פוסט עצוב שמתחיל בבדיחה


לקטע המלא...שמור   בטל

חיפוש עצמי
כשאתה נכנס לשוק העבודה, אתה מגלה פתאום שאנשים מעריכים את עצמם בטירוף. מילא זה שצניעות עצמית היא מושג שאסור שיהיה קיים אצל מחפשי עבודה, אבל עושה רושם שגם המודעות העצמית נעלמה לחלק ממחפשי העבודה. לאנשים כנים, כמוני (אמממ.... האם גם אני נדבקתי במחלת ה"החמא לעצמך כמה שיותר"?), מאוד קשה לשרוד את שוק חיפושי העבודה, כי אני לא מסוגלת לשבת מול מראיינת (איך תמיד נשים הן המראיינות במכוני המיון?) ולספר לה כמה אני ביצועיסית, מניעה תהליכים, מניעה עובדים, בעלת יוזמה וחריצות אין קץ, כשבקושי את הילדים שלי בבית אני מצליחה להניע לסדר את הבלגן שלהם. אני לא טובה בניהול. לא טובה בלהניע תהליכים. לא אוהבת ליזום. אבל תנו לי לעשות משימה, ואני אהפוך עולמות כדי לבצע אותה. חייבת להיות איזו עבודה שתתאים לי, ושלא תחפש כישורי ניהול. היום אפילו למשרת "זאת שעונה לטלפונים ושכחנו איך קוראים לה" מחפשים כישורי ניהול. מדינה של מנהלים נהיינו. אולי בגלל זה אנחנו נראים ככה, כי כולם מנהלים ואף אחד לא עובד.

היתרונות שבהריון עוד כמה עידכונים קטנים

מוקירי זכרי תבעו במפגיע לשמוע על גבי הבלוג מה שלומי, אז מהשוליים הדרומיים האחרונים שנותרו מחוץ לטווח המלחמה אני מרימה את ראשי ונכנסת לעדכן.

אני בשבוע 31, שזה שבוע אחד מעבר לתאריך שבו ילדתי את בתי הבכורה.

כל הריון שלי מתחלק ל-2: עד לשבוע 30 (+4 ימים) ולאחר השבוע ה-30 (+4 ימים). אני שמחה לדווח שגם הפעם צלחתי את המחסום הפסיכולוגי של שבוע 30, למרות שהפעם זה היה די קשה: בסביבות השבוע ה-28 הופיעו אצלי צירים וקיצור של צוואר הרחם. רופאת הנשים השכיבה אותי לנוח כ-3 שבועות בבית.

לאחר ההלם של השבוע הראשון, שבו כולם הציעו עזרה והתגייסו לשמירה על מנוחתי המוחלטת, הגיעו בני המשפחה למסקנה שהם עשו די ושבשבועיים הנותרים לשמירת ההריון אסתדר לבד. כך שלא ממש יצא לי לנוח, אבל עדיין היה כיף להיות בבית. אם היו לי התלבטויות לגבי עתידי הצפוי כעקרת בית מן המנין לאחר הלידה, הרי ששמירת ההריון הזאת הסירה אותם. כיף להיות עקרת בית! (ואולי זה רק יצר הקינון שתוקף נשים בשליש השלישי להריון???).

בכל אופן, נכון לעכשיו אני בעבודה. יש צירים מדי פעם, אבל צוואר הרחם עדיין סגור, והמונה דופק: שבוע 31 + 5 ימים.

יש יתרונות עצומים למצב של הריון. נכון שכל הזמן כואב לי, נכון שיש לי צירים משתקים מדי פעם, נכון שכבר שכחתי איך נראה החלק התחתון של הגוף שלי, נכון שקשה לי להתלבש (שלא נדבר על גריבת גרביונים!!!), נכון שקשה לי לעמוד על הרגליים יותר מ-10 שניות ונכון שכבר חצי שנה לא ישנתי לילה שלם (נסו אתם להתהפך מצד לצד כשאגן הירכים כואב לכם ושהאפשרות לבצע את ההתהפכות דרך הבטן מבוטלת), אבל יש גם יתרונות לא מבוטלים להריון: גיליתי שלאישה בהריון יש חירות לעשות ולומר כמעט כל מה שבא לה, ולהאשים אח"כ את ההריון בהתנהגותה הלא מקובלת חברתית. לדוגמא, אני יכולה לדבר באופן חופשי ופתוח על צוואר הרחם שלי בחברת גברים זרים לגמרי, והם יהנהנו בהבנה ובסלחנות. אני יכולה להגיע לפדיקוריסטית עם ציפורני רגליים באורך ציפורני נמר ולומר שפשוט לא הצלחתי להגיע לרגלים כדי לגזור אותן, והפדיקוריסטית תביט בי במבט חומל ותציע לי דיל מיוחד של גזירת ציפורני רגליים פלוס מריחת לק ללא פדיקור במחיר מבצע. אני יכולה ללכת לרופאת הנשים עם רגלים שעירות לגמרי, והיא לא תזדעזע בכלל אלא תקבל את הפלומה בהבנה. אני יכולה לצרוח בקולי קולות שאני חייבת פיפי ועכשיו וכולם יחייכו בהבנה ויראו לי באדיבות איפה השירותים. אני יכולה לבכות ולצחוק לחלופין ולטעון אח"כ שאלה ההורמונים של ההריון ואף אחד לא יפקפק בשפיות דעתי. אבל הכי חשוב: אני יכולה לטעון שמתחשק לי לאכול עוגת שמנת 3 שכבות עם תותים טריים שעולה כמו משכורת שנתית של פועל בבנגלדש, ומיד ימצא מישהו (לרוב בעלי) שירוץ לקנות לי את העוגה הזאת ולהאכיל אותי בה. החיים יפים, והם עומדים להגמר בערך עוד פחות מחודשיים. אללי.

השמנתי. כן, אני יודעת שכל אישה בהריון משמינה ושזה מאוד לא פוטוגני לקטר על השמנה בהריון, אבל בהריונות האחרים שלי ההשמנה שלי היתה מינורית, יפה, נסבלת. הפעם אני באמת באמת שמנה. יש לי בטן ע-נ-ק-י-ת. כבר לפני חודש היו כאלה שחשבו שאני אטוטו יולדת. עכשיו הם כבר בטוחים שיש לי תאומים. עוד חודש הם בטח יהמרו על שלישיה. זה נחמד לאכול בלי חשבון (בעיקר עוגות שמנת 3 שכבות עם תותים טריים), אבל המחשבה על היום שאחרי קצת מצמררת. נראה לי שהפעם לא אוכל להתחמק ואצטרך דיאטה.

אחד החברים שלנו גילה לאחרונה את עולם הבלוגים. כולו נלהב, הוא מציע לי מדי פעם לקרוא בלוג זה או אחר. לכי תסבירי לו שאת מיצית את הנושא כבר ממזמן, ושבלוגים מתוחכמים עלאק של הוגי דעות  המאוהבים בעצמם ובפלטפורמה היחודית שנפתחה רק בשביל חשובים שכמותם, כבר לא ממש מעניינים אותך.

בכל אופן באחת הפעמים פלטתי בטעות את העובדה שגם אני מנהלת בלוג. הוא מיד שאל איפה ומה הניק שלי. אמרתי לו שהוא יכול לחלום שאגלה לו, ובכל מקרה הבלוג די מת לאחרונה כי כבר אין לי כח לעדכן. אני בספק אם הוא יגיע לישראבלוג לחפש אותי (הוא בקטע של אתרים קצת יותר מתוחכמים ומלאי סלבס) וגם אם יבוא לפה אני בספק אם ימצא אותי בין אלפי הבלוגים שנשים דתיות מנהלות פה באתר, אבל אם בכ"ז הוא הצליח להגיע לפה, ברוך הבא.

מה שמביא אותי לתהיה מוסרית קטנה:

בשיטוטי באתר דתי מסויים בעל מערכת פורומים תוססת עליתי במקרה על ניק של מכרה, שגולשת בפורום של גרושים וגרושות באתר. מכיוון שגירושיה הכו אותי בתדהמה (ראו פוסט עבר בנושא) קראתי כמה מהודעותיה על מנת לגלות למה בדיוק הם מתגרשים (החלטה שלו. הוא הודיע לה שהוא הפסיק לאהוב אותה וקם ועזב את הבית. כנראה שברקע יש מישהי אחרת). נשבעתי לעצמי שלא אקרא יותר, אבל אני מכורה. כל כמה ימים אני נכנסת לאותו פורום ועוקבת אחרי תהליך הגירושים שלה. פויה, לא יפה.

כן, אני יודעת שיש מלחמה מסביב. סליחה שאני לא כותבת פוסט נוגה בנושא, אבל מאז ומעולם הייתי אגוצנטרית. אני מתפללת לשלומם של כל החיילים. מקווה שהם יצאו משם כמה שיותר מהר. יחד עם את, אני מתקשה למצוא בעצמי רחמים לפלשתינאים. עם טיפש שמקפיד להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה ולשלום. כ"כ ברור שגם אחרי הסיבוב הזה כלום לא ישתנה.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית סבירה שתביא איתה פרנסה טובה ובריאות לכולנו.

סוגרים שנה

אני אוהבת שיגרה. הייתי רוצה לומר שאני בחורה ספונטנית וזורמת, אבל האמת היא שאני מתה על השיגרה שלי. אני אוהבת לדעת בוודאות באיזו שעה אקום מחר, מתי אצא מהבית ולאן אלך. אני אוהבת לחיות לפי לוח זמנים מסודר וקבוע מראש. אני מצליחה להסתגל לשינויים, אבל אני מתעבת אותם ומפחדת מהם, גם מאלה שברור לי שהם לטובה.

הפחד משבירת השיגרה גרם לי להתקע בעבודה שאני לא אוהבת במשך 9 שנים. אבל כנראה שגם לי יש גבולות, ולאחרונה הם נחצו.

לפעמים אנשים מבקשים סימן מאלוהים לגבי ההחלטה שעליהם לקבל, אבל גם כאשר הוא כותב להם את הסימן הזה באותיות אדומות על קיר לבן מול עיניהם, הם מפספסים אותו. אני נהגתי בדרך דומה, עד שאלוהים החליט שאם אני לא מבינה סימנים, כדאי לו להיות קצת יותר ברור מזה.

שורה של החלטות שהתקבלו לאחרונה במקום העבודה שלי, וכניסתו לתפקיד של בוס חדש, הבהירו לי בצורה שאין לפקפק בה, כי הגיע הזמן לעבור הלאה. וגם אם את הסימנים האלה פיספסתי, אלוהים דאג למתוח מחסום ברור בקו הסיום: חוזה העבודה שלי כאן הוארך עד ה-30/9/09 והובהר לי כי אין כוונה להאריכו מעבר לזה.

אז כבר השלמתי עם ההחלטה שאני צריכה לעזוב ולעבור הלאה. כבר ברור לי שהמקום הזה עושה לי רע, שהאנשים פה לא טובים, שתרבות הארגון פה לקויה ושהעבודה שאני עושה הינה סיזיפית, מתסכלת ומתחת לרמתי. עדיין אני חוששת מהעתיד, גם אם ברור לי שבמצבי הנוכחי, כל עתיד יהיה טוב מההווה.

נותרו לי קצת פחות מ-5 חודשים עד הלידה (בתקווה שהכל יעבור בשלום), ואני מתכוונת לבלות אותם במקום העבודה הנוכחי בצורה הכי סתלבטנית שאפשר. אח"כ אצא לחופשת לידה, ואז לדרך חדשה, שעדין לא ברור לי מה היא תהיה, אבל אני יודעת שהיא תהיה הרבה יותר טובה מהדרך בה אני צועדת היום. אז אולי אני מתחילה את השנה החדשה עם תחושת עלבון צורב וגרון חנוק מדמעות כעס, אבל עמוק בלב אני אופטימית ויודעת שהשנה הבאה תהיה עבורי הרבה הרבה יותר טובה מהשנה שחלפה.

אני מאחלת לכל קוראי הבלוג (לפחות לאלה שהיו סבלניים מספיק כדי לא לבטל את המנוי או את ה-RSS) שנה טובה ומוצלחת. שנה של בריאות ואושר. שנה של סיפוק והגשמה עצמית. והלוואי שכל משאלות ליבכם יתגשמו לטובה.

כמה עידכונים קצרים
כבר זמן ממושך אני לא מצליחה להתרכז ולכתוב פוסט ראוי. אולי זאת עייפות החומר ואולי כבר אמרתי את כל מה שהיה לי לומר. בכל אופן, אני מרגישה שאני חייבת לקוראי הקבועים פוסט סגירת קצוות (ולא, זה לא פוסט פרידה, אלא סתם פוסט עידכונים):
 
1. הוד מעלתה הסכימה לבקשתי לנסות ללכת ל"עזרא" רק פעם אחת. בסופו של דבר היא התאהבה בזה, והתחילה להשתתף בקביעות בפעולות השבת ואמצע השבוע. היא מאוד נהנית מהחיים החברתיים החדשים האלה. מנקודת המבט שלי, ההליכה לתנועת הנוער תרמה לה לבטחון העצמי, היא נפתחה חברתית והתחילה לגלות עצמאות.
 
2. אני עדיין בלי כיסוי ראש, אבל ממשיכה להתלבט.
 
3.  עוד לא התפטרתי מהעבודה כדי לשבת בבית, אבל התחלתי לפזול החוצה ולחפש מקום עבודה אחר, עם חומר אנושי אחר, רצוי קרוב לבית.
 
4.  נכון לעכשיו, הסרטן של אבא שלי נמצא ברמסיה. כלומר, כרגע אין לאבא שלי תאים סרטניים בגוף. הוא עוד יצטרך לעבור כמה הליכים רפואיים שמטרתם להגביר את הסיכוי שהסרטן לא יחזור להתפרץ בגופו, אבל so far מצבו טוב.
 
5. לא עידכון, אבל אני חייבת לספר לכם שמישהי פה בעבודה (קראתי לה בעבר בתיה) מאוהבת במילה "סינכרון" ותוקעת אותה בכל משפט שני שלה, בלי שום קשר לפירוש האמיתי של המילה. כך, שמעתי אותה בוקר שלם מלהגת על זה שהיא לא מצליחה לסנכרן מסמך כי מכונת הסנכרון מחוברת למחשב שאליו היא לא מסונכרנת, ולכן היא לא תוכל להעביר במייל שום סינכרון של מסמך לאף גורם (כשהכוונה היא שהיא לא מצליחה לסרוק מסמך, מכיוון שהסקנר מחובר למחשב שאין לה סיסמת כניסה אליו, ולכן היא לא תוכל להעביר את הקובץ הסרוק של המסמך במייל לשום גורם בחברה).
הבוקר, אגב, היא עסוקה בלסנכרן הודעה לעיתונות עם בחורה מהדובר (בפועל בתיה מקריאה לבחורה את ההערות של היו"ר להודעה שהדובר הוציא לעיתונות).
 
6. אחרון חביב: יש לי מנוי פרו להעניק. הראשון מבין קוראי הקבועים שיבקש, יקבל אותו.
ניקים לא מזוהים (במיוחד כאלה עם ספרות או סימנים) שישאירו פה הודעות בקשה עילגות מלאות בנקודות (..........) ובחזרות מרובות של אותה אות, לא יענו (והודעתם אף תמחק).
 
הקטע נחסם לתגובות בטעות. החסימה שוחררה. אופסי.

שמור   בטל