This City Never Sleeps

קולנוע 'לימור' בחורף של שנת שמונים ושבע היה סוג של מקום מפגש לכל מיני טיפוסים מוזרים שבאו לצפות בו בסרטי הסו-קולד איכות בחצות וצפונה. דרך הפסז' המעופש של לונדון מיניסטור, בואכה חנות 'סקס סטייל' שאווירת הזימה שבה כאילו הציפה את המסדרונות האפרוריים - ועד לקופות של מה שנחשב אז לקולנוע איכותי ומפואר. לקראת שתיים עשרה בלילה היה נדמה שעכברי הקולנוע בעיר הזאת נחלקו לאלה שבחרו ללכת ל'לימור', ולאלה שהעדיפו את אחיה הקטן והרעוע, 'פריז'. אך בעוד האחרונים הצטופפו רועדים מקור במדרכה הצרה של רחוב הירקון כשהם מאופרים כמו הדמויות ב'מופע הקולנוע של רוקי', אלה שבחרו ללכת ל'לימור' נהנו מהול אפלולי אך חמים במידה, שתאם את בגדיהם השחורים ושאיפשר להם לחמוק אחד אחד למקומו המרופד ולהעלם אי שם במרחבי האולם הענק, שהאגדה מספרת שכסאותיו נטו קדימה במקום לאחור אבל את זה אני באמת לא זוכר.

היה משהו הזוי וממכר בלהגיע לעיר הגדולה והקרה בעוד אחת מאותן חופשות קצרות מדי מהצבא, לעזוב את פלנטת צה"ל אי שם בצפון ולנחות בכוכב תל אביב כאן במרכז. להתערות בין אנשים רגילים שממשיכים לחיות את חייהם באופן מוזר כאילו העולם ממשיך למרות שאנחנו לקחנו ממנו הפסקה של שלוש שנים, בלי שלמישהו ממש אכפת עד מתי אוגוסט שש וכל זה. את שמוליק, תושב אותה פלנטה בחאקי גם הוא, אספתי בסביבות אחת עשרה וחצי ושמנו פעמינו להצגת חצות ב'לימור' כדי לראות בפעם המאה ומשהו את 'תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים', הסרט שהיווה בעצם את הפנטזיה האולטימטיבית לחיים המקבילים שכולנו חיינו אותם במוחנו. ולא רק בגלל שמחוסרי סקס שכמונו היו להוטים לראות את הישבן המושלם של קים בייסינגר עושה טובה ונחשף לארבע שניות אחרי שעה ומשהו של סרט בסיום אותו סטרפטיז בלתי נשכח, וגם לא בגלל סצינת קוביית הקרח המפורסמת או כל שילוב מקורי אחר של סקס-אוכל שהיה שם ושגרמו לנו לרצות לטרוף את הבחורה על הכיסא הקרוב כמו שהיא.

לכאורה זה נורא פשוט: בחור שתקן ואפל כמו שכולנו בעצם היינו, פוגש בחורה אלוהית כמו שכולנו רצינו, ובלי יותר מדי מאמץ אך עם מעט המילים המעטות והנכונות - גורר אותה להרפתקה מסעירה כמו שכולנו פינטזנו. והכל בדירה אחת, מבודדת מהעולם החיצון הקר והמנוכר, בונים להם שם אי של תשוקה מבעבעת ומשחקי שליטה ממכרים. כנראה שהתמכרנו לאסקפיזם הזה, להגיע לעיר שבה לכאורה הכל היה יכול לקרות בדיוק ככה, לדמות שאנחנו מיקי רורק ואנחנו מפילים ברשתנו בלי יותר מדי מאמץ את הבחורה הכי לוהטת בעיר. לכאורה זה נורא פשוט, המציאות היתה קצת שונה: החיים שלנו התנהלו רובם ככולם רחוק מהעיר הלא ישנה והקרה הזאת, בין קירות מדיקט ובתוך מגדלי שמירה, ואת הנוף קישטו עד האופק כלי לחימה כעורים במקום בחורות שבטח היה כה קל לפתות. אבל לכמה ימים של חופשה יכולתי לדמיין שאני מיקי רורק, בטח עם המעיל השחור הארוך שכנפיו הגיעו לי כמעט עד לברכיים, ושקניתי אותו אז בשוק הפשפשים שזה קצת שונה מחנויות המותגים בהן מיקי בטח קנה את הבגדים שלו.

'כל כך הרבה אנשים חיים בבניין הזה ואני אפילו לא יודעת את שמותיהם', שרה אנני לנוקס ארבע שנים קודם לכן בשיר שגם עיטר את פסקול 'תשעה' ותיארה די במדויק את תחושת הניכור שהיכתה בפניינו כשיצאנו הלומי פנטזיה מהפסז' העבש אל הלילה הקפוא, מנסים לנחות שוב במציאות הקרה. שמוליק היטיב את כובעו על הקרקפת המגולחת שלו ואני מתחתי את המעיל השחור שלי עוד קצת, כדי שיגיע על לברכיים וישווה לי את המראה המיקי רורקי שכה רציתי. בטח, חשבתי לעצמי, בטח אם אסדר את מעיל שוק הפשפשים הזה כמו שצריך, הגרסה הישראלית של קים בייסינגר תעוט עלי מקרן הרחוב הקרובה ותגרור אותי אחרי לתשעה וחצי שבועות של שכרון חושים. זה כבר היה רבע לשלוש בלילה כשהיה נדמה לי שראיתי קצוות שיער בלונדיני מתרחקת מאיזו פינה וכנראה גרמה לי להאט מעט, כי ידו הכבדה של שמוליק טפחה על גבי וקולו העבה רעם "מה נסגר איתך אחי, עוד ארבע וחצי שעות של שכרון חושים וחוזרים לבסיס, כדאי שתתחיל לזוז".

You can hear the sound
Of the underground trains
You know it feels like distant thunder

You know there's so many people
Living in this house
And don't even know their names

I guess it's just a feeling - in the city

Walls so thin I can almost
Hear them breathing
And if I listen in
I feel my own heart beating

I guess it's just a feeling - in the city

חום יולי אוגוסט

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד, ובשעת צהריים כשאתה שוכב בתוך אוהל מברזנט בשיבטה החום נעשה כבד עוד יותר. אז אתה מוציא שוב את הווקמן ומכניס לתוכו שוב את 'חום יולי אוגוסט' של שלמה ארצי ולוחץ על פליי, ושוב לא מצליח להבין איך הבן זונה הזה הצליח לכתוב פסקול קטן ומדוייק שמלווה את חודשי יולי אוגוסט הראשונים שלך שהם לא חופש גדול אלא יותר אימון גדוד מסריח, פסקול שבשיר הנושא שלו מתוארים חיי חייל סוללת תותחנים עם כל הקיצורים הסודיים האלה שחשבת שאסור להגיד באזרחות כמו 'אש נ"ס בטמפו'. ואתה בטוח שמישהו צוחק עליך כשאתה מעיף מבט מסביב ורואה את הפלוגה שלך שממש במקרה כמובן יש בה מישהו מקרית גת, ש-אוקי, לא ידוע לך שרודפת אחריו המשטרה אבל אתה די בטוח שאם הוא ימשיך להיות הערס של המחלקה היא בסוף תגיע אליו.

הנעורים יפים, הקיץ אינסופי כשאתה חופשי ממפקדים וממדי חאקי ויכול לנסוע אליה לביתה בלי פס כשאתה פתאום רעב, כמו בכל אחד משלושת חומי יולי אוגוסט שלהטו מסיבות אחרות ושאותם ביליתם ביחד מאחורי הדלת הסגורה, איפה שגם אלוהים לא נכנס, ולאכול אותה מתי שמתחשק לך גם כשאתה לא בבסיס האם לנצח. אבל עכשיו הדבר היחידי שאתה יכול לאכול זה אוכל צבאי ברוטב אבק, על ספסלים ארוכים ומלאי חול שמבקשים לעצמם קצת צל דרך רשתות הסוואה של תומ"תים, ואתה שוכב לבד בשטח והבחורה ההיא שנהגת לאכול נמוגה תחת מסך כבד של מלחמות והזיות.

בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם, בזיכרון המעומעם שלי היום מאותו אימון גדוד חם כמו תופת בוערת. ואותו פסקול של חודשיים שטבע את מטבע הלשון 'חום יולי אוגסט' תמיד יזכיר לי את החודשיים האלה בחום שהיה אז כבד מאוד, בשנת שמונים ושבע. וגם בחום הכבד מאוד של יולי אוגוסט שנת אלפיים ושמונה יוצא לי להיזכר בחום יולי אוגוסט ההוא שתמיד זכרתי אותו כחום יולי אוגוסט הראשון שלי כאדם בוגר, חייל בצבא ההגנה למשהו ולא תלמיד תיכון שקופץ לדיסקוטק איפה שכנראה היו זונות על הגדר אבל משום מה פספסתי אותן. ולא רקדתי עם חיילים מתים בלב אבל עם החברים שהיו לי אז ושעכשיו נפוצו לכל רוח ולכל חיילות השדה, אבל אצלי בגוף השד עדיין בער, בער כמו שבער לי המוח בתוך אוהל מברזנט בשיבטה בשעת צהריים של חום יולי אוגוסט שהיה אז כבד מאוד.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם עכשיו בבלוג, עשרים ואחד חומי יולי אוגוסט מאוחר יותר.

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,
שעת צהריים, הפלוגה הלכה בואדי.
תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,
תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.

הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.
ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,
שרף צריפים, ברח לבית גוברין,
המשטרה בעקבותיו רק פה נרגע קצת.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
מרחפים באלונקות שניים בלי שם,
בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,
בזכרון המעומעם שלי היום,
מסך כבד של מלחמות והזיות.

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר
מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.
כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,
מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.

אני חוזר עם פס אלייך לביתך,
סוגר ת'חדר, גם אלוקים לא יכנס פה.
פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,
בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.
זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,
הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.
תרשום תרשום, רושם רושם.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.
זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,
הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.. [5X]
תרשום תרשום, רושם רושם.