7/2008
יום הולדת.
נראה שבאמת התבגרתי בשנה האחרונה.
ימי הולדת תמיד היו אצלי "משהו". מין יום כזה שלכולם הוא יום חול רגיל, ורק למישהו אחד בסביבה זה יום חג ממש. אהבתי כשזכרו, שמחתי כשהביאו, התרגשתי כשאיחלו וכתבו, התאכזבתי וכעסתי כששכחו.
ואף פעם לא הזכרתי קודם. רציתי לראות אם זוכרים לבד.
סוג של אופי פולני מקולל.
השנה לא. השנה כשדיברתי עם אנשים שברור לי שהם לא זכרו, אמרתי להם: "יש לי יום הולדת היום. זה בדיוק הזמן לאחל לי מזל טוב", רק בשביל שאני אקבל את האיחולים, והם יחסכו את כאב הלב של לשכוח יום הולדת של מישהו אהוב או חשוב.
וזה הרבה יותר טוב ככה.
בבוקר היתה רוח טובה וראיתי שלושה שלדגים מקסימים על הדשא מול הבית. שלושה שלדגים במקום שהוא לא קרוב לחוף ים וגם לא לבריכה, סתם כך שלושה תכולי-כיפה מחפשים דגים בין גבעולי הדשא. שלוש דקות אחר כך נעמד לידי דוכיפת, וזקף לכבודי כתר מהודר.
יום הולדת או לא יום הולדת?
ואני הכי אוהבת את הדרורים.
ציפורים קטנטנות, עממיות, שובבות, מלאות שמחה וחיוּת. קופצות ומנתרות ומשחקות משחקים בשמים זו עם זו. לעולם לא הייתי רוצה להיות ציפור דרור, אבל תמיד ארצה מנה גדושה מהתכונות הכל כך חשובות האלה.
המשפחה חגגה לי הפתעה במסעדה, וזה הזכיר לי כמה אני אוהבת אותם. החברות שולחות הודעות SMS ומתקשרות ושולחות song4u ועם אחת אני אמורה לצאת הערב למסעדה. גם זה מזכיר לי כמה אני בעצם בת מזל.
ופתאום גם הוא נזכר בי ופנה אליי באיסיקיו, למרות שזה היה באופן מקרי לחלוטין ובלי קשר ליום ההולדת. הוא לא זכר שיש לי יום הולדת, רק רצה שוב לבקש סליחה ולהגיד שהוא לא שוכח אותי, ושאם יצא לו להיות לבד וגם אני אהיה מחוברת הוא יסביר לי מה קורה, ולמה הכל כל כך מסובך, ולמה המצב לא טוב אצלו עכשיו.
ואני הייתי רגועה ומתעניינת, אבל לא נלהבת. בדיוק כמו שצריך.
זה היה במקום, הפניה שלו אליי.
בכלל, יום הולדת זה תמיד בַּמקום.
"אני אוהב אותך"
"וכשאת אומרת שוב בכל הכוונה
שיש לך צורך באותן שלוש מילים
אני רוצֶה לומר לך בשלוש מילים
שדבר לא השתנה..."
יותר מכל המילים בעולם אני רוצה שמישהו יגיד או יכתוב לי "אני אוהב אותך".
מישהו, לא מישהי. אוהב, לא אוהבת.
וכשיבוא אותו מישהו שיכתוב את זה בכנות ומכל הלב, ויעשה את זה עם התרגשות בקצות האצבעות ולב שפועם מהר יותר, כאילו הוא עומד לגלות עכשיו סוד שמור במיוחד - אני בטוחה שאוכל להתבונן במילים האלו שעות. כאילו לא מדובר בשרבוט דיו אלא ביצירת אומנות מופלאה. כאילו הוא לא כתב את שלושת המילים הנפוצות ביותר בעולם, אלא יצר יצירה ספרותית מקורית ומפעימה.
וכשיבוא אותו מישהו שיגיד את זה באמת, והקול שלו יהיה בטוח אבל טיפ-טיפה רועד, והוא יעשה את זה ברגע הכי מתאים שאפשר, ובטון הכי כובש שיש, כאילו המילים עצמן יקרות לו כל כך, שהוא לא יכול להגות אותן סתם כך - אני בטוחה שאחקוק את הרגע הזה בזיכרוני, ואשמיע אותו לעצמי שוב ושוב כמו מנגינה נפלאה שלא יכולה להפסיק. מתענגת על כל הברה, מצטערת שבשביל להגיד "אני אוהב אותך" מספיקות שלוש מילים.
אבל מכיוון ששלושת המילים האלו יגיעו, ככל הנראה, רק אחרי שתי מילים אחרות ("תתחתני איתי?"), אני חושקת שפתיים וממשיכה לחכות.
הצד העצוב
במוצהר, בכוונה תחילה ובלי מסכות מעצמי, כאן יהיה ביטוי לצד העצוב שבי.
הצד ששומר את כל הזכרונות הטובים, והופך אותם להיות טריגרים לדמעות.
הצד שמסתכל על כל הטוב והיפה, ומוצא בהם רק את הנקודות המתסכלות.
הצד שלא מסכים להתעלם כשרע ועצוב, והוא צועק בקול גדול ובלי לעשות חשבון: כן, רע לי. עצוב לי. כואב לי.
וזה אנושי כל כך. וזה עצוב כל כך.
יעלי זאת חברה של הנשמה. חברה אמיתית בגודל טבעי, שרק כשהיתה מסתכלת עליי מיד הייתה יודעת אם משהו לא בסדר. "את אומנית ההסתרות, אבל אני פוגשת אותך גם מאחורי הקלעים", תמיד אמרה. כשעוד היה לנו מספיק זמן להיות חברות באמת.
רק בגללה אני מרגישה מחוברת לשם הזה, רק בגללה אימצתי את הכינוי הזה כאן.
נכון, אולי מן הראוי היה לשרבט הכל על 28 שורות כחולות של מחברת ולדחוף עמוק אל המגירה, אבל ישראבלוג נראה לי נוח כל כך, שחבל לא לנצל אותו. בכל מקרה, אם מישהו נכנס לקרוא כאן - אני יודעת שאנשים עצובים מספיק בשביל להיכנס כל פעם לצד העצוב של האחר. מכיוון שבכל זאת בחרתי לכתוב כאן בעיקר על הצד הזה, אני לוקחת על עצמי את כל האחריות להחלטה הזאת.
לא מצפה לריטינג גבוה או למספר תגובות מרשים, ואם זה כבד מידיי למישהו - אני הראשונה שאבין אותו.
הדף הקודם
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8