אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, שר לנו אריק אינשטיין (האיש ופרס ישראל האבוד), ולא ידע כמה הוא צדק. רק אחרי אותו ערב בלתי נשכח כשהייתי בדרך חזרה עם הרכב אל הבעלים המודאגים שלו, הבנתי כמה כוח יש לנוסטלגיה, אמיתית או מדומיינת.
אחי היקר דגן עמד להתחתן, ועל הפרק צצה השאלה באיזה רכב נסיע אותו ואת קרן, אשת חיקו לעתיד, לחופה. האמת, הבחירה הפשוטה הייתה להיכנס לסוכנות השכרה ולצאת עם איזה BMW או מרצדס שחורה, להדביק סרטים נוצצים על מכסה המנוע או כמה פחיות קשורות בחוט לאגזוז, ולתת לזוג המאושר להתרווח מאחור וליהנות מנפלאות הטכנולוגיה המוטורית - קרי מיזוג האוויר.
בכל פעם שאני מתנסה ברכב חדש אני כאילו לומד מחדש נהיגה. תנוחת הישיבה, גודל ההגה והקושי של הקלאץ' תמיד מפתיעים אותי, אבל לנהוג ב"שבי" 1951 זו חוויית נהיגה שונה מכל מה שהתנסיתי בו בעבר. יותר מהכל היא מזכירה ספינה, עם הגה ענק כמו של רב חובל, מימדים עצומים ואחיזת כביש של ספינת שודדי ים.
אבל יש כמה דברים שאי אפשר לקחת ממנה - המראה החיצוני, הרעש של מכונת התפירה שמנפק המנוע, והחיוך האינפנטילי שעולה על הפנים של הנהג, ובעצם של כל מי שעובר ברחוב. בזמן שעשיתי את דרכי אל הבית של אחי ובחירת ליבו, זכיתי ל-12 הצעות לקנות את המכונית, 7 פניות רציניות להתחלף ברכב וגם הצעה מגונה אחת. אבל יותר מהכול היה פשוט מקסים לראות את האנשים הישנים של דרום תל אביב מתפעלים מהרכב שעדיין נוסע. אולי זו הנוסטלגיה, אולי ההזדהות של אנשים מבוגרים עם ענתיקה שעדיין עושה רושם כשהיא עוברת ברחוב.
אחרי שאספתי את הזוג המאושר עמדה בפנינו המשוכה הגדולה ביותר, איך לעזאזל מגיעים עם רכב מודל 51 מתל אביב לקיסריה (שם נערכה החתונה) ונשארים בחיים. ה"שבי" עם גיר חצי אוטומטי בקושי מצליחה לעבור 
הורדנו את הגג הנפתח והתחלנו לזחול בפקק האינסופי שיוצא מתל אביב בואכה היכל הקודש איקאה. פחדתי לעכב את התנועה, אבל העומס הנוראי הפך את ה"שבי" לאחד הרכבים המהירים על הכביש. בשלב הזה נזכרתי למה המציאו את מיזוג האוויר, החום התחיל להצטבר ו-500 שקל שהוציאה הכלה על איפור התחילו לנזול לכיוון הרצפה. לא הרבה אנשים יודעים, אבל להבדיל מאוטוסטרדות שמכבדות את עצמן, כביש החוף הוא לא רק כביש מפותל שמתוכנן בצורה שערורייתית (בעיקר אם לוקחים בחשבון את העובדה שהוא מורכב ברובו רק משני נתיבים), אלא גם בנוי מעליות ומורדות. זאת הייתה תגלית מרעישה. עשיתי את הדרך הזאת מיליון וחצי פעם, ומעולם לא חשבתי שבקטע הדרך עד הפנקייק בוויתקין אני ארגיש כאילו אני מטפס את המונט בלאן.
לא הפסקתי לעודד את הרכב, להתפלל שנגיע בזמן לחופה, לא משנה כבר מה קרה לאיפור של הכלה, גם לא כמה גדולים עיגולי הזיעה שהצטברו על החליפה של החתן, העיקר שהם יגיעו בזמן לנשק את הדודות וללחוץ ידיים לאנשים שלא ברור איך הם קשורים אליהם בכלל. בראש רצו לי סרטים של חתן, כלה ושושבין שתופסים טרמפים על כביש החוף, אבל אז ראינו באופק את הארובות של חברת החשמל, ומארש החתונה התחיל להתנגן לנו בלב.
התקרבנו לאט לאט לקיסריה ופתאום נחתה עלינו עוד קטסטרופה: מסתבר שכשמתקרבים למחלף קיסריה, הכביש פתאום תופס זווית חדה בירידה. השברולט הפכה באחת לבוגאטי וויירון עם תאוצה מרשימה, ולפני שהספקנו לשים לב, הגג יצא ממקומו, נפתח מעצמו, ורוח פרצים סידרה מחדש את הפריזורה של הכלה.
הגענו לאולם, באופק השמש כבר עמדה לשקוע והמלצרים התחילו להסתובב עם דוגמיות אוכל על קיסם. ה"שבי" עשתה את דרכה באיטיות ובאלגנטיות אל הכניסה, ולמרות שעוד דקות ארוכות השושבינות עמלו על השיער, האיפור והשמלה של הכלה, היה שווה. הנה עוד סיבה לא לשכוח את החתונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
