החיים בניילון נצמד
מישהו פעם טען שהחיים פה הם כמו סקס עם קונדום. תסלחו לי על המטאפורה הלא-חיננית, אבל יש משהו בדבריו.
חיים, אבל לא ממש מרגישים. קמים בבוקר, מסתדרים, הולכים (או לא) לעבודה, מגדלים ילדים, עוסקים בשגרה ובבירוקרטיה, אבל לא ממש נותנים לה לחדור את העור.
כמה מקרים שקרו באחרונה חידדו אצלי את התחושה הזו:
ביום ראשון, לפני שבוע, החליפו פה את השעון לשעון חורף. אנשים מסודרים, האמריקאים. אין קואליציות עם מפלגות דתיות ותהיות לגבי היכולת להתעורר לסליחות בשעה חשוכה יותר, ולכן מדי שנה מוחלף השעון בסוף השבוע האחרון של חודש אוקטובר.
הכל טוב ויפה, אבל מי שלא קורא פה עיתונים או רואה מהדורות חדשות, לא ממש מודע להתפתחויות המרגשות האלה. ובעצם, למה לקרא את העיתונים המקומיים או לראות את החדשות אם הדיווח העיקרי הוא על תאונת דרכים זניחה שארעה במחוז השכן או על מכות בין המתמודדים לסנאט (הבחירות בעוד שבוע. סביר להניח שהסנאטור הנשקן ינצח. עד כדי נקודה זו אני מעודכנת).
ועל כן, עלול להווצר מצב (היפוטתי, כמובן, היפוטתי) בו אני והטף נגיע למסיבת יום הולדת שעה קודם לשעה היעודה, כי לא היה לנו מושג שהשעון הוזז לאחור.
 
מצד שני, לחדשות בארץ אנחנו עדיין קשורים באופן יחסי. לא מכורים, אפילו (להפתעתי) לא טורחים ללכת חצי בלוק כדי לקנות ידיעות של שבת. את המוסף של הארץ ממילא אפשר לקרא ברשת, וגם את זה אנחנו בקושי עושים. נגמלנו מההרגל של מבזק כל חצי שעה וחדשות פק"ל בכל שעה. יש בזה משהו מאד משחרר.
עזבנו באמצע המלחמה. בימים הראשונים היינו עסוקים רוב הזמן ברפרוש של האתרים הישראלים ובדאגה לחברים. המלחמה הסתיימה, איכשהוא, לא ברור בדיוק, והרפרושים נגוזו איתה.
אח"כ היו קצב ורמון, ליברמן ופינס, ועכשיו מהומות החרדים  ודבריו של דוד גרוסמן בעצרת בככר רבין.
את כולם אנחנו חווים כאילו הושם מסך של פלסטיק שקוף בינינו לבין המציאות שאליה אנחנו שייכים. האם בכלל אנחנו עדיין שייכים?
 
המיילים שאנחנו מקבלים סוערים, תוססים. "הולכים לעצרת. השנה חייבים ללכת!", "די, אי אפשר יותר עם חבורת המושחתים הזו. חייבים לעשות משהו", "אבל מה אפשר כבר לעשות?".
הדברים עולים לפעמים על שולחן ארוחת הערב, במיוחד אם נפגשים עם עוד ישראלים. בכל שיחה עולה בסופו של דבר אנחת הייאוש של "אבל מה כבר אפשר לעשות?" בליווי משיכת כתף. משהו במשיכת הכתף והאנחה הללו שונה מאותן משיכות ואותן אנחות שהיו נשמעות על השולחן בארץ. משהו מנותק - ללכת עם ולהרגיש בלי. או להיפך.
 
אנחנו לא פה ולא שם.
לא  ממש שותפים למציאות האמריקאית, אבל כבר לא לגמרי שותפים לזו הישראלית - זו שנדמית לפי כותרות האתרים כסחרור בלתי נפסק. כשמסתכלים מרחוק זה נראה כמו תסריט של סרט סוג ד'. אולי תכנית ריאליטי שיצאה משליטה. תחושה שהתסריטאי מרח את הזמן על האקספוזיציה של הדמויות (אחד אנס, אחד מכה ילדים, חבורה של שחקני משנה חמדנים ונכלוליים על רקע מלחמה הזויה) ועכשיו צריך לסגור את כל קצוות הסיפור בלי לטרוח לסדר לנו איזה happy end לקינוח. ממילא בסוף נצא עם בחילה מרוב פופקורן וריצה מהירה לשחרר את הבייביסיטר.
 
כשקוראים את הדברים של דוד גרוסמן (מן הסתם, כששומעים אותם הם זועקים עוד יותר) -
"כבר למעלה מ-100 שנה אנחנו חיים במאבק. אנו אזרחי הסכסוך הזה נולדנו לתוך מלחמה וחונכנו אליה, ובמובן מסוים גם תוכנתנו לה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה שבו אנחנו חיים כבר 100 שנה הוא הדבר האמיתי, היחיד. הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות או אולי אפילו זכות לשאוף לחיים אחרים. על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ולנצח תאכל חרב." - המחשבה מתחדדת, הראש מהנהן מתוך תחושה של עצב והסכמה. אבל העצב הוא שטחי, מהסוג שלא מצליח להגיע אל העצבים החשופים. אם אוותר על המטאפורה המלבבת מתחילת הפוסט, אפשר לתאר את זה כחיים בתוך פלסטיק נצמד - מאד נוח (במיוחד במקרר) וזמין, אבל לא מי יודע מה טרי וטעים.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/11/2006 05:44, בקטגוריות רק באמריקה, אקטואליה
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-6/11/2006 19:29

18,471