ארכיון:

דין שלי לא זכה להגיע ל-2011 / רשומת זיכרון.

 

דין. דין שלי. נסיך שלי. הגעת אלינו לפני כ- 3 חודשים. אח שלי הביא לנו אותך. היית גור צעיר בסהכ' בן 8 חודשים, הגעת כ''כ צעיר, כזה מפוחד. אני זוכר שחזרתי מהעבודה, אתה כבר היית בבית – עם אמא שלי, נכנסתי לבית בשעת לילה מאוחרת, זו הייתה הפעם הראשונה שראית אותי, שראיתי אותך - נבחת עליי כמו מטורף – היית כזה קטן, אבל את הנביחות שלך שמעו בכל הבניין. לאט לאט למדת להכיר אותנו, למדנו להכיר אותך. היית הכלב הכי מפונק בעולם. כמה שאהבת להתפנק. קנינו לך את האוכל הכי יקר, את הצעצועים הכי שווים, זכית להנות מכל החטיפים הכי טעימים שיש לכלבים. בימי החורף הקרים והקצרים שהיו, היית קופץ אליי למיטה. מנגב את האף הרטוב שלך על השמיכות, ומתפנק. אם הייתי מפסיק ללטף אותך, היית מציק לי, שאני אמשיך. לא היית צריך לדבר. הצלחנו להבין אחד את השני, היתה לנו שפה משותפת. ידעת מתי אני כועס עלייך. מתי אני משחק איתך. ידעת מתי לא להפריע לנו. היית מחונך, את הצרכים עשית רק מחוץ לבית, ואם היה מתפלק לך בבית – היית יודע שזה אסור, היית רואה שאנחנו כועסים מאוד, אבל אז – עם פרצוף אחד 'מסכן' שלך היית מצליח לשבור את ליבנו, והכעס תוך שנייה התמוגג בליבנו והפך לאהבה. כמה שאהבת לטייל, את המילה 'טיול' הכרת יותר מכל. "דין הולכים לטייל" – משפט אחד כזה שלי, והיית מתמלא אושר, רץ בבית בלי הרף, נעמד בפתח דלת הכניסה של הבית, מסתכל על הרצועה שלך שתלויה במתלה, אותה רצועה כחולה ומחכה שאני אקח אותה, ואקשור אותך ונרד לטייל. הייתי מרים את הרצועה והיית משתגע, מתחרפן משמחה. קופץ עליי, לא הייתי לא הייתי יכול לקשור את הרצועה לחגורה שלך אפילו, כי לא הפסקת להשתולל. כמה שאהבת לטייל. כמה שהיית כלב שמח. היינו חוזרים מהטיול, חזרה לבית, כולך היית מאושר – הדבר הראשון שרצית לעשות זה לשחק – לרוץ מקצה אחד של הבית אל הקצה השני – לקפוץ לנו על המיטות, ופשוט להשתגע, להשתגע ולשחק כמו גור קטן, שאוהב את החיים. היית מאושר, אבל יותר מכל אנחנו היינו מאושרים שיש לנו נסיך בבית, שיודע לתת אהבה. כמה אהבה. כמה. לא תיארנו לעצמנו שהפרידה ממך תהיה כה טראגית. זה קרה ביום שישי, ישבנו לאכול ארוחת ערב – היית מתחת לשולחן, ידעת שזה לא מחונך להפריע לנו באוכל ולהסתכל עלינו. שכבת בשקט מתחת לשולחן. סיימנו לאכול, אני הלכתי לחדר ואמא פינתה את השולחן. פתאום יללות הזעקה שלך נשמעו בכל הבית, זו לא הייתה נביחה, זה לא היה אפילו זעם, אלו היו יללות כאב. סבלת מכאבים. רצת בכל הבית, התחלת לטפס על הקירות, קפצת על השיש במטבח, שרטת את המקרר, מקצה אחד של הבית רצת לקצה שני כאשר תוך כדי אתה לא מפסיק לבכות, לבכות מכאב. נלחצנו כל כך, לא ידענו מה יש לך? דין, נסיך שלי לא ידענו שככה ניפרד ממך. בחלומות הכי גרועים שלי, לא חלמתי שהמוות שלך כל כך יכאב לך, ויהיה כזה טראגי. לא הצלחנו להבין מה יש לך. היינו בטוחים שכואב לך בבטן, וזה תיכף עובר. שאתה סתם סובל מהקיבה. הסתתרת בפחד מתחת למיטה של אמא שלי. התכופפתי וקראתי לך "בוא דין, בוא – טיול, נלך לטייל". אבל לא התייחסת אליי. העיניים שלך היו בוהקות. בוהקות מכאב. ראיתי את הדמעות בעיניים שלך. העיניים שלי ושלך השתקפו זה בזו. בחיים לא התעלמת מהמילה טיול, קראתי לך בוא לטייל – ולא התייחסת, זה בחיים לא קרה לנו. ידעתי שמשהו רע עובר עלייך, אבל לא הצלחנו להבין מה. אחרי כמה דקות אמא צועקת, "מתן בוא, מתן – דין מפרפר" – רצתי אל החדר של אמא שלי, ראיתי אותך כה חסר אונים- שוכב על הרצפה, בקושי זז לשון שחורה, עיניים אדומות, קצף מהפה, לא יכולת לנשום, ורצית לחיות. נאבקת על החיים. אמא שלי הרימה אותך ורצנו לבית החולים הווטרינארי ליד הבית. הרופאה הגיעה, הזעקנו אותה מהבית במהירות. "תקשיבו, הכלב שלכם במצב קשה מאוד. החום שלו גבוה, הסיכויים נמוכים, אבל כדי להתחיל אני חייבת תשלום של 1,500 ש''ח". צעקנו עליה, עם דמעות בעיניים שתעשה הכל כדי להציל את הכלב. שנדון אחר-כך על הכסף, וזה לא הזמן לדבר על כסף כאשר הכלב שלנו מפרפר לה מול העיניים. יצאנו מחדר הניתוחים. המתנו בחוץ עם המזכירה הרפואית. אחרי חמש דקות, הוטרינרית יצאה מהחדר וצעקה "כנסי דחוף, אנחנו צריכים להתחיל החייאה!" הדופק שלו הפסיק לפעום. ידענו שהמצב קשה. אבל ניצוץ של אופטימיות עדיין היה קיים. אחרי מספר דקות הם יצאו מהחדר, שתיהן. "אני מצטערת. הוא מת"
הדמעות לא הפסיקו. לא יכולתי לשלוט בעצמי. למה אין צדק בעולם. למה מגיע לו למות. כזה קטן, כזה יפה, כזה נסיך. לא הספיק להגיע לשנת 2011. אפילו לא ליומה הראשון.
יצאנו משם, אני ואמא שלי עם דמעות בעיניים, שבורים מכאב. החזקתי אותך דין. אבל הפעם החזקתי אותך עטוף בתוך קופסת קרטון של תרופות. לא היית עם שרשרת. לא יכלת לעמוד על הרגליים. במקום להסתובב עם כלב שמח בין הרגלים, אנחנו מסתובבים בשעת לילה גשומה של יום שישי, ברחוב עם קופסה, קופסא מקוללת ובתוכה גוויה. הכלב שלנו מת.

אני אוהב אותך.
אני כ''כ אוהב אותך.
אתה הנסיך שלי, הנסיך של הבית.
בחיים לא אשכח אותך.
הנסיך שלי הפך למלאך.
מקום גדול בלב שלי שמור. והוא תמיד יהיה שלך.
לנצח נצחים.
אני מבטיח לך.
והכאב...