מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

16 11/2009		שורשים
		תגיות: פולין 2009

זה התחיל אחרי שחזרנו מפולין. אחד החברים, שדווקא לומד באוניברסיטה, החליט שהוא רוצה להרים פרויקט שישלים ויוסיף לחוויה שעברנו שם ויקשר בעצם את מה שראינו והרגשנו שם עם המציאות בשטח, עם החוויות האישיות האמיתיות ולא רק סיפורים מרוחקים מהספרים. נכון שהיינו שם עם אשת עדות, אבל היא רק אחת שמספרת ויש עוד הרבה שהסיפור שלהם לא נשמע. בשביל זה הוא הרים את פרויקט "שורשים", שזו המהות שלו. רוב האנשים מהאוטובוס הצטרפו אליו וגם אני.

קשה לשים את האצבע למה החלטתי להצטרף. יכול להיות שזה נבע מאותה סיבה שבגללה יצאתי למסע הזה מלכתחילה. לא היו לי יותר מדי סיפורי שואה בבית. הצד הפולני של המשפחה ברח לכיוון רוסיה בין אם להסתתר שם (סבתא ז"ל) או להיאסר ולהישלח לסיביר למחנות עבודה עד סוף המלחמה (סבא ז"ל) ובצד הרומני סבא עלה לארץ כשהמלחמה התחילה (הוא גם היחידי ששמעתי את כל הסיפור שלו ממקור ראשון) ואילו סבתא שלי איבדה את האחים שלה ואת אבא שלה בטבח ביאסי. למעשה, רק אחרי שחזרתי קראתי ושמעתי קצת על מה שהלך שם, ועד אז חשבתי שהכל היה בסדר כי מרבית הצד הרומני שרד את השואה בעוד מהצד הפולני נשארו רק סבא וסבתא שלי, ומדובר באותו סדר גודל של משפחות די גדולות. לא ממש העלתי את הנושאים האלו, רק כשעשיתי עבודת שורשים בעצמי אי שם בגיל 13 נחשפתי לעץ המשפחתי, אבל כמעט ולא לסיפורים. יכול להיות שזו הסיבה שבגללה החלטתי להצטרף לפרויקט, כדי לשמוע ולהבין, ולהשלים את החוויה משם. כל מה שראינו שם זה צריפים מתפוררים, אבנים ואנדרטאות וכולם על רקע ירוק ותכלת בוהקים, עם שקט שלא מקשר לזוועה שהתחוללה במקום.

אחרי כמה פגישות היכרות קטנות, שבהם שמענו והכרנו מה אנחנו אמורים לעשות (מאחת נעדרתי, בכל זאת אני עדיין סטודנט עם מבחנים), תגיע היום (שני) הפגישה הראשונה עם הניצול שצוותתי אליו. אני עוד לא ממש מכיר אותו, פרט לשם ולשיחה קצרה שניהלנו בטלפון, ומחר יתחיל כל התהליך מבחינתי. אני עדיין לא יודע איך אני אעשה את זה, איך אני מסוגל להיכנס לאדם זר הביתה ולנסות להחזיר אותו אחורה אל הזיכרונות הקשים של חייו. זה אתגר לא פשוט, וגם אחרי שקראתי את ההדרכה, אני עדיין לא יודע מאיפה להתחיל ואיך לחלק את הדברים. אני רק יודע שאחרי שאני אסיים ללמוד מחר, אני אצא לי החוצה, אתפוס אוטובוס ואגיע אליו, אחרי סיבוב קצר ומציאת המקום המדויק, עם הרבה מחשבות וחששות, וניסיונות להבין מה אני עושה. היו לי מספיק רגעים בשבועות האחרונים שחשבתי למה אני בכלל עושה את זה, ולמה אני צריך את כל זה בתוך כל החיים התזזיתיים שלי. אני בכל זאת עדיין סטודנט. אבל לקחתי החלטה, וברגע שלוקחים החלטה, צריך ללכת איתה עד הסוף, וזה מה שיקרה גם כאן. יהיה מה שיהיה, בסופו של דבר, אני יודע שרק טוב ייצא מזה.

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/12/2009 01:46

 

14 7/2009		המסע לפולין: היום השמיני וסיום
		תגיות: פולין 2009

הלילה האחרון
הגענו לוורשה ללילה האחרון על אדמת פולין והתמקמנו במלון סמוך מאוד לשדה התעופה. מלון קטן אבל מאובזר טוב לאנשי עסקים. מצד שני, נראה כאילו מארגני המסע ניסו קצת לחסוך ודחסו שלושה אנשים בחדר של שניים, ככה שמרוב מיטות לא ראינו שטיח אבל בשביל לילה אחד זה עוד היה סביר. גם כאן קיבלנו אוכל שהגיע מהארץ וגם נראה ככה. אחרי הנסיעה הארוכה כל היום כבר לא היה יותר מדי כוח ואכלנו מה שהיה. אחרי האוכל כל קבוצה התכנסה בנפרד לשיחת סיכום. כל אחד בשיחה קם וסיפר איך עבר עליו המסע ומה הוא ייקח ממנו. הרבה רגשות, שחלקם היו קבורים בפנים במשך כל השבוע, צפו החוצה והיה מאוד קשה להישאר אדיש לדברים שאנשים סיפרו ומה שהם חוו. השיחה התארכה והתארכה אבל אף אחד לא רצה לקום וללכת, למרות שהיינו צריכים לקום למחרת מוקדם. רק אחרי 1 בלילה התפזרנו לחדרים לקראת היום האחרון.

ורשה, שוב
קמנו כרגיל מוקדם בבוקר (כבר התרגלנו לקום לארוחת בוקר ב-6:30), נפרדנו מקבוצה 1 שהמריאה בצהריים לתל אביב ויצאנו שוב לעיר. התחנה הראשונה הייתה בית יאנוש קורצ'אק, שעדיין פעיל היום. בחצר בית היתומים, לצד גן שעשועים קטן ניצבים שני פסלים לזכרו, אחד במרכז שבמרכזו חקוק הדיוקן של קורצ'אק והשני במרפסת של אדם עם שני ילדים. נכנסו לבניין, אל האולם הפנימי (הילדים שגרים שם עכשיו היו בבית ספר) לשמוע על האיש ולקבל עוד זווית על הילדים בשואה. מישהי מהקבוצה שלי לומדת להיות גננת ולכן נתנו לה לקרוא שם ספר ילדים שעוסק בסיפור מהשואה.
מבית יאנוש קורצ'אק נסענו אל בית הכנסת המרכזי של ורשה, היחידי ששרד מתקופת הגטו. המבנה משופץ ומטופח והראה לנו שלמרות הכל החיים נמשכו והשרידים ממשיכים הלאה. בחוץ, ממש מול כנסיית המומרים פגשנו שתי נשים מבוגרות, אחת ישראלית והשנייה פולניה, שבעלה הוכר כחסיד אומות העולם ומתישהו הן הפכו לחברות והן גם טיילו בעיר.
זו הייתה הנקודה האחרונה במסע שבה נגענו בשואה. משם יצאנו למרכז העיר לטייל בה קצת. העיר העתיקה היא בעצם שחזור של העיר שנהרסה ב-1944 כשהפולנים מרדו בגרמנים, רגע לפני הכיבוש הרוסי. למרות שהכל נראה עתיק, אפשר להבין שמדובר בבנייה יותר מודרנית. הסתובבנו שם כל שעות הצהריים ואפילו הספקנו לראות את טקס החלפת המשמר בקבר החייל האלמוני. כשהערב התחיל לרדת על ורשה עלינו על המטוס ונפרדנו מפולין בדרך הארוכה הביתה, שוב עם עצירת ביניים קצרה בפרנקפורט. אחרי כל השבוע הזה הייתה לי התרגשות גדולה לראות את חופי תל אביב מלמעלה ואת הבית מרחוק, רגע לפני שהגלגלים נגעו באדמה.

אפילוג
אחרי שינה לא ארוכה במיוחד, נסעתי לדוד שלי, לשבעה. ישבתי שם קצת, סיפרתי סיפורים, הראיתי תמונות ונחתי קצת. משם נסעתי לסבא וסבתא שלי, לשבת אצלם קצת, לספר גם להם חוויות ולהראות להם את התמונות. בערב כבר הייתי ברכבת חזר צפונה, לשגרה הטכניונית היומיומית.
בחודש שעבר מאז הספקתי לדבר עם לא מעט חברים מהמשלחת ואפילו לעזור בארגון מפגש של הקבוצה שלנו. חשבנו בהתחלה שלא יבואו יותר מ-15-20 אנשים, בכל זאת לימודים, מבחנים ולא כולם גרים ולומדים בחיפה, אבל קרוב ל-30 אנשים הגיעו והיה מעולה. מדי פעם עולות לי מחשבות וזיכרונות משם (הפוסטים האלו היו גם בשביל זה) ולאט לאט אני מגלה עוד סיפורים אישיים, כמו שסבא שלי ז"ל נלחם בצבא הפולני נגד הרוסים ונפל בשבי ואת כל המלחמה הוא העביר במחנה עבודה בסיביר בזמן שכל משפחתו נשלחה לטרבלינקה, או שסבתא שלי תבדל"א איבדה את אביה ושני אחיה בטבח ביאסי (רומניה), ופתאום הבנתי שהיא ניצולת שואה וכל המסע שוב קיבל זווית אישית מאוד.
לא קיבלתי מענה לשאלות שאיתן יצאתי למסע, השכל עדיין לא מסוגל לתפוס את מה שקרה, אבל עכשיו הכל נראה הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר מציאותי. זה גרם לי להבין ולהעריך הרבה יותר את המדינה שלי ואת החשיבות שלה, ולהיות גאה בה. זה גם גורם לחשוב לאיזה תהומות אפשר להגיע בגלל שנאה עיוורת. החוויות נצרבו להן עמוק בפנים, וגם אם השגרה מטשטשת חלק מהזיכרונות, הם עדיין בפנים ויצאו מתישהו. ימים יגידו מה באמת לקחתי מהמסע הזה.

[האור בקצה - אריק איינשטיין]

-סוף-

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

11 7/2009		המסע לפולין: הימים השישי והשביעי
		תגיות: פולין 2009

קראקוב
הגענו ליום שבת, שבו באמת היה אפשר להירגע, במיוחד אחרי היום שעברנו לפני כן. במקום לקום כל בוקר ב-6 ורבע לארוחת בוקר זריזה וקדימה לאוטובוסים, הרשנו לעצמנו לישון עד סביבות 10:30, לקום לאט ולרדת ללובי לארוחת בוקר המאוחרת שחיכתה לאלו שהלכו להתפלל. אחרי האוכל, במקום ללכת להרצאה של החברים מנפש יהודי, יצאנו מהמלון לכיוון העיר העתיקה. "במקרה" הצטרפו אלינו שני מדריכים (כולל המדריך של הקבוצה שלי) והם לקחו אותנו אל הכיכר המרכזית, דרך אחת האוניברסיטאות העתיקות באירופה. הכיכר המרכזית גדולה למדי ומאוד יפה (מאיר המדריך טען שהיא לא נופלת ביופייה מזו של פראג ואף עולה עליה), כשבמרכז שלה ניצב בניין השוק, מסביב המון המון בתי קפה ומסעדות ובקצה כנסייה עם שני צריחים בגובה שונה ומראה שונה. כל שעה עגולה יוצא מהחלון של אחד הצריחים חצוצרן ומחצרץ לו קצת, אבל מפסיק פתאום, לזכר חצוצרן שניסה להזהיר את תושבי העיר מפני אויבים אבל נורה ונפל. בזמן שהיינו בכיכר התנהל שם פסטיבל עם מצעד ותותח שירה מדי פעם ודאג להעיף את כל הציפורים. התהלוכה הייתה ססגונית למדי וכללה תלבושות מסורתיות לצד מדי צבא של וטרנים. המשכנו עוד קצת להסתובב כקבוצה, ואז התחלנו להתפצל לקבוצות קטנות יותר ועצמאיות. עצרנו בכיכר קטנה ושם החלטתי שאני רוצה לקנות חתיכה של גבינה מעושנת שכבר ראינו במספיק מקומות במסע ולהביא הביתה, לטעום (לצערי, הגבינה חיכתה 3 ימים עד שהיא הגיעה הביתה ואז נזרקה למקרר, ורק כשחזרתי הביתה אחרי שבועיים הוצאתי אותה החוצה והיא הייתה מלאה בפטריות). אחרי שספגנו קצת מההווי של העיר, הבטן התחילה לקרקר ואנחנו נכנסנו למסעדה קטנה שהתחבאה בין הבניינים סביב הכיכר המרכזית והייתה מוצלחת למדי. אחר כך חזרנו למלון לקצת מנוחה.
בסוף המנוחה, המדריכים הפולנים לקחו אותנו לסיור בעיר. אנחנו שכבר הסתובבנו, הלכנו בדרך טיפה שונה יחד עם מאיר לכיוון הטירה היפה של העיר, שם נפגשנו עם שאר המשלחת אבל לא המשכנו איתם. ירדנו מהטירה כדי לראות את פסל הדרקון (סמל העיר) שיורק אש מדי פעם, להסתובב קצת בקרנבל שהיה שם ומשם לכיוון הרובע היהודי (דרך הבית שבן הסבתא של החברים גרה בו לפני המלחמה) אל בית הכנסת שבו אכלנו כל יום ארוחת ערב. אחרי האוכל חלק מהאנשים חתכו לפאב, ואני חזרתי עם אחרים למלון בגשם שוטף תוך ניסיונות לנווט בעיר הזאת. עדיין לא הרגשתי יכולת לצאת ולחגוג וגם הייתי עייף מכל היום הזה.
קמנו בבוקר ונפרדנו מהמלון. נסענו לכיוון האזור בו היה הגטו בזמן המלחמה, דרך בית החרושת המפורסם של אוסקר שינדלר (מקימים שם עכשיו מוזיאון). עצרנו באומשלגפלאץ של הגטו, ששם מילאו את הכיכר בפסלי כיסאות גדולים, כאלו שלאדם רגיל קשה לשבת עליהם (הם מעט גבוהים מדי ורחבים מדי). אחרי היום שבו התבשמנו מהעיר, חזרנו שוב אל המטרה שבגללה יצאנו, ואל הסיפורים שקרו שם שאותם ראינו בסרט בדרך לעיר (רשימות שינדלר, כמובן). את הביקור בקראקוב חתמנו בפלאשוב, שם הוקם מחנה העבודה של העיר שהיה ידוע לשמצה. אין שם כלום היום פרט לפארק ירוק בוהק (במיוחד עם השמיים הבהירים שהיו באותו בוקר) ואנדרטה ענקית לזכר קורבנות המחנה שמראה 5 אנשים שמרכינים את ראשם ומאגרפים את ידיהם. ישבנו לנו קצת שם, וראינו את כל העיר נפרשת מאותה גבעה ואיך החיים נמשכים שם, איך אנשים באים עם הכלבים שלהם או עם עפיפונים ליהנות מיום ראשון אביבי בפארק. רק האנדרטה הגדולה מספרת בשקט מה היה שם. עלינו על האוטובוס והתחלנו לחזור צפונה.

לודז'
הביקור שלנו בלודז' היה מאוד קצר ותמציתי, והאמת, ביום הלפני אחרון של המסע כבר כמעט לא היה מה לחדש. ובכל זאת, היה שם משהו אחר. הגענו אל תחנת הרכבת הישנה שלה העיר, הראדגאסט, שממנה שלחו יהודים מהגטו אל מחנות העבודה וההשמדה. בכניסה ניצב מבנה דמוי ארובה עם הכתובת לא תרצח עליו ובתוכו על הקיר היו חקוקים באבן שמות של ערים שמהם הביאו יהודים לגטו בלודז', בין השאר מהעיר של סבתא שלי ז"ל (היא לא הגיעה לשם, היא ברחה לרוסיה). ממנו יוצא מבנה בטון דמוי מנהרה, כשבצד החיצוני מוטבעים בגדול כל שנות המלחמה, מ-1939 ועד 1945. בקצה שלו ניצבת לה תחנת הרכבת ולצידה פסים שעליהם עומדת רכבת עם שני קרונות אמיתיים שבהם הובילו אנשים אל המחנות. רק כשנכנסים לקרון הזה ומתחילים להידחס פנימה, מתקבל מימד ריאליסטי יותר של מה שקרה אז. פתאום מתחילים להרגיש את זה, להבין את זה, ואז עולה תחושת המחנק ומחפשים את הדרך החוצה, רק שאי אפשר לצאת כי יש לא מעט אנשים שחוסמים את הדרך. גלגלתי את הדגל שלי וקירבתי אותו אליי צמוד ולא ממש רציתי להישאר שם (רק אחרי שחזרתי לארץ הבנתי שאבא של סבתא שלי תבדל"א ושני האחים שלה מצאו את מותם ברכבת כזו במהלך הפרעות ביאשי, רומניה, ב-1941 ופתאום החוויה הזו נעשתה הרבה יותר אישית). יצאנו החוצה לנשום אוויר, להיכנס קצת למוזיאון הקטן שם עם תמונות צבעוניות מהגטו, ובשביל לקיים את הטקס האחרון על אדמת פולין, רגע לפני שחוזרים הביתה.

עלינו על האוטובוסים וחזרנו בחזרה לוורשה, ללילה האחרון וליום האחרון.

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של פיניש ב-11/7/2009 02:12