לפני מספר חודשים הגעתי לאמסטרדם, עיר החטאים, עם רובע החלונות האדומים שלה והחנויות שבהן לא ממש מוכרים קפה. הגעתי כדי לצלם כתבה למהדורת החדשות בעיר הכי שמחה, הכי חופשית בעולם, וגיליתי כאן את השואה.

 

בגן החיות של העיר, הגן הוותיק באירופה, הסתתרו במהלך המלחמה מאות הולנדים ובהם יהודים. הם הסתתרו מעל כלובי האריות, באי המלאכותי של הקופים ובתצוגת הזאבים, וגם במקומות רבים אחרים. באופן אבסורדי, הנאצים אהבו את גן החיות ואיפשרו אספקה של מזון לבעלי החיים, מה שהציל למעשה את האנשים שהם ביקשו להשמיד.

 

את הכתבה המלאה אפשר לראות כאן, להתרשם מהצילומים הנהדרים של נאדר בגדסאר ומהעריכה הרגישה של עמר שפירא, אבל יותר מהכול, לתהות מה יקרה להנצחת השואה ביום שבו כל הניצולים ילכו לעולמם. איש מבין האנשים ששרדו את השואה בגן החיות "ארטיס" כבר לא איתנו, והסיפור של הגן הופך לאט לאט לאגדה. אין במקום שלט זיכרון לגבורה של אלה שעזרו להציל את היהודים וההולנדים, ובאין עדות אנושית, גם סיפור ההצלה עצמו לובש ומשנה גרסה כאשר אנחנו מדברים עם האנשים שעדיין מנסים לחקור את העבר של הגן. אחד מדבר על 300 איש שהסתתרו כאן, אחר על 75. פשעי השואה יהדהדו עוד שנים רבות בזיכרון האנושי הקולקטיבי, אבל יחד עם זאת ילכו ויתרבו הקולות שיגידו שהשואה הייתה פשוט אגדה.

 

הסיפור שיצאתי לצלם הוא סיפור של זיכרון, זה כל מה שיישאר ביום שבו כל הניצולים ילכו לעולמם. הרבה פעמים אומרים עלינו אנשי הטלוויזיה שאנחנו ציניים וקרים, אבל הסיפור הזה השפיע עלי כל כך, הוא הבהיר לי שגם לנו בני הדור השלישי יש תפקיד בהנצחה של אלה שלא חזרו משם.

 

לא קלטתי את זה כשנכנסתי אל מעל לכלובי החיות אל הכוכים בהם הסתתרו היהודים בגן, אלא דווקא בערב, כשיצאתי לבלות בעיר המשוחררת הזאת. השואה תמיד מתקשרת אצלנו עם טרבלינקה או מאידנק בשחור לבן, אנחנו לא קולטים שהיא נוכחת ברחבי אירופה גם באמסטרדם או בפריז כמעט בכל רחוב קניות ראשי או פארק.