|
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
גיל: 35 מין: זכר  [email protected]
חיפוש טקסט בקטעים:
  חייל משוחרר. משקפופר D: חסר סבלנות. עקשן. לחוץ.  Matan Hayoon 
 ממתקים וחטיפים [: ירקות ופירות..כמעט הכל לצחוק חופש חגים דולפינים מיץ תפוזים טבעי אינטרנט פיצה מחשב ערוץ 2 סדר נסטי אפרסק קרמבו וניל שסק ^^ קולה ZERO  ג'וקים וכל המתלווים אליהם דיכאון להיות עייף להתאכזב להתעורר מוקדם להתפדח נחשים סיגריות פוזואיסטים פוליטיקה פרחות קנאים שאומרים לי מה לעשות שלא יודעים לפרגן שלא סומכים עליי שמקרצצים לי שנדבקים אליי  אתר "עולם משלי" אתר האהבה הישראלי אתר השואה והגבורה דף הפליקסים שלי הבלוג שלי בתפוז  |
12/2007
ארכיון:
סיפור מיוחד לחנוכה: "סיפורו של נהג מונית".
סיפורו של נהג מונית - לפני עשרים שנה נהגתי מונית לפרנסתי. כשהגעתי בשעה 2:30 לפנות בוקר לכתובת שנמסרה לי, הבניין כולו היה חשוך למעט אור חיוור שבקע מדירה בקומת הקרקע. בנסיבות כאלו, נהגים רבים היו מפעילים את הצופר פעם או פעמיים, ממתינים כדקה ואז מסתלקים מן המקום. אבל אני, שבחיי נתקלתי בהרבה אנשים מסכנים, שתלויים בנהגי מוניות כאמצעי תעבורה ממקום למקום, נהגתי בדרך כלל ביתר סבלנות. רק במקרים שהרחתי סכנה, הייתי נמנע מלגשת אל הדלת ולצלצל בפעמון ולהודיע על בואי. הרבה פעמים היו אלה אנשים מבוגרים או חולים שנזקקו לעזרתי בנשיאת תיק. ניגשתי אל הדלת בקומת הקרקע ונקשתי עליה קלות. "רק רגע" שמעתי קול שברירי ומבוגר עונה לי. נשמעה גרירה של חפץ כבד על הרצפה, ולאחר הפוגה קלה נפתחה הדלת. אשה קטנה, בערך בשנות ה-80 לחייה, עמדה מולי בפתח. היא היתה לבושה בחליפה מהודרת ובכובע מפואר מקובע לראש בסיכה נוצצת... לצידה, על הרצפה, עמדה מזוודת פלסטיק. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. הרהיטים היו מכוסים כולם ביריעות בד. לא היה כל שעון על הקיר, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון. באחת הפינות עמד ארגז גדול מלא בתמונות ובכלי זכוכית. "האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית?" שאלה האשה. הרמתי את המזוודה, והושטתי לה את זרועי השניה כדי לעזור לה. כשהגענו אל המונית היא מסרה לי את הכתובת אליה היא רוצה להגיע והודתה לי מאד על כמה אני אדיב ונעים. "אה, שטויות.." אמרתי לה, "זו הדרך בה אני נוהג עם כל! לקוחותיי מנסה שכולם יהיו מרוצים.." ואז היא פנתה אלי וביקשה: "האם תהיה מוכן לנסוע לכתובת שנתתי לך דרך מרכז העיר?" אני קצת התפלאתי ואמרתי לה: "זו לא הדרך הקצרה ביותר, את יודעת. "והיא ענתה לי "לא נורא, לא אכפת לי לשלם את המחיר. אני לא ממהרת לשום מקום. אני בדרך למעון לחולים סופניים". הצצתי בה דרך המראה, עיניה נצצו כשדיברה. "אין לי כל קרובי משפחה בחיים, הרופאים אומרים שלא נותר לי עוד הרבה לחיות", דבריה מאד נגעו ללבי. שלחתי את ידי אל המונה וכיביתי אותו. "בואי, תגידי לי, באיזו דרך היית רוצה שאסע?"... חג שמח! מתן. 92 אופטימיים תהיה אופטימי אופטימיים כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע המלץ על הקטע אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-13/12/2007 14:27  |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
126,111 :אופטימים שנכנסו לבלוג עד היום |
