הוא חושב שאני צוחק איתו

אבאל'ה חושב שאני צוחק לגבי ההופעה ביום ראשון.

הוא טועה.

הוא אומר שאני לא הולך, אנחנו נראה לגבי זה.

יש לך שתי אופציות, או לתת לי ללכת - ואני אתקשר ואודיע לך מה קורה, כדי שתדאג (ואין לי ספק שאתה דואג) פחות - או שאני אעלם, ולא אענה לטלפונים שלך, ככה שלא תדע מה קורה איתי עד שאני אחזור הבייתה.

אתה תחליט.

(עוד לא אמרתי לו את זה, אבל אם הוא יעשה יותר מדי סצנות, הוא ישמע את זה).

הפעם אני הולך להאבק.

מה הוא יעשה לי? יקח לי את המחשב?

אז בכלל אני לא אהיה פה.

יקח לי את הפלאפון?

אז בכלל הוא ידאג איפה אני כל היום.

הגיע הזמן שידע שאני לא מי שהוא חושב שאני.

ובעיה שלו שזה מגיע לו ככה בבום, כמו שקרה בכיתה ד', כמו שקרה במקרה של הפירסינג.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, החוכמה היא ללמוד ממנה.

(תודה איתי).

בנתיים אני מתחיל להרגיש יותר טוב.

יש לי שינויי מצב רוח די מהירים...

מניה דיפרסיה? אולי. בנתיים אני מסתדר די טוב בלי תרופות .

תודה לכל מי שניסה לעודד אותי (גם אם הוא הצליח וגם אם לא, העיקר הכוונה!), תודה לכל מי שהציע לבוא לפה, אבל אין טעם.

באמת שתודה.

אני חושב שהחיים חוזרים למסלולם הנורמלי. חלק מזה טוב, חלק מזה רע.

אבל יש ריח של שינוי באוויר, ולא אני לא מדבר על מזג האוויר שחזר לחורף (כמו שצריך, עכשיו רק תחילת מרץ!).

כל הקטע של ההופעה, זה בטוח ישנה משהו.

גם הטיסה לפולין, שהיא ממש לא רחוקה (11 יום! פאק! זה ממש קרוב!!).

איריס, חברה טובה של המשפחה שחיה בLA, ילדה בן.

ביום רביעי אבא טס לארה"ב - ל12 יום [כולל טיסות]. זה אומר שביום רביעי הוא טס - ועד שאני חוזר מפולין אני לא רואה אותו. איזה כיף.

לאחרונה יש דברים קטנים שממש מעצבנים אותי.

כל מיני שטויות.

אני ממש רגיש על יתר המידה.

זה מעצבן.

זה לא שאני רוצה להפוך לאדיש להכל.

אבל קצת פחות רגישות!

אקס, ושוב תודה.

בא לי לדפוק ת'ראש בקיר

כל כך חזק, עד שהגולגולת שלי תשבר לאלפי רסיסים והמוח שלי ינתז על כל החדר.

בא לי לכתוב משהו, אבל אין לי מה.

בא לי לדבר עם מישהו, אבל אין לי מי.

בא לי להיות במקום אחר, בן אדם אחר.

אבל אני עצמי.

וזה מבאס תחת.

בא לי שיהיה לי מי שינגב לי את הדמעות שזולגות לאיטן. גם אם הוא יעשה את זה מתוך אינטרנסים בלבד.

נמאס לי להיות בודד. תמיד לחזור למקום הזה, לחדר הזה, לבד.

ועד שבאים אנשים אני מרחיק אותם.

אלו הם חיי. בדד.

נמאס לי מהשינויים במצבי הרוח שלי.

נמאס לי שאני כל כך רגיש לדברים הכי קטנים.

נמאס לי שאני לא שם לב לדברים החשובים.

נמאס לי שאני תמיד בחוץ, לא משנה איזו מעגל זה.

נמאס לי מהצביעות של אנשים.

נמאס לי מהצביעות שלי.

נמאס לי להיות בדיכאון סתם ככה.

נמאס לי להיות בדיכאון בצדק.

נמאס לי מעצמי.

נמאס לי מפה.

נמאס לי מזה.

נמאס לי.

אני צריך מישהו.

זכר, נקבה, לא משנה.

צעיר, מבוגר, לא משנה.

רק שיהיה פה בשבילי.

אבל אני צריך אותו פה!
לא דרך המחשב המקולל הזה.

לא דרך האינטרנט.

פה.

שאני אוכל לגעת, לשמוע, להריח, לראות.

נמאס לי מהבדידות הזו.

בכל פעם שאני מוצא איזה אושר הוא רק מתפוצץ לי בפרצוף.

אני לבד.

אם חשבתי שאולי יש לי מישהו, טעיתי.

כי בסופו של דבר, עם כל הכוונות הבאמת טובות שלכם, אני פה לבד.

ונמאס לי מזה.

נמאס.