ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

"מקופלת" / סיפור קצר.

 

אני ערוכה לקראתם. כשיבואו אחכה להם עם הטפסים. השאלה היא רק מי מהם יגיע ראשון. אחכה לו. חבר שלי ואני תכננו תכנית. כשיבואו, אני אגיד שהוא לא בבית. המטרה שלי תהיה להרוויח זמן, כך אמר לי חבר שלי, אני צריכה להגיד שחבר שלי הלך להביא מזומנים. אני יודעת שהם צריכים להגיע, אני לא מקבלת מכתבים מהבנק, כי המנהל אמר לי: "ניפגש בבית המשפט". שלשום היה קטע, חבר שלי, קוראים לו אורי, הגיע בחמש בבוקר עם משאית גדולה אחרי שכל הלילה לא ידעתי איפה הוא. הוא יודע שכבר מחודש שני יש לי צירים, אני לא מסוגלת לעמוד ישר, אלא רק מקופלת, או לשכב לגמרי, והוא השאיר אותי כל הלילה לבד, אמר שהוא הולך להשיג כסף. החזקתי אצבעות, שילך לו, וכשהתעוררתי בבוקר היתה כל היד שלי אדומה מרוב שהחזקתי לו. בהתחלה חשבתי שהמשאית מלאה בדברים טובים שהוא הרוויח, אבל המשאית היתה ריקה. טוב, אמרתי לעצמי, הרוויח משאית. זה לא רע. אבל המשאית לא היתה של אורי, אלא של חבר חדש שלו, טיפוס אחד חולה עששת, שעלה יחד איתו לדירה ואמר לאורי: "אני משאיר לך את המפתח כאן, אל תשכח את מה שהבטחת לי." והלך. "איך היה הלילה?" שאל אותי אורי. "בסדר. המשאית ריקה, אה? ". "ריקה. היא בשביל שאני אעביר מפה את הכול. כשהם יבואו נגיד להם שאין מה לקחת, שאם הם רוצים, שיבואו לקלף את הטפטים מהקירות." הוא העמיס את כל הרהיטים שלנו ונסע. כל אחר-הצהריים לא חזר. בארבע הופיע חולה העששת, ואמר לי להתפשט, שזה בעצם היה הדיל שלו עם אורי, שאני אתן לו... והוא ילווה לאורי את המשאית. זה נורא לשכב עם חולה עששת במיוחד שאת בהריון ועוד בחודש הרביעי, ואת רוצה להחזיק אותו בפנים. אני לא רוצה לתאר, רק אגיד שבאמצע עצרתי אותו למה לא יכולתי יותר, וביקשתי שייתן לי אוויר, הוא גמר לי את הבטן. "אז תסתובבי, אמר לי חולה העששת". "לא במיוחד בא לי," אמרתי. "שמע, פעם הבאה תן לי לדבר עם אורי לפני שהוא מסדר לי שינים רקובות". חולה העששת אמר: "דיל זה דיל. את ממילא לא איזה ביג דיל, תסתובבי וזהו." לא יכולתי בלי להזריק, למרות שידעתי שזה אולי גומר לי את התינוק. אמרתי לחולה העששת: "אל תסתכל עלי. תסתובב עכשיו אתה, ואני אחר-כך." הכסנתי לווריד, עם דמעות. הטריפ היה שווה כל רגע, אבל אחר-כך באה הנפילה. הכאבים שהיו לי בבטן היו משהו מטורף לגמרי. זחלתי לרחוב. ברחוב ביקשתי מבעל המכולת שיצלצל להזמין לי מונית. יצא לי שם של נרקומנית בשכונה, שם שהוא אולי נכון אבל לא נותן לבעל המכולת זכות להתעלם ממני כשאני מבקשת ממנו לצלצל להמזין מונית. הוא אמר לי: "מאיפה יש לך כסף לשלם למונית? מאיפה יש לך כסף לשלם לשיחה הזאת, זה חצי שקל." אמרתי לבעל המכולת: "בן אדם, אני ואתה יהודים, טוב בשביל זה תצלצל ותלווה לי.." "שאני אלווה לך? את יש לך חוצפה. ויש גם יהודים מלוכלכים. את תזכרי את זה !". "תשמע, פסטרמה," ככה אנחנו קוראים לו, "תשמע אותי כבר. אני אומרת לך שאני בהריון. בחודש הרביעי. יש לי כאבים. אני פוחדת שאני הולכת להפיל." "את בהריון את?" אמר בגועל כאילו חיברתי דברים שאין קשר בינהם, "לך ישלחו תינוק? שלך יצא תינוק משם? מה יש לך חוץ מזפזיף? את בהריון כמו שאני בהריון." "אני בהריון, אתה לא מאמין לי, פסטרמה? אני בהריון." איך שכאבה לי הבטן, חשבתי שאת הנשמה אני הולכת להוציא. ראיתי שחור בעיניים. פסטרמה גירש אותי מהחנות. התקפלתי בחוץ, במרכז המסחרי. החזקתי את הגבעול של העץ. צרחתי מרוב כאבים, אנשים עברו לידי ולא נעצרו כי חשבו שיש לי טריפ בזבל. אבל אני לא הייתי בטריפ, בכלל לא הייתי בטריפ. אני מקווה שכל הלבן הגיע לו לראש ושהוא לא הרגיש כלום.. כי אם הוא הרגיש את מה שאני הרגשתי, איך אוכל עוד אי-פעם לצחוק.

הסיפור נלמד בבית הספר, במסגרת שיעורי ספרות מוגבר, ונכתב ע"י אורלי קסטל בלום. אני אהבתי !שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 7/12/2006 20:14
244 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-17/12/2006 17:16