אף פעם לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לשאול את השאלה המאוד פשוטה ואלמנטרית: מה שלומך? וזה קורה לי בכל פעם שאני פוגשת את אביבה שליט אמו של גלעד. אני שואלת לשלומה והיא מרכינה את הראש וממלמלת: "מה שלומי?! את יודעת...". וכל פעם מחדש אחרי שהיא עונה לי, אני זזה באי נוחות ומבטיחה לעצמי שלא אפתח יותר את המפגשים בינינו בשאלה הטיפשית הזאת.

 

קרוב לשנה וחצי אני נמצאת בקשר עם משפחת שליט. אמרו לי שזה לא יהיה קל  לסקר נסיונות של המשפחה להחזיר את בנם הביתה. לא רק בגלל שמדובר במשפחה שחיה כבר יותר משנתיים וחצי בחוסר ודאות מוחלט לגבי בנה, שכלוא בשבי חמאס, אלא משום שמדובר במשפחה סגורה ומופנמת.

 

שנה וחצי אני  נוכחת בכל אירוע שהוא חלק מהמאבק להשבתו של גלעד הביתה ובכל פעם שמסתיים האירוע, אני חוזרת הביתה ועולה בי שוב אותה מחשבה, אותה שאלה: מתי יתחילו ההורים נועם ואביבה לומר את אשר על ליבם ללא מסננות, בלי פחד, יאמרו בצורה קצת יותר בוטה ונחרצת את דעתם על ההתנהלות של ממשלת ישראל בטיפול בסוגיית בנם. שיצעקו. שיישנו בכניסה לביתו של ראש הממשלה.שיהפכו שולחנות.

 

בשבת שבה התחיל המבצע בעזה נסעתי למצפה הילה. הייתי בטוחה שהפעם סוף סוף ההורים יגידו משהו. הרי סוף סוף הצבא פועל בעזה. יש תקווה שמשהו יזוז. יש מומנטום. שוב התבדיתי. נועם כהרגלו אירח אותי כראוי, הזמין אותי לצפות עימו בשידורים. אביבה העדיפה להתנתק ויצאה לגינה, לא לפני שסיפרה לי שהיא כועסת. כועסת, אמרתי לעצמי, אולי הפעם היא תיפתח ותאמר משהו על התנהלות הממשלה. לא, היא כעסה על המערכון חסר הרגישות ,שהציג את נועם בארץ נהדרת בשיחה עם ציפי ליבני. ליבני בישרה לו שמחזירים את בנו, אבל רק לתקופה מוגבלת כי זה יקר מדי, אז החליטו ל"שכור" אותו כדי לחסוך בעלויות. אז, לפני חודש ימים, הסכמתי איתה שזה היה קשה ומוגזם.

 

לפני שבוע וחצי זה היכה בי שוב, שעתיים לפני ישיבת הקבינט, שבה הוחלט על הפסקת אש חד צדדית. מוצאי שבת, שש בערב, נועם ואביבה היו ספונים בביתם צמודים לטלוויזיה, לא ידעו את נפשם כששמעו כי ישנה אפשרות שהטיפול בהחזרת בנם לא יכלל בהסכם. אבל לא רצו תקשורת, לא רצו להשמיע את קולם. זה מטה המאבק ששיכנע אותם לכנס מסיבת עיתונאים וגם בה הדברים שנשאו היו רכים, זהירים, מנומסים, מנומסים מדי. בזמן שהחיילים במהלך המבצע בעזה צעקו, זעקו ממש שהם לא רוצים לצאת משם, לפני שגלעד שליט חוזר הביתה, ההורים הכואבים שוב בחרו לעשות לקברניטים את החיים קלים, קלים מדי. בכל פעם שאני נפרדת מנועם ומאביבה אני נזכרת בסיפור של מרים גרוף, אמו של יוסק'ה גרוף שנחטף במהלך מלחמת לבנון.

 

בספטמבר 82 לאור יום נלקחו בשבי  שמונה חיילי נח"ל, בניהם יוסק'ה גרוף.

במדינה שבה היה מקובל להשאיר את הטיפול בשבויים ל"מומחים" ולסמוך על הפוליטיקאים ועל הגנרלים, לא הסתפקה גרוף, אז עקרת בית אלמונית מחולון, בהבטחות מעורפלות ובמילים יפות. היא יצאה לרחובות, התראיינה, הפגינה, נפגשה עם כל הצמרת הפוליטית -  וניצחה. מאז היא הפכה לסמל האם שעושה הכול, אבל הכול למען בנה. גם מיקי גוולדווסר נהגה להתייעץ איתה. גרוף סיפרה בעבר בראיון עיתונאי שמיקי אמרה לה בתחילת הדרך שבממשלה מציעים להם פגישה. וגרוף ענתה: "'מה זאת אומרת מציעים לכם פגישה, אתם צריכים לדרוש פגישה. אף אחד לא עושה לכם טובות'. מיקי גולדווסר בחרה ללכת בדרכה של גרוף. אז נכון שכל מקרה הוא לגופו, הנסיבות שונות, הקברניטים מתחלפים, ההורים הם טיפוסים שונים ואין תעודת ביטוח שמלחמה עיקשת ואסרטיבית תגרום למקבלי ההחלטות לשחרר מחר 1,200 אסירים, אבל לחץ ציבורי  ודעת קהל אף פעם לא הזיקו.

 

עוד מספרים על מאבקה של מרים גרוף שבגין היה רועד כשהיה רואה אותה. רבין לא עמד במפגשים האלה. שרון היה מזיל איתה דמעות. כך צריכים להרגיש אולמרט, ברק וראשי מערכת הביטחון כשהם יושבים מול אביבה ונועם שליט. כך צריכים אביבה ונועם שליט לתת להם להרגיש: שהם לא קונים את המילים היפות וההבטחות, להביט להם בלבן שבעיניים ולומר בתקיפות "אנחנו רוצים את הבן שלנו בבית!".

 

גם איתנו העיתונאים קשה למשפחת שליט. שלמה גוולדווסר היה אומר לנו בזמנו: "אתם ראשי הצבא שלנו. ואנחנו החיילים שלכם". כך התייחסה משפחת גוולדוסר לתקשורת, היא למדה להשתמש בנו ולהשתמש נכון. גם כשהיו עייפים ומותשים, גם שהיינו יושבים שעות מחוץ לביתם ומצלמים כל תזוזה שלהם, זה ודאי לא היה נעים ונוח להם, אך הם למדו לחיות איתנו בשלום והשכילו להפוך אותנו לכלי שרת למען מימוש מטרתם. נועם ואביבה עדיין לא שם. זה ברור שזה לא נעים כל יום לקבל עשרות טלפונים מעיתונאים שרוצים לשמוע את תגובתם על הגמשת עמדתו של ראש השב"כ, על שחרור אסירים או על השמועה שפשטה בארץ ובעולם כי גלעד שוחרר במהלך הלחימה בעזה, אבל זאת הזדמנות להשמיע את קולם, לא לתת לאף אחד לשכוח שהילד שלהם כלוא אי שם במרתפי החמאס.

 

נועם ואביבה אני כותבת אליכם בנימה אישית: זה מעט מדי ואסור שיהיה מאוחר מדי. הייתם זהירים, מחושבים, מנומסים, וזה לא השיב את בנכם לחיקכם. די להשתמש במילים עדינות כמו נבדוק, נשקול, נתייעץ. זה הזמן להכות על השולחן. והיום, אביבה, אני חושבת שראוי היה לשדר את המערכון ב"ארץ נהדרת". זה קשה ומצמרר אבל זה גם מטלטל ואולי זאת הדרך להזיז משהו. אולי.

 

דיברתי השבוע עם מרים וצבי גרוף. עניין אותי לדעת מה היו אומרים היום לאביבה ונועם שליט. משפט אחד הם הסכימו לומר: " שיוציאו לראש הממשלה את הנשמה. שיעשו לברק את המוות. ואם צריך, שלא יהססו להפוך שולחן. זה הזמן להפוך שולחן".