Classic

אני די בטוח שכבר התחלתי פעם איזה פוסט ככה: מה שיפה בעובדה שאתה מחזיק בארכיון מכובד של חמש שנים בבלוג שלך, זה שאתה יכול לקבל הצצה אל הזמן המקביל לפני עד 5 שנים לאחור, לאחוז בפרספקטיבה נוגה ולתהות לעצמך היכן היית ואנה אתה בא. בדיוק חמש שנים אחורה, עניתי כאן על איזה שאלון מטופש שזכרתי בבירור שכתבתי אותו ביום הראשון לשנת הלימודים התשס"ג, לא הרבה זמן אחרי שחזרתי מליווי של הילד עד להסעה שלקחה אותו לגן. אני כמעט זוכר את אותו יום ספציפי: הוא היה אז בן חמש פחות שלושה חודשים, היום הוא בן 10 פחות אותו פרק זמן. אני הייתי אז חצי שנה לפני גיל 35, היום אני חצי שנה לפני הפאקינג 40. אז הוא התחיל שנה שלישית בגן, מחר הוא עולה לכיתה ד'. אם הוא היה יודע אז מה מחכה לו, אילו ידעתי אני מה מחכה לי. פרספקטיבה נוגה, הרי כבר אמרנו.

בסעיף הקימה באותו שאלון אדיוטי לא השתנה הרבה לעומת היום, חוץ ממספר מברשות השיניים באמבטיה. כן, לפעמים לא צריך הרבה יותר מאשר להיזכר שפעם היו לך באמבטיה "חמש או שש" מברשות שיניים ועכשיו יש הרבה פחות, כדי לאנפף לעצמך בתוגה סימלית אך עדיין נשלטת. החלק הפחות נוגה והדי הרבה יותר משעשע הגיע בפסקת המותגים האהובים על העולל: במרחק של חמש שנים, מייק מ'מפלצות (ע"ר)', פוקימון ושאר חבריהם מ'הופ קטנטנים' של 2002 - נראים חסרי אונים ובלתי מזיקים לחלוטין ליד זים הפולש ומגוון חבריו החייזרים מ'ניקולאדיון' של 2007 אותם הוא צורך היום במנות לא קצובות בכלל.

לגבי הרגלי האכילה של כותב שורות אלה ("אוכל נס ושותה איזו פרוסת לחם". אין, כבר אז הייתי מצחיקן מוטרף), ובכן, לא הרבה השתנה. מוזר, אז איך בדיוק עליתי במשקל במשך חמש השנים האלה? אה - כנראה שוופלות החלבה שמוזכרות בהמשך דאגו לזה. חדר כושר? מי שמע עליו ב-2002. כלומר, לא שמעו עליו בפרבר האפרורי של עיר השינה שאיכלסה את מאות בני המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני עד נמוך איתם התגוררנו אז. לעומת זאת, בפרבר האפרפר-ירקרק (בזכות הריאות הירוקות כמובן) של עיר השינה שמאכסלת את מאות בני המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני עד, ובכן, בינוני איתם אני מתגורר כיום - שמעו גם שמעו. זה ש"הם" לא הולכים להתאמן שם כבר חודש וחצי זאת בעיה "שלהם".

אבל הבלאסט פרום דה פאסט הפציץ בשלוש הדוגמיות לשירי האמפי שהבאתי תחת סעיף "איזה מוזיקה אתה אוהב לשמוע על הבוקר". נעזוב כרגע את הדיון האפשרי בהרגלי צריכת המוזיקה שהשתנו אצלי מאז ואת העובדה שאני כבר לא שומע אמפי'ז על המחשב אלא יותר נכנס לפייבוריטס שלי בטיוב וצופה בהם: מסתבר שבאותו "בוקר של כיף" (כותרת הפוסט) האזנתי ל'גן ריק' של אלטון ג'ון (שומר אותו לקשט את פוסט-אחד-מימי-השנה-הקרובים לרצח ג'ון לנון), איזה דואט-סול אייטיזי זניח בשם 'בייבי קאם טו מי' - והבלאסט המפוצץ, כאמור, הגיע בצורת ה-וואן היט וונדר של אדריאן גורביץ'. שיר בשם 'קלאסיק' שמתישהו בתחילת 82 כבש את צמרת המצעד של ב. דודקביץ' וגם אותי, בתול מצעדים בפרט ומוסיקה בכלל, שהפך את 'קלאסיק' לנעימת התקופה ההיא של חייו עוד לפני שהוא ידע מה זאת נעימת תקופה.

"עכשיו אני חי את חיי / יום אחרי יום / מאז שאיבדתי את אהבתך / איבדתי את שפיותי", שר אז גורביץ' את השורה המדממת הזו לפני שהתאדה לו אל גנזכי התקליטיות שרגל אדם לא דרכה בהן ברבע המאה האחרונה - אבל השאיר מאחוריו שורה שאני די בטוח שגרמה לשיר הזה להיות לא רק נעימת התקופה ההיא אז - כשאיה מהכיתה המקבילה לא ערגה בחזרה לבן 14 ההוא שערג אליה בסתר ולא עשה שום דבר מעבר לזה, כלומר, שום דבר חוץ מלהקשיב לאדריאן גורביץ' במצעד ולחשוב עליה - אלא שורה שצצה ברבדים שונים של הבק אוף מיי מיינד לאורך כל השנים מאז, כמובן שברגעי הפרידות הנכונים. אז אולי הפכתי מאז יותר ויותר מחוספס מדי מכדי לתת לשורה מאיזה שיר שכוח אל לדמם אותי, ואולי אני כבר לא מאבד את שפיותי כמו באותה השורה הנ"לית - אבל עצם העובדה שהשורה הזו כמעט תמיד חלפה לי בראש ברמה זו או אחרת הפכה את כל השיר לנעימה של תקופות שונות. כן, אולי גם של זו שעכשיו.

קלאסי, הרי כבר אמרנו.

Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
An addict for your love
I was a stray boy
And you was my best toy
Found it easy to annoy you
But you were different from the rest
And I loved you all the wrong ways
Now listen to my say
If it changed to another way
Would the difference make it
Would it be a classic
I gotta send it right away

Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
An addict for your love
Gotta write it down and send it right away
Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
An addict for your love

Now I'm living my life
One day at a time
Since losing your love
I've been losing my mind
No more can I see
The future so clear
And it's not what I mean
I mean it's not what it seems
I just keep living for dreams
And it's not what I mean
I mean it's not what it seems
I just keep living for dreams

Got to write a classic
Got to write it in an attic
Babe, I'm an addict now
I'm an addict for your love
Gotta write it down and send it right away

שמור   בטל

Emale
2/9/2007 02:44, בקטגוריות סווווו אייטיז, ההקלטות הגנוזות, סיכומים ומאזנים תקופתיים
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: לילי ב-7/9/2007 00:50

סיפור קטן

בהרבה שירים קשר מדומה לשייט, בד"כ סוער. הים בדימוי הזה הוא מערכת היחסים, עמוסת גלים ומערבולות, ושני השותפים למסע מנסים לנווט את דרכם בעין הסערה. לפעמים החומר ממנו עשוייה הספינה משול לפחדים, הגנות ומטענים, שלא מאפשרים לשייט להתקדם בקצב שלו ושני השייטים למודי הקרבות עסוקים בלמשוך את ההגה כל אחד לכיוון שלו במקום להסתכל על המטרה המשותפת של להציל את הספינה מטביעה. אבל לפעמים גם הכרה במטרה המשותפת לא תמנע את הטביעה כשאחד הנוסעים משוכנע שהדרך שלו טובה יותר משל השני. במקרה כזה, גם אם מסערה אחת השניים ינצלו, מהסערה השנייה אולי כבר לא.

אז אצלנו היו כל הסערות, אלה שהתגברו בדרך כשהחוף לא נראה באופק. כולל דרמות של שליטה בהגה, בקצב השייט, ביכולות לפרק את המטענים ולשבור את החומות והגלים. ולמרות שהשאיפות היו להגיע בסופו של דבר לאותו חוף מבטחים קסום, הויכוח על הדרך הכריע. רציתי איתך להיות אבל את רצית כבר להגיע, לא היית קשובה לקצב המסע שלי שהושפע מן הסתם מהגלים ביניינו ונע ונד כמו אותה ספינה בים. כמו שילדים רוצים בובות, חלמת על יופי עם הרבה רגש בצורה רומנטית, אולי רומנטית מדי בשבילי, בשביל מי שרגיל להסתכל בלובנים של עיניי מערכות יחסים ובדרך גם לאתר בהן את כל הבעיות. בעיות שראייה רומנטית מבטלת בקלות רבה מדי.

גם אני כנראה טוב בסרנדות, בעיקר כשהן בפורמט של פוסטים. בבחינת חכם על הנייר, תרתי משמע. הבטחתי ארמונות בדרך שלי, דרך הסתכלות למציאות בלובן של העיניים ובלי למהר להגיע לחוף מבטחים לפני שמתקנים את החורים בספינה. וגם כשהתחלנו לטפל בחורים עצמם, צצו בעקבותיהם לפתע חורים חדשים, פערים שלא היו שם קודם, סוג של מחלת ים מדבקת שאחד מהתסמינים שלה הוא לחץ של זמן. לחץ שמונע תיקון נכון. כי כשלפעמים רוצים להגיע מהר מדי אל חוף מבטחים, נכנסים למערבולות בדרך או ששטים סחור סחור בלי לדעת למה, בלי כיוון מוגדר.

הרגשת שאני לוקח ממך את ההגה, מפריע לך לנווט במהירות לחוף בדרך שלך. אבל רציתי גם הגה משלי, לנווט בקצב שלי תוך ששניינו סותמים ביחד את החורים ולא מתחילים לתקן אותם כשנגיע לחוף. וכשהתחלנו לריב על ההגה, בלי להצליח להתגבר גם על בעיות התקשורת ביניינו ועל ויכוחי השליטה - הספינה טבעה איתנו ביחד.

ופה נגמר סיפור קטן.

אנשים טובים בסרנדות,
וילדים רוצים בובות.
היא חלמה על יופי עם קצת רגש,
והוא הבטיח ארמונות.

הוא רצה לחיות איתה והיא חשבה על מה היא,
הוא רצה איתה להיות והיא לבדה.
הוא הבטיח לה והיא אותו סרבה לשמוע,
ופה נגמר סיפור קטן.

אנשים טובים בסרנדות,
וילדים רוצים בובות.
היא חלמה על יופי עם קצת רגש,
והוא הבטיח ארמונות.

אנשים שטים ביחד על ספינה של פחד,
היא רצתה להיות רחוק מכאן.
אנשים שטים בזה רק בלי לדעת למה,
ופה נגמר סיפור קטן.

אנשים טובים בסרנדות,
וילדים רוצים בובות.
היא חלמה על יופי עם קצת רגש,
והוא הבטיח ארמונות.

שמור   בטל

Emale
28/8/2007 13:29, בקטגוריות ההקלטות הגנוזות, חפירות פנימיות
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: כמהין ב-20/1/2008 00:46