7/2008
הדשא שלי, הדשא שלה
מפגש בלי מחיצות של חוטים נמתחים ושפופרות פלסטיק השאיר אותי הרבה יותר לבד מתמיד.
כבר הרבה זמן לא נפגשנו, ולמרות שידעתי הכל כי אנחנו מדברות המון, קיבלתי שוק חשמלי ישר ללב כשראיתי אותה בהריון שוב.
כמעט ולא דיברתי איתה, נתתי לכל החברים מסביב למלא את השתיקה שלי במילים של התעניינות ועידכונים, וכשחשבתי שאף אחד לא שם לב גם עפעפתי קצת כדי לשחרר דמעה או שתיים.
ידעתי שהיא באה בשבילי, אבל לא הייתי מסוגלת.
אחרי שהיא הלכה קיבלתי SMS: "הרגשתי שהמבטים שלך משפדים אותי... הייתי לא בסדר?". "את בסדר גמור", עניתי לה, "זה רק הגעגוע אליך והרחמים העצמיים עליי".
"את בחברה טובה", היא כתבה לי, "כשיצאתי משם התאפקתי לא לבכות. לך לפעמים חסר להנות עם מישהו, ולי לפעמים חסר להנות עם עצמי".
כמה גווני ירוק יכולים להיות לדשא?
קטנטונת
כשהיא קוראת לי בקול תינוקי, הוגה את ה-ל' בצורה מצחיקה,
כשהיא נותנת נשיקה, ופתאום ככה סתם באה לחבק לי את הרגל, כי היא לא מגיעה גבוה יותר,
כשאחותי מספרת לי שבלילה, מתוך שינה, היא אמרה "יעלי",
כשאני מדגדגת אותה והיא צוחקת בקול גדול ומאושר,
כשאני מסתכלת עליה בשנתה, ובעיניי היא המלאך הטהור ביותר שאי פעם הסתובב בין בני האדם,
כשהיא לובשת בגד שקניתי לה, ונראית בו בדיוק כמו שדמיינתי כשקניתי,
כשהיא מוציאה לי לשון כדי להתגרות בי, שאתחיל לשחק איתה,
כשאני מנשקת אותה בכל הגוף והיא צוחקת ומגרגרת מהנאה,
אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שגם אני, בדיוק כמו אמא שלה, יכולתי לאהוב עכשיו ילדונת בת שנה וחצי, מתוקה ומושלמת, שקוראת לי "אמא".
(ולכולם אני מספרת שהעדשה שורפת, ולכן יש דמעות)
[ואז היא מעירה אותי בלילה בבכי היסטרי שלא נרגע, או שהיא רוצה שוקו עכשיו(!!!), ואני מסתובבת לצד השני ומברכת על כך שלא אני היא האמא שצריכה לקום בשבילה...]
הערכת מצב
* לפני שיצאנו לחופש של סופה"ש ניסיתי להתקין windows2000 במחשב של העבודה (כי ה-windows98 מיצה את מכסת המסכים הכחולים שלו מבחינתי) והמחשב בעבודה שבק חיים. ניסיתי לא לחשוב על זה ביום כיפור, אבל בבוקר היום התברר שחייבים טכנאי.
הוא בא, ישב על זה כמה שעות ועוד ימשיך מחר.
בשורה התחתונה: פירמוט. כאב ראש ענק מבחינתי וגם אובדן של לא מעט קבצים.
* כפתור הכיבוי/הדלקה של הסלולארי שלי החליט שמספיק לו חיבור בצד אחד. זה אומר שאי אפשר להדליק אותו כשהוא מכובה או לכבות אותו כשהוא דלוק. עכשיו נלחמים על חייו במעבדה. כבר כמעט שבוע שהסלולארי המשוכלל שכל כך סמכתי עליו לא אצלי, ובסופו של דבר או שלא יצליחו לתקן או שזה יעלה לי יותר משווי המכשיר.
בשורה התחתונה: חצי מהמידע שלי איננו, ולא די שאין לי ICQ בגלל המחשב, גם אין לי ICQ בגלל הסלולארי.
* השתמשתי בכריות ניקוי-פנים דו צידיות של DOVE. אחרי השימוש הראשון העור שלי היה רך ונעים, כמעט ממכר. אחרי ארבעה התברר שאו שאני אלרגית או שאני רגישה. אני נראית עכשיו כאילו יש לי פריחה קלה על הלחי הימנית וחצי-פריחה על הלחי השמאלית. ואפרופו קוסמטיקה, ענדתי צמיד ממתכת שהיא לא זהב טהור ולא כסף טהור, ותוך 3 שעות נוצרה לי אקזמה בפרק היד.
בשורה התחתונה: התביישתי לצאת היום לרחוב, והייתי בטוחה שכל מי שהסתכל עליי התמקד בלחיים.
אז עכשיו אני הולכת להתחפר בשמיכה ולחכות למחר. אולי יהיה יותר טוב, כי יותר גרוע לא יכול להיות.
אני מקווה שזאת פשוט מכירת חיסול של כל הפנצ'רים, הפאקים ועוגמות הנפש מהשנה הקודמת, ושעכשיו זה נגמר סופית.
ומסר-
נעלמתְּ לי נורא פתאום. או שמצאת עבודה ולא סיפרת לי עדיין, או שסתם אין לך חשק. אני דואגת ומתגעגעת. את בסדר?
כשרע
קוראים לזה דיכאון? אולי. אני לא זוכרת את עצמי בעומק כזה של דכדוך ואכזבה עצמית.
מתפלאה על עצמי שאני כותבת בכלל, ולא בטוחה שלא אתחרט על זה.
(אני לבד עכשיו, טכנית אני מתכוונת, כי רגשית אני לבד כבר הרבה זמן. חברות שלי היו אמורות לבוא ולהעביר איתי את הלילה בכיף כמו שחבורת רווקות עליזות יודעות להעביר. בתשע וחצי הרגשתי שאני כמעט נרדמת, התקשרתי ושאלתי באיזו שעה הן מתכננות להגיע. זאת שהתקשרתי אליה היתה במרחק שעה וחצי נסיעה, והשלוש האחרות קבעו בעשר וחצי לצאת לכיווני. עשר וחצי אצלן זה לא לפני אחת עשרה וחצי. אמרתי להן שאני ארדם עד אז ובכלל - יש לי יום עבודה מחר, ואולי עדיף שהן תבואנה מחר. איחלנו לילה טוב ונפרדנו. דיברתי עם אחותי בטלפון, שתינו היינו עייפות ומאוכזבות, והתקשורת בינינו היתה לא טובה. היא נפגעה ממשהו שעשיתי, אני נפגעתי מאיך שהיא התייחסה לזה. סגרתי איתה את הטלפון על סף דמעות, דבר שלא קרה לי אף פעם. ואז צנחתי אל הבאר הזאת.)
הסתכלתי בראי, ושנאתי את מה שראיתי. שנאתי את הגוף שלי ושנאתי את החברה המערבית שדרגה את היופי והגוף המושלם כערך עליון. שנאתי את זה שמכל הנשים שסביבי אני הכי שמנה, וגם מחלק מהגברים. שנאתי את החולשה שלי, את אי-היכולת שלי להחזיק מעמד בדיאטה או לעשות פעילות גופנית רצינית. שנאתי את הקנאה שלי בכל בחורה רזה שיוצא לי לראות. שנאתי את כל אותם אנשים שגרמו לי להתכנס ברחמים עצמיים ולפצות את עצמי בשוקולד או במבה. שנאתי את התקוות שלי שאיכשהו יקרה נס ואני אהיה רזה פתאום. אני פשוט שונאת את איך שאני נראית. לא רק שאני לא מתקרבת לשלמות, אפילו מהסטנדט אני רחוקה. כל כך שונאת דברים בעצמי, במראה החיצוני שלי. דברים כל כך דפוקים אצלי, באמת.
אני בריאה, זה נכון, ואני לא שוכחת להודות על זה, אבל המראה החיצוני שלי מכאיב לי. גם בלי להיות שמנה יש דברים שמפריעים לי מאוד, ואני בטוחה שהם יפריעו - ואולי אפילו ירתיעו - מי שייחשף אליהם.
אני יודעת שאסור לי לשאול את זה, אבל אני פשוט לא יכולה להימנע מהמחשבה. למה? למה אני נראית ככה? למה לא נבראתי כמו המתוקה, שהיא הכי תאומה שלי בעולם ואחד האנשים הכי חתיכים שראיתי? למה גם כשאני רוצה ומתאמצת אני לא מצליחה לרדת? למה אי אפשר היה לעשות אותי במבנה גוף סטנדרטי? באמת שאין לי עניין להיות דוגמנית, אבל המצב הנוכחי שלי בלתי נסבל בעיניי.
אני לא רוצה לשקר אתכם ואת עצמי, להקצין או להגזים. אני יודעת שיש יותר מאדם אחד שראה אותי ואמר שאני יפה. אני לא יפה, אבל בד"כ נראית די חמודה, ולפחות מבחינת הפנים אני לא דוחה או מכוערת. אני יודעת שאני חכמה, אם מותר לחטוא בגאווה. יש לי ראש טוב וקסם אישי, תמיד הייתי במרכז החברה, וכשהדרכתי קבוצה במשך שנה וחצי אהבו אותי מאוד. אני לא אתפלא אם בהרבה מאוד ראשים שהכירו אותי עברה המחשבה הזהה: "היא היתה יכולה להיות מושלמת, אם היא היתה נראית אחרת...". אני גם יודעת שהרבה מהבחורים שיצאתי איתם, רובם למעשה, רצו להמשיך לצאת. אבל במקביל אני גם יודעת שהיו הרבה כאלה, שאני אפילו לא יודעת את שמם, שלא רצו לצאת איתי מלכתחילה כי אני שמנה. זה פוגע מאוד, אבל אני עצמי לא רוצה לצאת עם בחורים שמנים, אז מה אני יכולה לדרוש מהם? אני פשוט מבינה אותם.
ואז, כשהוא בא, וכל כך אהב אותי עם כל החסרונות (הוא אמנם לא יכל לראות את כולם, אבל עדיין), והייתה ביננו משיכה חזקה, והייתי כל כך מאושרת, והוא היחיד שדיברתי איתו על זה בצורה גלויה, וידעתי שכשמישהו יאהב אותי באמת הוא יאהב אותי עם כל מה שאני, למרות כל הדברים שאפילו אני לא אוהבת. ואז, כשהוא בא, ובאחת השיחות האינטימיות שלנו, כשדיברנו על כל הדברים הכי אישיים בעולם, ואמרתי לו שאני פשוט מתביישת שמישהו חוץ ממני יראה איך אני נראית, הוא שאל בסקרנות אם גם אם הייתי איתו, הייתי מתביישת. עניתי לו שברור, ומה השאלה בכלל. והוא שאל: למרות הפתיחות בינינו? ועניתי שהפתיחות היא בדיבורים וברגשות, אבל ב"לראות" אין בי שום פתיחות. הוא התפלא, ואמר בטון שקט: זה לא רלוונטי לגבינו ולכן אין שום טעם לשכנע, אבל אני בטוח במליון אחוז שאם היית יודעת עד כמה אני אוהב אותך, בדיוק כמו שאת ואיך שאת, ועד כמה אני רוצה להיות קרוב אליך, כל הבושה שלך היתה מתנדפת.
ועכשיו, כשהוא כבר לא חלק מהחיים שלי ואפילו אין לי מושג אם הוא מתגעגע, אני שוב מרגישה נורא.
בעצם, אני כן יודעת למה אני שמנה. אם לא זה- לא הייתי מצליחה לשים לעצמי גבולות. הבושה הזאת עוצרת אותי מלהיסחף לדברים שכמעט בטוח שלא הייתי מצליחה לעמוד בפניהם. החל מלהיפגש עם אנשים מהאינטרנט (אפילו סתם אנשים, ידידים וידידות וירטואליים) וכלה בלהגיע איתו למקומות שאסור להגיע אליהם. ועדיין רע לי עם עצמי.
ואני כל כך צריכה עכשיו חיבוק. כל כך צריכה. הרגשתם פעם צורך נואש בחיבוק? חיבוקים וירטואלים תמיד אפשר לסחוט, ובשפע. אבל אין להם אפילו מיליגרם של כח בעולם האמיתי. ואני, אני צריכה עכשיו חיבוק הכי אמיתי שיש.
מישהו לימד אותי שחיבוק הוא לא תרופה להכל, וזה נכון. אבל עכשיו, עכשיו אני פשוט צריכה חיבוק שיעטוף אותי באהבה, בדאגה, באכפתיות, וגם בהערצה.
ואין מי שיתן.
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8