עזרה נדרשת!

באיזו שעה הבגרות במתמטיקה של 004?

בטן לא מפסיקה לעשות בלאגן.

כואב.

אבא הכריח אותי לקחת אקמול - כדי שמחר אני אוכל ללמוד כמו שצריך.

יום חמישי בערב, הבילויים בהופעה במעבדה.

אני עדיין צריך להשיג 40₪ לכרטיס.

לא מתכנן לפספס את ביאתה של מוו לירושלים.

אקס, בסוף אני עוד אפספס את הבגרות  

פוסט לילה טוב

לילה טוב.

משוואות לוגריתמיות זה הרשע בהתגלמותו.

Math = Evil

Girls = Evil [יש לזה הוכחה איפהשהו...]

=>

Math = Girls


האם זה אומר שאם אני אלמד מתמטיקה יהיו לי הרבה נקבות?
מסופקני.

עדכון (30.05.2005 1750):

מצאתי את ההוכחה!

ברוכה הבאה רוני!

רציתי לכתוב פוסט על ל"ג בעומר, רוקי ושות', אפילו התחלתי אותו.

אבל אז אפי הרגישה רע והחלטתי להגיע אליה ולתת לה את המתנה שלי [שלדעתי, אני נהינתי ממנה יותר. אבל הי, זה מה שהיא ביקשה!].

ועכשיו אין לי כוח.

דברים לעשות:

לדבר עם מימס.

לדבר עם זואי, לדבר עם אלירז.

ללמוד למתמטיקה.

אקס, 48

ברוכה הבאה איה!

לגבי רוקי ושות', אולי אח"כ.

אולי לעולם לא.

אקס, 47

מפגש ישראבלוג 22.06.2005

עוד חודש פחות יום, דיזינגוף סנטר, רחבת "הפוך על הפוך" ב12.

אקס, Back in business

אוף.

[הפעם זכרתי להוריד את הסימון של "שלח עדכון למנויים על עדכונים בבלוג"....]

גילויים חדשים על דברים ישנים

תזכורות כואבות לדברים חדשים שניסיתי להפוך לישנים.

אני לא בנוי לעסק הזה שנקרא חיים בחברה.

אקס, אני רוצה את האי שלי בחזרה.

הבלוג סגור.

הקטע הזה נועד לעיני בלבד, אך אני יודע שאנשים אחרים יקראו אותו, לאחר שאפתח את הבלוג.

אני לא יכול לסגור את הבלוג לנצח. זה יותר מדי חלק ממני.

וזה מה שמעצבן אותי.

שאנשים מכירים אותי דרך בלוג.

שאנשים לא מספרים לי את הסיפור, אלא שולחים אותי לקרוא פוסט.

חסרה לי קרבה אמיתית.

אנשים שאני אגיד שאותם אני מכיר דרכם, ולא דרך בלוגים.

חסרה לי גם קליקה חברתית. רדוד ככל שזה יהיה.

אתמול הייתי בבית של אפי עם אותה החבורה [פלוס מינוס] מיום העצמאות.

כולם שם בכיתה י', והתחלתי להרגיש זקן.

הרגשתי לא קשור.

וזה פשוט הכה בי, בזמן שנעלתי נעליים למעלה - אני לא קשור. לשום מקום. אין איזה חבורת אנשים שאני יכול לקבוע איתה וזה יהיה ברור מי יגיע, מי זה מי וכד'.

וזה לא אשמתם. הם קיבלו אותי בלי בעיות, בלי קשר לזואי. בלי קשר לזה שאני שתי כיתות מעליהם ולפחות שנה בגיל.

אני מקנא בהם, שיש להם אחד את השני. גם אם זו לא החברות הכי עמוקה בעולם, לפחות הם יודעים שהיא קיימת ויכולים להשען עליה.

וזה לא שאין לי חברים. יש המון אנשים שאני מגדיר כחברים שלי. אבל הם רחוקים לי. וזה לא משנה כמה פעמים אלירז ישקיע ויבוא אלי [והוא היחיד בנתיים שראוי לאות ציון על כך], הוא עדיין יהיה רחוק.

התקופה הזו עומדת להגמר.

חודש ויום עד לבגרות האחרונה, שלושה שבועות הפסקה ואז מועד ב'.

ואז אני אעשה טיול. טיול שכזה, מצפון לדרום.

נתחיל בקריות. אני אבקר את אלירז, סוף סוף.

משם - לאן שיצא. בטח אעבור בחיפה, בכרמיHell, גוש דן, ירוחם.

יש לי זמן לתכנן.

אבל תמיד אהיה לבד.

0

את יודעת שזה מיועד אלייך.

אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם זה.

אבל אני יודע שאני אנסה. אנסה עד שאני עד שאני אצליח או עד שאשחק לעפר דק. מה שיקרה קודם.

כי אני לא יכול להרשות לך לפגוע בעצמך.

אני לא כמו האחרים.

אני פועל.

ואני תוהה באיזה צעדים עלי לנקוט.

ההרגשה הראשונית אומרת ללכת לספר לבעל מקצוע. לא אחת שאת בוחרת מה לספר לה. מישהו שידע הכל. שתהיה לו הסמכות לכפות עלייך טיפול.

אני יודע שהצעד הזה קיצוני. אני יודע שתשנאי אותי אם אני אנקוט בו. ובצדק. מעלתי באמונך והלכתי וסיפרתי דברים אישיים שסיפרת לי.

אבל אם אני אנקוט בו, אני אעשה את זה בידיעה שזה יהיה שווה את זה. בידיעה שלמרות שתשנאי אותי, את תחיי בשביל לעשות את זה.

ונכון לעכשיו, זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו, אחרי שדחית את עזרתי האישית.

וכן, אם נגיע למצב כזה, אני אכפה את העזרה שלי עלייך. בשביל שתחלימי.

כי לעזאזל!

למה לך להקיא פעמיים ביום עם איך שאת נראית?

את נראית טוב!

סתם נראה לך שאני רוצה אותך?

יש לי סטנדרטים גבוהים, בסופו של דבר.

את חייבת לשלוט בזה. אל תגיעי לנקודה שזה שולט בך!!

ואם כבר הגעת, תגידי לי.

ביחד, נעשה משו בשביל שזה יפסיק.

לא יודע מה. אני אחשוב על משהו. אתייעץ עם אנשי מקצוע. אפגיש אותך עם אנשים שעברו את זה.

כל דבר בשביל שתחלימי.

העיקר שתחלימי.