הריאליטי הכי טוב בעיר מתחולל בימים אלה על מסך הטלויזיה שלנו. אחרי תהליך ניפוי ארוך ומייגע הגיעו 4 מועמדים לגמר, ומהם יבחרו שניים שינענו קלות את הכורסא ואז יניחו עליה את עכוזם הנשיאותי בחדר הסגלגל. בינתיים, בטקסים שנראו כאילו הופקו במשרדי ההפקות של קים איל סונג במחשכי צפון קוריאה, ממליכים על עצמם נציגי המפלגות השונות מלך. ומלכה. עם אבטיח קר וקפה, צפיה בועידות הדמוקרטים והרפובליקנים היא בהחלט שעשוע חביב, אם כי לפעמים מזכיר קצת את ביתן 28 הותיק.
אחרי שהאמריקאים, או יותר נכון - העיתונות האמריקאית - החליטה באופן מודע וקולני שלא מדברים על צבע העור של אובאמה (ובינינו - הוא שחור בדיוק כמו שהוא לבן. כלומר חצי-חצי. ולשאלתכם - לא, משחור ולבן לא יוצאת זברה, יוצא משיח), ומחאה כפיים מנומסות להילארי קלינטון, שענתה בחמיצות פנים מתחייבת, הרים במפתיע ג'ון מקיין להנחתה את שרה פיילין.
הדבר המשעשע ביותר הוא חילופי הצדדים - לו הייתם חושבים על האשה השניה שמועמדת לסגנות נשיא ארה"ב, איזו דמות היתה עולה בדעתכם? קרייריסטית. אשת ברזל. פוליטיקאית מיומנת. ילדים? אולי, לא בטוח. דמוקרטית, מן הסתם (כמו הקודמת, ג'רלדין פררו). בטח לא מישהי שבאה ממפלגת ה"old boys" האולטימטיבית.
נא באוזן. קבלו את שרה פיילין ,hocky-mom בדימוס, במחיאות כפיים סוערות.
הנתונים היבשים:
1. היא בת 44
2. לה ולבעלה יש 5 ילדים (הגדול בן 19, יוצא בעוד שבוע לעיראק, הקטן בן 5 חודשים, סובל מתסמונת דאון)
3. היא מושלת אלסקה (כן, המקום הזה מ"חשיפה לצפון")
4. עוד חמש דקות בערך היא תהפוך לסבתא מבתה בת ה-17
5. הקריירה הפוליטית שלה התחילה בוועד ההורים הבית ספרי
6. היא לא מאמינה באבולוציה, וחושבת שהפלות הן רצח שיטתי.
בואו נשאיר לרגע בצד את הטרלללה האוונג'ליסטית שפיילין רוצה להביא איתה לבית הלבן, שבגינה לא הייתי מצביעה עבורה גם לו יכולתי. נשאיר רגע בצד גם את חוסר הנסיון הבינלאומי שלה (מעולם היא לא יצאה מגבולות ארה"ב, מה שלא מפריע לאמריקאים לחשוב שהיא מומחית ליחסי חוץ כי "אלסקה נמצאת ליד רוסיה". אכן). אם אפשר, וזה קשה, נשאיר בצד גם את העובדה שבתה בת ה-17 עשתה מעשה ג'יימי לין ספירס, והצליחה להכנס להריון מהחבר השמיניסט שלה. וכן, היא לא מפילה, וכן, היא תתחתן איתו, פעם. וכן, המשפחה מחבקת ומחזקת ושומרת על הפרטיות שלה, וכו' וכו'. לזה עוד נחזור.
בואו נסתכל רגע על מה קורה לפרשנים ולאנשי התקשורת מרגע שמקדמת הבמה ירדה הילארי, ובאה שרה.
"איך היא יכולה להיות סגנית נשיא עם 5 ילדים?"
"איך היא יכולה להיות סגנית נשיא כשיש לה תינוק בן 5 חודשים?"
"היא מזניחה את הילדים!"
ולחלופין -
"נסיון של אמא הוא סוג הנסיון הכי חשוב"
"אסור לבקר אותה כי כל התקפה עליה היא סקסיסטית".
את שלושת הראשונים שמעתי אתמול ברדיו מפרשנים ליברליים. שמאלנים. כאלה ששבוע קודם הריעו ממושכות לאובאמה כשפרש בפניהם את חזון השוויון שלו - שכר שווה לנשים, הזדמנויות שוות לנשים. הכל נכון, כל עוד אלה הנשים מהמפלגה הנכונה.
את המשפט האחרון אמרו אתמול אנשי הקמפיין של מקיין. אחרי שבמשך חודשים הם השתמשו בדיוק בטקטיקה סקסיסטית עד חנק כדי לתקוף את הילארי קלינטון ("מה היא רצה לבכות, החלשלושה הזו? התנהגות כזו לא יכולה להיות התנהגות של מנהיגה").
אסור לומר ששרה פיילין אוחזת בדעות חשוכות, שיצעידו את הנשים שנים לאחור, כי זה סקסיסטי. אסור לומר שהעדר הנסיון שלה ביחסי חוץ עלול להיות מסוכן. כי לגבר לא היו אומרים זאת. אסור לשאול אותה על שחיתויות אפשרויות, רומנים שפתאום מועלים מהאוב, הדחות לא ברורות בצמרת הממשל באלסקה, כי זה סקסיסטי. שומו שמיים, הם אפילו גררו מהבוידם את גלוריה סטיינם כדי לתמוך בטענה שלהם שקשה יותר להתגבר על התקפות מגדריות מאשר על התקפות גזעניות. סטיינם עסוקה ברגעים אלה בצחוק מתגלגל מעורב בקריזה.
ובבת אחת, בהינף כרומוזום, הדיון עובר משאלות של תוכן, מהות ואג'נדה פוליטית, לדיון לגופה של אשה. מפלגה אחת, שלא מסוגלת להעמיד בראשה אשה, אבל נחשבת ליברלית וחובבת שוויון, שתוקפת אשה על רקע כל הנקודות הלא נכונות, ומפלגה אחרת שמסוגלת - במפתיע - לעשות את הצעד שבהצבת אשה בראשה, אבל לא יודעת להתמודד איתו.
שהרי בטיעון לפיו הביקורת על פיילין היא סקסיסטית - שאותו השמיעו אתמול כל ה-good old boys מה-grand old party - הם מחבקים אותה בחיבוק דב פוקק עצמות, ומשמיטים את הקרקע מתחת ללגיטימיות שלה כמועמדת. מההתקפה המגוננת שלהם אפשר ללמוד שנשים הן חלשות. כן, גם פוליטיקאיות. שנשים לא מסוגלות להתמודד עם שאלות קשות, מטרידות, שנוגעות בעצבים חשופים כמו הפלות. ששש... הבת שלה בהריון, והיא בדיוק ילדה ילד פגוע. בואו לא נטריד אותה בסוגיות כאלה. לראש הקטן שלה יש מספיק עם מה להתמודד. אנחנו כבר נסדר עבורה את העניינים, ונלטף אותה קמעא תוך כדי.
ופיילין, שנאמה אתמול נאום תוקפני, לא אמרה דבר בעניין. לא דפקה על השולחן בנעלי העקב שלה והכריזה - "עד כאן". אני מועמדת, מועמדת לגיטימית. בואו ותשאלו אותי על דעותי. על האג'נדה שאני רוצה לקדם ומאמינה בה. יאללה, תתקפו אותי. בדיוק כמו שהייתם תוקפים גבר. אני הרי פיטבול עם ליפסטיק, בואו נראה אתכם נגדי!". היא בחרה לשתוק.
קלינטון והתומכים שלה גם הם זועקים מרה "סקסיזם!" (ומן הסתם נהנים להכניס כמה קטנות מתחת לחגורה של אובאמה), ולא אומרים לפיילין - גיברת, תתמודדי!
מסתבר שבארצות הברית של היום, אשה עדיין לא יכולה להיות מנהיגה.
אשה היא עדיין יצור פגיע, רגיש, שברירי, שנשען על גבו של גבר עם נסיון.
אשה - במיוחד אם היא נאה - היא קישוט, שיכול לסייע בהשגת מראה חינני בבית הלבן, ולכן יש לשמור עליו בכפפות של משי.
אשה היא לא מועמד שעולה לזירה, עומד מאחורי דעותיו, נחבט, נופל, קם, עושה מעשה, נופל שוב, מנער את הבגדים, ויוצא לקרב על עמדותיו.
אשה צריכה הגנה. אולי גם העדפה מתקנת, כי הרי היא נבחרה על ידי מקיין על בסיס פרופיל דמוגרפי של העדפות מצביעים, ולא - כמו שמסכימים גם רפובליקנים - כי היא היתה המועמדת הטובה ביותר לתפקיד.
וזה מקומם. כי במקום שבו לא מדברים על צבע עורו של המועמד המוביל לנשיאות, עדיין דשים בשאלה האם אמא ל-5 ילדים יכולה להיות סגנית נשיא.
כי במדינה שבה חלק גדול מהנשים המשכילות והעובדות, עוזבות את מקום העבודה שלהן מיד עם לידת הילד הראשון ולא חוזרות אליה עד לאחר שהילדים (ברבים) הולכים לבית הספר, אשה לא מסוגלת לפתח קריירה פוליטית בלי צקצוק על כך שהיא מזניחה את ילדיה הקטנים.
כי המחשבה שאשה, כל אשה, "קונה" אוטומטית את קולותיהן של הנשים היא לא רק מעצבנת, היא אוילית.
וכי המנהיגות, הנשים, לא מנפנפות את היבבות המגדריות הצידה ופונות לעניינים האמיתיים שעומדים על הפרק. כמו התאמה, נסיון, ידע (באמת, מה עושה סגן הנשיא?) או עמדות. וכן, אחד הדברים החשובים שאולי כדאי לבדוק לגופו הוא עמדותיה המפחידות בסוגיית זכותן של נשים על גופן.
אבל למה להתעסק בשאלת הבשלות והתאמה שלה לתפקיד, אם אפשר לזעוק "סקסיזם" ולהעמיד אותה על מזבח רק בגלל היותה אשה?
השחורים התקדמו לא מעט בחמישים השנה האחרונות.
הנשים עדיין מפגרות הרבה מאחור.
וחוצמזה, ישרא הודיע לי שאני כבר בת 37.
קיבינימט, יש לי עוד כמה שעות להיות בת 36...
(אבל לחשוב שבעוד 7 שנים אוכל להיות אמא ל-5 ילדים, סבתא בפוטנציה וסגנית נשיא. הממממ...).
