי סנדוויצ'ים בתיק (ובקטע הזה אני מאוד מפונקת) ואני הייתי שוכחת להכין לעצמי משהו אז הייתי רעבה כל היום. יש לי עוד בעיה: אני מתרגלת מהר, לטוב ולרע. וכך הגעתי למצב שפשוט לא יכלתי להכניס שום דבר לפה במשך כל השבוע ולבסוף חברותיי פשוט דחפו לי אוכל לפה בכוח!!! ביום האחרון כבר הייתי ממש שבורה. הגעתי לביצפר אבל הרגשתי שאני לא יכולה... הראש שלי התפוצץ והגב שלי כאב ובשלב מסויים כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר והלכתי לחובשת... היא מדדה לי לחץ דם ואמרה שהוא ממש נמוך ובאמת צריך לשחרר אותי הביתה. מצד אחד באמת לא הרגשתי טוב אבל מצד שני לא רציתי לדפוק את הבננות שיעשו לבד את המשימה. הלכתי לשאול אם אכפת להן והם שלחו אותי הביתה כמעט בבעיטה, באמת דאגו לי. פרט חשוב שלא הזכרתי הוא שבאותו יום הייתה לי טיסה ללונדון!!! זה גם השפיע על ההחלטה. אחרי שעה חזרתי הביתה וחצי שעה לפני שנסעתי לנתב"ג התעוררתי כמו חדשה אז הכל עבר בסדר... גם בלונדון היה מדהים, אבל זה ראוי לפוסט נפרד.... העיקר שהכל נגמר טוב וכיום כולם כבר צוחקים על המקרה! אוהבת, Mystery. 19 תגובות הגב הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן לינק לקטע המלץ על הקטע תגובה אחרונה של Quicksand ב-19/2/2006 22:21
סוף "טוב" אבל לא הכל אבוד... בימים האחרונים היינו מבריזים כמו מטורפים,חצי כיתה הייתה אומרת למדריך שהם שמו לו אישורים רפואיים על השולחן וטענו שהוא איבד אותם (אצלנו אישור הורים לא מתקבל גם אחרי יום אחד...). מאחר ובד"כ ביקרנו אצל לילך בית בזמן שהברזנו מהביצפר, החלטנו "לשדרג" קצת את איכות ההברזה. אני, לילך וחני (שבאותה תקופה כבר הפכנו לשלישייה בלתי נפרדת) החלטנו לנסוע לת"א, לקניון עזריאלי לחפש עבודה... זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מבריזות לת"א, או לכל עיר אחרת, ב כל זאת, אנחנו לובשים מדים ויש לנו נסיעות חינם כמו לחיילים,צריך להיות אידיוט כדי לא לנצל את זה... ת'אמת שבאותו יום כולם תכננו דווקא לבוא לביצפר לכן היינו בהרכב כזה מצומצם... אבל חני ממש התעקשה לא לבוא לביצפר (הספקתי לדרדר אותה קצת מכיתה ט'). בלי לחשוב פעמיים הסכמנו להצעתה ותפסנו רכבת לת"א. הגענו לעזריאלי והתחלנו להסתובב בכל הקניון, לראות מה מעניין ובדרך גם לחפש עבודה אבל בכל חנות הם היו מעוניינים בעובדים אחרי צבא... בשלב מסויים קצת התייאשנו מהחיפושים וטיילנו לנו לאט לאט, נעצרנו ליד חנות נעליים כי היה שם פוסטר עם דוגמן חתיך. אני וחני המשכנו אחרי זמן קצר ולא שמנו לב שלילך לא איתנו... כשהסתובבנו ראינו שלילך בורחת לכיוון ההפוך ולא הבנו מה קרה!צעקתי לה: לילך, מה קרה? (דבר שיגרום בעתיד לסיבוך...)באותה שנייה אני שומעת קול מוכר קורא בשם שלי,הייתי עם הגב אליו, אבל ראיתי את פניה של חני מחווירים... כשהסתובבתי ראיתי מפקד בכיר מהביצפר שלי!!! בהתחלה הוא העיר לי ולחני על ההופעה המרושלת (חולצה בחוץ, שיער פזור...), ירדה לי אבן מהלב... אבל אחרי שנייה הוא שואל: "בנות, סיימתן כבר ללמוד?" ענינו לו: "ברור,ברור...." אפילו בלי להסתכל על השעון, כי השעה הייתה 10 וחצי בבוקר!!! רק אז ירד לנו האסימון למה לילך ברחה והבנתי שכשצעקתי לה בעצם דפקתי גם אותה... הבעיה היא שאפילו לא דמיינו לעצמנו עד כמה המצב קשה. ביום שאחרי הגענו לביצפר ועל הבוקר המדריך לקח אותי ואת חני לשיחה... קיווינו לפחות בשביל לילך שבסוף היא לא נתפסה כי המצב שלה יותר קשה משלנו,אבל המדריך פשוט חיכה שנסגיר אותה בעצמנו למרות שלא עשינו את זה. הוא אמר שהמפקד בדרגה הגבוהה יותר (אותו אחד שראה אותנו בקניון) התקשר לביצפר לברר אם באמת סיימנו ללמוד וכמובן שגילה את השקר והחליט להעביר את הבעיה הלאה, כלומר למפקד ברמה עוד יותר גבוהה!!! עוד לא הכרנו בחומרת המצב אבל המקרה כבר נודע לכל הביצפר והסתכלו עלינו כאילו שקיבלנו עונש מוות... אחרי שעה כבר היינו בשיחה אצל מפקד המחלקה... הוא שאל מה הסיבה שהיינו בקניון עזריאלי במקום להגיע לביצפר ואני, אופטימית שכמותי, עוד חשבתי שלא הכל אבוד ובגלל 4 שנות לימודי המשחק שלי הרשתי לעצמי לאלתר סיפור... בהתחלה אמרתי למפקד שיש סיבה להעדרות שלנו והוא ביקש לדעת אותה אבל אמרתי לו שזה עניין אישי (עדיין לא ידעתי שבמסגרת צבאית אין דבר כזה...). אז הוא אמר לנו שאנחנו יכולים לדבר עם היועצת אם לא נוח לנו לדבר איתו, כי אם לא זה ייחשב להברזה ואיים בעונש רציני... החלטנו שנלך לדבר עם היועצת... עד שהגענו אליה כבר היה לי סיפור מושלם בראש: אתמול חבר שלי היה במסיבה בת"א והוא נדקר והתאשפז בבי"ח בת"א. כמובן שחברתו האוהבת בליווי 2 ידידות הכי טובות שלו יבואו לבקר אותו ופשוט חיכינו שחבר שלו יפגוש אותנו בקניון... קצת הזלתי דמעות, למרות שאף פעם לא הייתי חזקה בקטע של בכי, ואז, כדי קצת לתרום לעצב חני איכשהו דחפה את סיפור המחלה של סבא שלה (שלצערי נפטר כמה חודשים לאחר מכן) וממש התחילה לבכות! בסוף השבענו את היועצת לסודיות וחשבנו שכל הסיפור כבר נגמר,אבל בהפסקה לקראת סוף היום, ישבנו כרגיל כל החבר'ה על הדשא ופתאום עובר מפקד המחלקה ומבקש לדבר איתי: "התקשרתי לאיכילוב ולעוד כמה בתי חולים בסביבה והם לא יודעים שם על מקרה כזה... גם המשטרה בת"א לא שמעה על זה... את בטוחה שכל הפרטים בסיפור שלך מדוייקים?" באותה שנייה הרגשתי שאני עומדת לחטוף התקף לב. היועצת הנבלה חשפה אותנו!!! כמובן שלא הראתי טיפת לחץ ואמרתי:"זה לא יכול להיות, אני בטוחה שיש פה טעות..." המפקד אמר שאני אחשוב על כל זה ואבוא אליו לשיחה בסוף היום. אחרי שאמרתי לחני ולילך על תוכן השיחה הן התחילו לבכות והיו בטוחות שהולכים להעיף אותנו מהביצפר... הם רצו ללכת לספר למפקד את כל האמת,אני לעומת זאת התעקשתי שלא צריך לוותר כ"כ מהר! בשלב הראשון רצינו לוודא שבאמת אפשר לבדוק מידע מסוג כזה, התקשרנו לבי"ח איכילוב ושאלנו אם אתמול הגיע לביה"ח נער שדקרו אותו, המזכירה ביקשה שם ות.ז ואמרתי שאין לי פרטים כאלה, היא שאלה אותי:"את מהמשטרה?" אמרתי לה שלא אז היא אמרה שהיא לא יכולה למסור לי מידע כזה... אבל אז נפלה עליי הפצצה: ידיד שלי, שיש לו מידע על כל מה שקורה בביצפר ועל כל אחד מהביצפר אמר לי שחוץ מהיותו מפקד מחלקה, הבנאדם גם בלש!!! אחרי זה הצעתי שאולי נשנה קצת את פרטי הסיפור ונגיד שהחבר היה במסיבה פרטית, הדקירה לא הייתה כ"כ חמורה והוא שוכב בבית של חבר שלו שגר בת"א.,אבל חני ולילך לא רצו להמשיך בשקר.הן ממש חששו שיעיפו אותנו מהביצפר... כאב לי הלב לראות אותן ככה, בידיעה שאני החמרתי את המצב שלנו ובעצם אני אהיה אשמה אם נעוף מהביצפר... הן ביקשו שאני אלך לדבר עם המפקד ואספר לו את כל האמת, אבל אמרתי להן שאני לא מסוגלת ואם הן רוצות, שילכו לספר לו בעצמן... אחרי כמה דקות הן חזרו ואמרו שהמפקד מתעקש לדבר איתי בכל זאת. בחוסר רצון מוחלט נכנסתי למשרד שלו והוא הודיע לי שהוא לא יודע מה לעשות איתנו. זו הפעם הראשונה בתולדות הביצפר שקורה דבר כזה... הוא אמר שהוא שוקל לעלות אותנו לועדה.... (שיחה עם המנהל וההורים שלנו שבסופה יש סיכויים רבים שנעוף) אמרתי לו שאין לי מה להגיד ובסופו של דבר ההחלטה היא שלו,אז הוא אמר שהוא יחשוב מה לעשות איתנו ויודיע לנו מחר... הציפייה למחר נמשכה כמו נצח. ביום שלמחרת באנו לביצפר וכל התלמידים הסתכלו עלינו במבט מלא ברחמים... כולם כולל אנחנו היו בטוחים שזו השנה האחרונה שלנו בביצפר. הגענו למשרד של המפקד והוא אמר לנו שהוא עוד לא החליט ושנחזור אליו בסוף היום. עד השיחה כל אחת מאיתנו כבר חשבה על בתי ספר חלופיים... אבל כשנכנסנו אליו ההחלטה שלו הייתה שונה: הוא החליט להשאיר אותנו בביצפר אבל לזמן את ההורים שלנו לשיחה (אמא שלי עדיין לא ידעה מכל הסיפור) ובנוסף הוא נתן לנו ריתוק. שבוע בחופש שנצטרך להגיע לביצפר ובכל יום המפקד ייתן לנו משימה חדשה... מצד אחד, הרגשתי הקלה עצומה, אבל מצד שני הבנתי שאני אצטרך לספר לאמא על כל הסיפור ואני יודעת שהיא מאוד תתאכזב ממני... לא הייתי מסוגלת לספר לה ודחיתי את זה עד שהמדריך שלי הקדים אותי. הוא התקשר לספר לה שהיא צריכה לבוא לשיחה עם המפקד ואז היא כעסה גם על שהייתה צריכה לשמוע על זה מהמדריך ולא ממני... בקיצור, זו הייתה תקופה לא נעימה בכלל, גם בבית וגם בביצפר שררה אווירה עכורה והיה אפשר להרגיש את האנרגיות השליליות באוויר. אבל על איך שבסוף הכל הסתדר אני אספר כבר בפוסט הבא... אוהבת, Mystery. 4 תגובות הגב הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן לינק לקטע המלץ על הקטע תגובה אחרונה של Quicksand ב-19/2/2006 22:19
כיתה י'-ההמשך לאחר ארועים אלו הזמן התקדם לסוף המחצית וסיימתי אותה בממוצע של 84. עכשיו, כשאני חושבת על ממוצע 84 זה נראה לי בגדר חלום, אבל באותה תקופה נורא התבאסתי, אפילו הייתה חסרה לי נקודה כדי להיות מצטיינת! הבטחתי לעצמי לשפר את המצב אבל זו הייתה סתם הבטחת שווא. לא נורא, נעזוב את הציונים שלי, זה נושא שדי מבאס אותי, בעיקר עכשיו... כיתה י' הייתה כיתה מיוחדת עבורי, באמת נהנתי בה, אך שכחתי להזכיר את הסיבה, או בעצם הבנאדם שבלעדיו זה לא היה קורה: המדריך שלי בכיתה י'- אוריאל (להזכירכם שם בדוי). אוריאל היה מדריך חדש בביצפר ועדיין לא כ"כ ידע מה בדיוק לעשות ואיך הוא אמור להשתלט על קבוצה של 30 בני נוער שרוטים... (לידע כללי: מדריך הוא חלק מה"צוות החינוכי" שיש לכל כיתה בביצפר שלנו, החלק השני זה המחנך) ואנחנו, לעומת זאת, אחרי שנה של נסיון בבית ספרנו המיוחד הבנו טוב מאוד איך לנצל את זה.... עד סוף מחצית א' חצי כיתה כבר הייתה מגובשת (עם החצי השני אין לנו גיבוש עד היום). היינו נפגשים כל יום לפני הביצפר וחושבים כולם ביחד אם יש טעם בכלל לבוא היום, וכמובן שברוב הימים לא מצאנו טעם אז היינו מארגנים הברזות קולקטיביות. רוב הזמן במקום ללכת לביצפר היינו נוסעים לבית של לילך (שעוד תשמעו עליה הרבה בהמשך) כי בשעות כאלה היה לה בית ריק... הבעיה היחידה שלנו עם אוריאל הייתה שחוץ מזה שהוא היה מעופף והיה אפשר להבריז חופשי הוא גם לא עשה את שאר חובותיו כמדריך, כלומר, לא טיפל בבעיות שלנו, לכן במקביל להנאה שלנו מה"התעופפות" של המדריך דאגנו להתלונן עליו בכל הזדמנות אפשרית, דבר שיתגלה בעתיד כטעות גורלית... לקראת סוף השנה הגיע סוף סוף הדבר שכולם מחכים לו, הדבר שבשבילו שווה ללכת לביצפר... טיול שנתי!!! נסענו לים המלח וישנו במלון. ידוע שכולם באו כדי לבלות בלילה אז כשהגענו למלון, אני וחברותיי לחדר מיהרנו להכנס ולבדוק את כל האופציות שיש לנו... שמנו לב שבחדר יש דלת נוספת מלבד דלת הכניסה! ניסינו לפתוח אותה ולהפתעתנו, היא אפילו לא הייתה נעולה! נכנסנו לבדוק לאן היא מובילה וראינו עוד חדר, זהה לשלנו, אבל בשנייה שנכנסנו מנעול הדלת הראשית הסתובב ובפתח היו הבנים הכי חננות שיש בשכבה!!! החלטנו שלא מוותרים על החדר ולאחר מו"מ ממושך שכנענו אותם להתחלף בחדר עם החבר'ה שלנו... מאז הדלת נשארה פתוחה. בערב ארגנו מסיבה (עם רמקולים של מחשב) בחדר הכפול שלנו, באו בערך 50 איש אבל לאט לאט הם התחילו להתפזר וכשנשארנו 20 איש אחד מאלה שנשאר התנדב להביא מהחדר שלו וודקה כדי לרומם את מצב הרוח. אחרי 5 דק' הבנאדם חזר עם וודקה "פרפקט" 2 ליטר!!! כל אחד שתה כמה כוסיות וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה בחיי ששתיתי וודקה. הטעם לא היה כזה נורא אבל גם גיליתי שזה בכלל לא משפיע עליי, רק קצת מרדים אותי אז לא ממש התלהבתי. אח"כ מישהו אחר הביא באנג (!!!), להזכירכם אנחנו בביצפר צבאי ואם היו תופסים אותנו כולנו היינו עפים מהביצפר!!! בערך שעה לפני זה שמענו שתפסו חדר עם נרגילה ויין (קצת ראייה לעתיד: אותם אנשים שנתפסו כבר לא נמצאים איתנו בביצפר...) כמובן שלא נגעתי בבאנג כי זה נוגד את אחד העקרונות הכי חשובים שלי- אני ממש נגד סמים, זה תמיד נראה לי מיותר. אח"כ הייתה מסיבת ריקודים בלובי של המלון אבל לא טרחנו להגיע אליה, במקום זה העדפנו לברוח מהמלון ויצאנו לטייל קצת על שפת ים המלח. למזלנו אף אחד לא שם לב שנעלמנו אבל כשחזרנו שמענו שאחד מהילדים בשכבה שבר חלון ענקי בלובי ואוספים כסף מכולם כי לא יודעים מי זה בדיוק... לא היה לנו כ"כ אכפת כי היינו כבר עייפים, ובהרכב של 20 איש חזרנו לחדר הכפול שלנו וכולנו נרדמנו שם:חלק על הרצפה, חלק על המיטות הזוגיות, אני וחני בכלל נרדמנו על מזרן במרפסת!!! רק ילדה אחת, מרי, לא ישנה כל הלילה. היא בכלל ישבה מחוץ לחדר כי היא לא יכלה להריח את הריח של הוודקה והמריחואנה... זה לא היה נעים כי היא הייתה חברתנו לחדר עוד מההתתחלה. כשקמנו בבוקר הוחלט להחזיר אותנו הבייתה אבל זה לא היה כ"כ נורא, כי בכל זאת כולנו באנו בשביל הלילה... כמובן שכל מה שהתרחש אצלנו בחדר לא נודע לאף מדריך/מורה, וחוץ מזה, אפילו קיבלנו מחמאה על ההתנהגות שלנו בטיול ביחס לכל השכבה!!! זה ממש בדיחה.... 5 תגובות הגב הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן לינק לקטע המלץ על הקטע תגובה אחרונה של Quicksand ב-19/2/2006 22:13 הדף הבא דפים: 1 2 3 החודש הבא (10/2005) |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
