עד שאגיע.

הדרך הביתה יפה, ואני פוסעת בה כמו אחת שאין לה לאן למהר. נושמת את האוויר והאור, נהנית מהשביל המרוצף, מריחה את הפרחים, ושמש נעימה מאירה לי את הדרך.

ולפעמים אובך יורד על הדרך הביתה. רוחות חמות מתערבלות וחוסמות את שדה הראיה. גרגרי חול זעירים נכנסים לעיניים ואני בוכה. חלקיקי אבק ממלאים את הריאות ואני נחנקת. אני בוכה ונחנקת. אין אוויר, אין חמצן, וכבר אינני רואה את הדרך הביתה.

מחר יתבהר מחדש האופק בדרך הביתה, ושוב יהיה האוויר צלול ומרגיע. שוב יקרצו אליי פרחים צבעוניים בצד הדרך, ואני אמשיך ללכת על השביל המרוצף בבטחה. אבל גם מחר לא אוכל שלא להביט מידי פעם בחשש אל המרחק, ולפחד מעוד סערה שעלולה להגיע.

וכך אלך עד שאגיע. שואפת, אבל בלי למלא את הריאות; מתקדמת, אבל חוששת מנסיגה; נהנית, אבל לא מאושרת. לרוב מוארת, אך לעיתים בוכה ונחנקת.
כך אלך עד שאגיע.
עד שאגיע הביתה.שמור   בטל

[ כל לבדיי ~ 8/3/2006, 02:22]
9 תגובות | הצג תגובות כאן | 0 הפניות | לינק ישיר לקטע | הוספה למומלצים

עשירה.

רציתי לקנות לה מתנה, וחיפשתי מתנות ברשת. המגוון הכי גדול אחרי פרחים היה של מתנות עם תמונה. מסגרות מעוצבות, בגדים, כריות, גאדג'טים - הכל עם מקום לשים תמונות. אבל לא קניתי לה, כי אני לא בטוחה שיש לה מישהו שהיא תרצה לשים את התמונה שלו שם.

אז חשבתי כמה בת-מזל אני, שיש לי הרבה מסגרות ותמונות של אנשים שאני אוהבת, ולמרות שאני ממש לא צריכה עוד מסגרת - אם הייתי מקבלת אחת כזאת הייתי רק צריכה לבחור. ולרגע אחד הרגשתי עשירה.שמור   בטל

[ כל לבדיי ~ 24/2/2006, 01:54]
14 תגובות | הצג תגובות כאן | 0 הפניות | לינק ישיר לקטע | הוספה למומלצים

אנוכיות

אחרי השבת לא היתה לי ברירה אלא להגיע למסקנה שכבר הרבה זמן ניסיתי לברוח ממנה:
כשמדובר בפינוק, כזה שמתבטא במגע לפחות, אם אני מפנקת זה רק כדי לקבל פינוק.
נכון שתמיד אפשר להגיד שכשיגיע אותו אחד אוהב אותו כל כך עד שלהעניק לו יהיה לי לעונג, אבל זאת סתם זריית חול בעיניים. אני אנוכית. אנוכית שמפנקת רק על מנת להתפנק בחזרה.
ולא משנה כמה הבטחתי לעצמי שהפעם לא יהיה שום דבר בינינו. כשזה מגיע לשעת מעשה זה גובר על הבושה ואי הנוחות, על המצפון והחרטה שאחרי.

אפילו אני לא מאמינה כמה אנוכית אני יכולה להיות.שמור   בטל

[ כל לבדיי ~ 28/1/2006, 23:05]
15 תגובות | הצג תגובות כאן | 0 הפניות | לינק ישיר לקטע | הוספה למומלצים

זריחה

ארבע שעות מנסה להרדם, בסוף מתייאשת, קמה ומכסה את כל החורים של השבוע האחרון:
בודקת דואר בוואלה, קוראת בלוגים, נכנסת לפורומים, מנקה קצת מיילים ישנים.
חורים שפוער שבוע עבודה מטורף.

כל הזמן הזה חושבת מה דפוק אצלי, למה אני לא נרדמת גם כשהעיניים כבר נדבקות מעייפות.
אין לי כח לזוז, אבל המוח עובד כאילו הוא מחובר לגנרטור, ואני מרגישה את פעימות הלב בתוך העור בכל הגוף.

ואז אני מרימה את העיניים מהמסך.
מולי, בצבעים רכים של כתום-ורדרד, בצלילים עדינים של ציפורים שרק התעוררו, בקרירות של אחרי עלות השחר. זריחה.

ואני אומרת, אם רק בשביל זה לא נרדמתי, שווה.




שמור   בטל

[ כל לבדיי ~ 1/12/2005, 05:52]
13 תגובות | הצג תגובות כאן | 0 הפניות | לינק ישיר לקטע | הוספה למומלצים

כאן הכניסה לזרים מותרת, והכניסה למכרים אסורה.

יעלי כותבת

אין לי שום עניין
להיות מה שאינני.
רוצה לחיות -
פשוט לחיות,
הכי פשוט שיש.
להיות אני,
ועם מה שבא ממני.
בלי לחשוב -
רע או טוב,
בלי להתבייש.
(עוזי חיטמן)

היו ימים

הוסף מסר

תמצאו כאן

כתבה אותי

כשיהיה לי כסף מיותר

התחלפו ליד המיטה

דברים שתמיד צריך מהם עוד