ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

אתר השואה והגבורה 2007.

 

..."היום הזה מזכיר לכולנו, שאנשים- יכולים להיות טובים, אבל- יכולים להיות רעים.

לא נשכח לזכור. לא נשכח להזכיר. בחיים לא נשכח"... 

הנה עוד שנה עברה... וגם הפעם יום השואה הגיע. קשה לתאר את מה שיש לי לומר בנושא... כי יש לי באמת כל-כך הרבה מה לכתוב. בפוסט הזה אני אספר לכם במעט על אתר שלי, אתר ותיק מאוד שבניתי, שקיים זה יום השואה השלישי ! ומעודכן מדי יום. אני בניתי את אתר השואה והגבורה בכתובת: www.calamity.boyz.co.il. בימים אלו, גולשים באתר אלפים ביום אשר מתעניינים וצופים בתמונות, קוראים כתבות, זיכרונות, שירים ועוד... בשנה שעברה, יום השואה הקודם העיתון "מעריב לנוער" ערך כתבה ענקית על האתר שלי (אתר השואה), ומאז האתר הספיק להתפתח המון...

---

דקת דומיה- לזכר חיוך תמים, שאל מול המות גוע. לזכר עינים רכות, שכבו למראה הזוועה. לזכר צמות עדינות, שגולחו ללא רחמים. לזכר צוואר ענוג, שנכפך מאימת הדמים. לזכר ידיים חוורות, שלמדו לבקש מזון. לזכר רגלים דקות, שקרסו תחתיהן מרזון. לזכר הגוף הפעוט, שצומק וחלה ועונה. לזכר הלב הקטן, שנחרד מעוצמת השנאה. לזכר הדם הצעיר, הדם שהפקר היה. לזכר ילדה יהודיה. דקה דומיה...

---

"ואין דבר לאכול, אנו עומדים לגווע מרעב... גמרתי כמעט את כל הדבש. מה עשיתי? כמה אנוכית אני? מה הם יגידו? מה הם ימרחו על הלחם הדל שלהם עכשיו? אמי נראית נורא, צל של עצמה, היא עובדת קשה מאוד... אין לי לב או רחמים, אני אוכלת כל מה שאני יכולה להניח עליו ידי. היום היה לי ריב עם אבי, העלבתי ואפילו קיללתי אותו. זה היה משום שאתמול שקלנו 20 גרם של איטריות, אבל הבוקר לקחתי כף מלאה לעצמי !! כשאבא חזר בלילה, הוא שקל את האטריות. בוואדי שהיה חסר. הוא החל לצעוק עלי. הוא צדק כמובן. לא היתה לי הזכות לקחת לעצמי את כמה הגרמים היקרים מכל של האיטריות... הייתי נסערת וקיללתי אותו. אבא עמד ליד החלון ובכה כילד. שום זר מעולם לא גידף אותו כפי שאני עשיתי. כולם היו בבית. ואני הלכתי מהר למיטה... בלי לגעת בארוחת הערב..." רעב, בגטו ורשה.

 - לכניסה לאתר השואה והגבורה שלי לחצו כאן.

 - לכניסה לפוסט שכתבתי בבלוג שנה שעברה ביום השואה, בו יש גם את הכתבה על האתר ב"מעריב לנוער" לחצו כאן.

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 15/4/2007 17:35
80 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     -2 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-22/4/2007 18:58