שתי גדות לקרולינה. זו שלנו זו גם כן.
מתוך אחד מטורי העצות בעיתונות המקומית:

Dear Amy:

How do I get my mother-in-law (who is in her 70s and lives 100 miles away) to go home after a weekend visit?

She routinely (and substantially) extends her stay. I am always a gracious hostess, but after three days, I begin to view her as a squatter, not a guest.

This has been an ongoing problem and one that my husband won't deal with. We go to her place but can't always.

Annoyed

 

את התשובה תמצאו בסוף.

---

מאזן האימה היה כדלהלן - שנים עשר ימי חופשה. שני ילדים (ואחת מתויקת במוסד חינוכי נטול חופשות בעליל). ואני. הבעל, כהרגלו, יבלה את רוב החופש בעבודה.
לנוכח המאזן האמור, הידיעה שהחמים מגיעים עם תחילת החופשה היתה בגדר חדשות מרעננות. טוב שמישהו אחר ישא בעול השעשוע והתפעול של הנוער.
אלא שמיד לאחריהם, עשה עמנו חסד גם האדון ג'ורג' דבליו, והודיע על יום חופש בין קודש (ראשון) לקודש (כריסמס), ובעברית - ייסד גשר שיצר רצף של ארבעה ימי חופשה שלמים.
זה כבר היה עניין אחר לגמרי.

מילא דונאטס ושעשועים לילדים, אבל ארבעה ימים רצופים בבית? ביחד? עם ההורים שלו? הילדים שלי?
את התגובה אפשר לסכם במילה אחת - אררררררררררררררררררררררררררררררררעעעעעעעעעעעעעע.
מיד הפנינו את כל משאבי המחשבה - אלה שעוד נותרו לנו אחרי שעות על שעות בהן הוזנו למוחנו ג'ינגל בלס לסוגיהם - ובדקנו לאן אפשר לנסוע. סוגיה לא פשוטה בימי חג  ומועד: מחירי הטיסות מרקיעי שחקים וכמעט כל אתר במרחק נסיעה סובל מקור מהסוג המצמית. ניאגרה? קור כלבים. פוקונוס? עוד יותר גרוע. ווסט וירג'יניה? השתגענו?! להתקע בשלג בין ההיל-ביליס?
הפור נפל על ה-Outer Banks, שרשרת איים החוצצת בין צפון קרולינה לאוקיאנוס האטלנטי. מעלתם העיקרית של האיים (חוץ מהעובדה שצילמו שם פעם את דוסון קריק) היא בכך שיש בהם חוף. עם חול. אמיתי. לא סלעים, דרדרים או אבנים. חול ים, חוף ים, כמו שאנחנו מכירים. או שלא.
מסתבר שהחוף הוא חוף, אבל הים לא אותו ים - הוא סוער, קפריזי, קר עד אימה, אבל יפה לא פחות מהשלולית המכונה "תיכון".
נסענו.
חמש ומשהו שעות אחרי שיצאנו מהבית הגענו לקסם.
קוטג' על הים. כמו באולגה, אבל הרבה יותר יפה. ככה -

(אלה השכנים, אבל מה זה משנה? ככה נראה גם שלנו.)

 

בלילה, כשהגענו, הים נראה ככה -

 

ובלילה אחר זה נראה ככה -

 

בקיץ, החוף מתואר כפקק תנועה ארוך של נופשים, חנויות עם ציוד ים, שמשיות ומוסיקה. כעת החוף היה שומם. אנחנו, השחפים והצדפים. מדי פעם עבר מישהו עם חיית מחמד - כלב או נעלי הליכה, ונפנף לשלום. הבתים סביבנו היו ריקים, אבל היה בשקט, שמיסגר את רעש הגלים הסוערים, משהו נעים.

והיו לנו שחפים. המון שחפים. 

 

 

במשך שלושה ימים כל מה שעשינו היה לרבוץ מול האח, לאכול המון (ולא טוב במיוחד), לטייל בין המגדלורים, בפארקים, על החוף ועל החוף ועל החוף. למצוא צדפים ולהעיף עפיפונים. 

 

 

הבלונדיני מסמלץ את היכולות התעופתיות של האחים רייט בסיוע עפיפון

 

המיניאטורה מפטמת שחפים

 

אחד הדברים שאנשי ה-OBX מתגאים בו ביותר הם המגדלורים שמקשטים את החוף. מסתבר שגם כיום, בעידן של GPSים וטכנולוגיה, הימאים עדיין נעזרים בהם. אני מודה שביקור במגדלור אחד אחרי השני, משול מעט לסיור קתדרלות באירופה. ראיתם אחד-שניים, הבנתם את הפרינציפ. ומצד שני, נחמד לגלות שכמו אצל זברות אמיתיות, אין שני מגדלורים זהים - כיוון הפסים מתחלף, התאורה משתנה, ולו כדי שהימאים יוכלו להבחין ממרחק במגדלור ולדעת לאיזו נקודה הם מגיעים.

 

על התמונה הזו אני חייבת לכתוב מספר מילים: מיק כתבה בפוסט מרתק (כהרגלה) על הצילום שבראש לעומת הצילום הפיזי. אני עומדת מהצד השני של המתרס - הזכרון שלי (לטווח ארוך או קצר) הוא לא מהמשובחים, אלא אם מדובר בעוולה נוראית, לפחות בעיני, שנעשתה לי. את זה, כראוי לפולניה, אני זוכרת היטב. אבל את הדברים החשובים באמת, המראות, החוויות, הדברים היומיומיים, אני שוכחת במהרה גם אם אני משתדלת כמיטב יכולתי לחקוק בזכרון. משום מה ריחות ומגע אני זוכרת טוב יותר ממראה.
את אבני הדרך של התפתחות הילדים, למשל, אני כמעט ולא זוכרת. למעט את המראה של כל אחד מהם אחרי לידתו. את המראה הזה אני זוכרת היטב, ואולי זה טיבה של חוויה חזקה במיוחד. אבל הזוטות היומיומיות שמרכיבות את החיים שלנו והופכות אותם למה שהם, נזנחות אי שם בירכתי המח שלי. אני זקוקה למשהו חיצוני שיזכיר לי - שורה ביומן ההתפתחות של הילדים (שמילאתי באדיקות לראשון, מילאתי באיחור עם זיופים לשני, וכתבתי בו חמש שורות לערך לשלישית - כן, מיק. אני רואה אותך מהנהנת. מצד שני, בתמונות היא לוקחת את שני אחיה בסיבוב), תמונה, סרטון וידאו. ובכל פעם אני נדהמת - כך נראינו? כך הם נראו? זה באמת קרה? היה או לא היה?

את המצלמה הנוכחית שלנו אני שונאת. התמונות שהיא מפיקה גרועות, חשופות מדי, לא מפוקסות גם כשמנסים. ובכל זאת, מכל טיול אנחנו חוזרים עם עשרות ומאות תמונות, שיתוייקו אי שם במחשב וישלפו פעם, אולי, כשיהיה לנו זמן או כשנתגעגע לרגע בחיים. אם נצליח למצוא אותן בין כל התיקיות.
במידה מסוימת אני מתגעגעת לאלבומים של פעם. לדפדוף. ליכולת לשבת ביחד, שלא מול מסך מחשב ולחוות מחדש את החוויות. את כל האלבומים שלנו השארנו מאחור, מאופסנים בישראל. המשקל שלהם היה רב מכדי לסחוב אותם איתנו, ובבחירה בין נוסטלגיה לפרקטיקה, הפרקטיקה ניצחה. לפעמים אני רוצה להושיט אליהם יד ולשלוף את העשורים הקודמים שלנו מהמדף. השנים הראשונות של השאטני, שנתו הראשונה של הבלונדיני - כאילו נעלמו מהזכרון, כי הן לא כאן. משם והלאה הכל דיגיטלי. משומר, אבל לא לגמרי זמין. החוויה שונה. התסכול מכך שהתמונות לא יצאו כמו שדמיינו כשצילמנו אותן - נשאר זהה. 

ליום ההולדת האחרון, ובאיחור מחפיר, קיבל השאטני מצלמה דיגיטלית. לא משחק ילדים כי אם מצלמה של גדולים. ומאז הוא רואה את הכל דרך מסך המצלמה (אפילו במונח "עדשת המצלמה" כבר אי אפשר להשתמש). את רוב הטיול הוא בילה בצילום. של נופים, של אחיו, שלנו, של הדמויות שנשקפו אליו ממסך הטלויזיה - יש לנו מבחר תמונות של משחקי פוטבול-קולג'ים, קולקציה נדירה של תמונות מ"בת הים הקטנה" (אל תגלו לדיסני על הפרת זכויות היוצרים הבוטה), ארכיב סרטים הכולל את אחיו עושה העוויות פנים אוויליות ואחותו מוחה ברקע, ומבחר פלאשים שהובזקו ברכב תוך כדי סינוור של כל בני המשפחה. הילד חי בסינמה וריטה. מה שלא מונח על המסך לפניו, לא קיים.

בן של אמא. 

---

ולמקרה שתהיתם, להלן תשובתה של איימי היקרה:  

You need to be firm at the beginning, when she makes the plan. Say, "We love having you, but we need to keep your visit to three days. So that would mean you'd be with us from Thursday to Sunday." Also, see if she is nervous about driving home; that may prompt her to put off her return.

אה, חופשה בקוטג' חלומי על הים זה לא הפתרון? אופס.

---

 שתהיה 2008 טובה אליכם.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 1/1/2008 01:44, בקטגוריות טיולים, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
66 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-22/1/2008 20:07

18,471