סיפורי ניו יורק
אני מתה על ניו יורק. העיר הזו עושה משהו טוב ללחץ הדם, רמת הטריגליצרידים בדם ורמת הסרוטונין במוח שלי או כל דבר אחר שהופך אותי מבריה פלגמטית ונטולת אנרגיות לספורטאית חובבת הליכות למרחקים ארוכים ברוח הקרה.
אבל הפעם לא היה כייף. כלומר כן. כשדוחקים אותי אל הקיר אומר שהיה נחמד. מאד נחמד אפילו. אבל מרכיב הכייף נעדר מהביקור באופן משמעותי.
נסיון לנתח את תחושת ה"המממ..." שאפפה את הסופ"ש הארוך שבילינו בעיר מעלה כמה אפשרויות:
1. ניו יורק עם ילדים זה פחות כייף
2. ניו יורק עם חברים זה פחות כייף
3. ניו יורק בחורף זה פחות כייף
אולי בעצם זה שילוב של שלושתם.
איך שלא מסתכלים על שתי הסיבות הראשונות - אני יוצאת סוציומטית, קונטרול פריק דעתנית. בין אם מדובר בהתנגשות רצונות עם הילדים הפרטיים ובין אם ההתנגשות היא דווקא עם ההעדפות של החברים, למה אני לא יכולה להנות כשהתוכניות משתנות (ולא כמו שאני רציתי?).
 
ככה.
כי הניו יורק שאני אוהבת ומכירה משתערת מעבר לטיימס סקוור. כי בניו יורק "שלי" לא אוכלים ברשתות שהן רק חצי דרגה מעל מקדונלד'ס (ולא, למען השם, בטיימס סקוור).
 

---

הפעם הראשונה שבה הגעתי לניו יורק כמבוגרת היתה בשנת 1992. ג'וליאני עוד לא היה ראש עיר, ובחוצות הרחובות התגוללו שפע הומלסים ועוד יותר מהם נחילים של זונות וסוחרי סמים. היו מקומות שאליהם לא היה כדאי להתקרב - בשעות היום, כל שכן בלילה.
ובכל זאת - התאהבתי. יש חיוניות בעיר הזו שאין בשום מקום אחר. חרשנו את הרחובות, עלינו וירדנו בשדירות. היה קשה להפרד.
בפעם השניה כבר גרנו שם. לתקופה קצרה ומופלאה. באפר איסט סייד, בדירה מוזנחת במיקום מעולה ובגודל של קופסת גפרורים, בשכונה שהפכה מהר מאד ל"שלנו".
בפעמים שאחר כך ההתאהבות רק הלכה והעמיקה. ניו יורק היא המקום היחיד בעולם שגורם לי לרצות ללכת ברגל, וכמה שיותר (תספרו את זה למכשיר ההליכה, שלא ראה את זיו פני מזה חודש ומעלה). ההליכה מביאה לשכונות אחרות, למקומות מוכרים פחות, שהופכים למוכרים יותר בכל ביקור. תמיד מתגלה משהו חדש. חנות, מוזיאון, גלריה, מסעדה, חור קטן להופעות או בר הספורט שהבעל מעלה בזכרונו בכל פעם שהוא רוצה בירה טובה.
 
אחרי 16 שנות טיולים ביחד ואי אלו יבשות, הבעל ואני מיומנים בטיול בצוותא. מכירים כבר את הבעות הפנים המשתמעות זה של זה, את הקריזות המקומיות, את הטנטרומים המתקרבים, את החשקים והרצונות והעדפות הטיול שלנו. בגלל זה מעולם לא מצאנו את עצמנו חורשים את טיימס סקוור,אלא מקומות אחרים, מעניינים יותר. עד הפעם הזו.
וכשאנחנו עם מגבלות חיצוניות או פנימיות (חברים או ילדים, בהתאמה) אי אפשר לשנות מסלול בהנף עפעף. גם לא אם התחזית פספסה ובמקום יום של ממטרים רצופים - שמחייב אותנו לחפש מקומות סגורים - אנחנו מקבלים ערפל, ותו לא, ויודעים שהשוק ביוניון סקוור פתוח, אבל רחוק - כל כך רחוק - מאיתנו.
 

---

אז לא היה יוניון סקוור, ובמקום זה היה טיימס סקוור במינון גבוה. מדי. זה בצד החובה.
בצד הזכות נרשמת העובדה שגם עם ילדים אפשר לראות מוזיאונים, ואפילו להנות (עד שבאה עליהם הג'ננה).  ולא פחות מזה - העובדה שהצלחנו למצוא חניה (!) ברחוב (!!) בחינם (!!!). נדמה לי שזה נס לא פחות מיציאת מצרים.
 
ובמדור התרבות להיום -
ב-MOMA יש הפעלות מיוחדות למשפחות (שפספסנו) וחוברת הפעלה מצוינת (שחרשנו) שגורמת לילדים לחשוב עוד קצת על היצירות שלפניהם. איכשהוא, דווקא ליצירות המודרניות קל לפרטיים שלנו להתחבר - היכולת למצוא בציור דברים שונים, להרגיש תחושות שונות, העובדה שאין קווים נורמטיביים שמחייבים התייחסות, בשונה - נניח - מפורטרטים תקופתיים או תמונות דתיות (נכון, אפשר להתווכח על זה, אבל אשאיר את זה למבינים ממני בתחום), משחררת את הדמיון והמחשבות שלהם. ומתוך זה יכולות לעלות תובנות משעשעות, מעניינות, אפילו מרגשות לפעמים.
אבל מה שחשוב באמת הוא שמאחורי כל האינטלקט מסתתרת העובדה שבמוזיאון יש את הציורים של אוליביה!
טוב, לא בדיוק אוליביה. יותר בכיוון של ג'קסון פולוק. אבל למה לדקדק בקטנות. שפריץ של צבע הוא שפריץ של צבע בין אם הוא נמכר בכמה מליוני דולרים ובין אם חזרזירה בת שלוש משפריצה אותו על קיר הבית, לחרדתה של אמה.
הפנים הזורחות של הבלונדיני, כשגילה את מחמל נפשו על הקיר, היו שוות את כל הטיימס סקוור שבעולם.
 

לא אוליביה, ולא הבלונדיני. אבל גם זה אחד שנהנה במוזיאון.
 

במוזיאון לעיצוב קופר-יואיט (פנינה קטנה וחמדמדה) מתאחסנת בימים אלה הטריאנלה הלאומית לעיצוב (השלישית, נדמה לי). התערוכה נעה בין העיצוב של פיקסאר, נייק וגוגל (בצד הענקים) ועד לקבוצות מעצבים או מעצבים בודדים שעוסקים בפיתוח תויות קריאות יותר לבקבוקי תרופות או ביצירת משחקי מציאות מדומה לטובת הפחתת כאבם של חולים. הכי קרוב לכאן - הבלוג של קבוצת המעצבים SpeakUp, העוסק - בין היתר - בקשר שבין עיצוב גרפי ועיצוב המוצר לבין סוציולוגיה. כמו שסיכם אחד המצוטטים בבלוג שלהם - "בננה. זה עיצוב מוצר גאוני!".
זו תערוכה נפלאה, ההתייחסות הסוציולוגית לעיצוב מרתקת, והתחושה המתקבלת בסופו של שיטוט בה ברורה מאד - "סאאאאאמק. יש אנשים מה-זה-מוכשרים בעולם. לא פייר!".
ווהילדים? - הם נהנו להפליא. תנו להם רובוטים (גם אם הם מיועדים לאיסוף מידע על זיהום סביבתי), מציאות מדומה והדמיה וירטואלית (גם אם היא לצרכים צבאיים של ניתוח לשוני) וקצת משפחת סופר על, והם מבסוטים לאללה. 

המשכה של התרבות היא הקולינריה, ומאחר והקופר יואיט נמצא בשכונה "שלנו" והשיטוטים ברחובות הקפיצו אותנו לעבר הנוסטלגי, פנינו להמבורגריה הטובה ביותר באפר-איסט-סייד: ג'קסון הול, יתברך שמה. סבב המבורגרים+טבעות בצל+כולסטרול מופתיים, החליק את סוף החופשה הרבה יותר טוב בגרון. יש חיים גם מחוץ לטיימס סקוור, תודה לאל.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 17/1/2007 04:19, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של מרי ג'יין ב-25/8/2007 16:03

18,471