במרחק נגיעה מכאן

דלת מסתובבת גדולה: הגשם שדופק על הגג מעיר את הילדים מוקדם מהצפוי וקריאות השמחה שלהם מכיוון החלון מעירות גם אותנו. אם זה לא מספיק, שיר, הקטנה, באה לבדוק אם אבא ואמא שלה באמת כבר קמו וקופצת על המיטה הגדולה שלנו בלי אזהרה מוקדמת. היא עוד מעט בת חמש וחצי ועדיין לא ברור לי ממי היא קיבלה את הגנים חסרי המנוח האלה, הרי שניינו אנשים רגועים. עוד מעט שנה מאז שעברנו לבית במושב, מגשימים את החלום שלנו וכל יום שעובר בו היא הופכת להיות יותר ויותר דומה לך, מקבלת את העיניים הכחולות האלה שלך שעדיין אחרי כל השנים ביחד אני יכול לטבוע בהן שעות, להרגיש כמו בחדר ריק שהתקרה שם כחולה וכחולים בו גם הקירות.

תוך כדי, הילד הגדול מציץ מהדלת במבוכה: הוא אוטוטו בן 9 וכבר מזמן לא קופץ על המיטה של אבאמא שלו, אולי בקרוב יתחיל לקפוץ על מיטות אחרות. תקשיב, אני אומר לו, קח את אחותך ולכו להכין ביחד ארוחת בוקר, תצטרכו להסתדר טוב היום ולא לריב כי במזג אוויר כזה אין סיכוי שנצא החוצה. שני המתוקים יוצאים בצעקות שמחה מהחדר ואני ממהר לסגור את הדלת. אחת עשרה שנות נישואין ועוד מעט עוד חצי, והסקס ממשיך להיות מעולה. גם כשהכל היה רע, במשבר הגדול שלנו לפני ארבע שנים שבסופו כמעט התגרשנו, דווקא במיטה הצלחנו להסתדר הכי טוב.

בצהריים הגשם קצת נפסק ואני מלביש את הקטנה במעיל חם ומורה לגדול להתלבש חם כי אני רוצה להפתיע את אמא שלהם בטיול לחוף הים, המקום שאת הכי אוהבת בעולם. שם, על החוף, הרוח חזקה אבל הקטנים מתרוצצים כאילו שסוסים רצים להם בדם. את בכלל נראית מאושרת, מסתכלת על הכחול הזה והעיניים שלך באותו הצבע הן כמו פנינים שזורחות על קרקע הים. יש לך את הבריחות האלה, של הטיפוס הרוחני שבמשבר הגדול ההוא הבנתי שאת הופכת להיות, משתנה לי מול העיניים שלא אוהבות את מה שהן ראו. אבל קיבלתי אותך, כמו שאת קיבלת את השינויים בי, לא בלי הרבה עבודה - אבל בסוף הצלחנו לשרוד, מקבלים אחד את השני כשני האנשים החדשים שהם הפכו להיות, השונים לא במעט משני האנשים שהם היו לפני כמעט אחת עשרה וחצי שנה. כששיר נולדה כמה חודשים אחר כך, ידעתי שהיה שווה לעשות את המאמץ.

דלת מסתובבת קטנה: היום אחה"צ, מאיץ בילד להיכנס אליך הביתה כי אני כבר באיחור. זה הסופ"ש שלו איתי והסופ"ש היה האפור-גשום הראשון העונה, מה שגרם לי להודות לאלוהים שלא נשארתי לבד דווקא בסופ"ש הזה עם כל תסבוכי הגשם הראשון שלי וזכרונות הפרידות שהוא מביא איתו. בדלת אני מספיק להתווכח איתך על זה שאת מבקשת ממני להיות גם מחר עם הילד, בניגוד לתיכנון המוקדם ובהתראה קצרה מדי של פחות מ-24 שעות. אוף, את כזאת מעצבנת, לא מבין איך יכולתי בכלל להתחתן איתך. אני פוטר אותך ב"נדבר על זה כבר מחר" ורץ בגשם לאוטו. בדרך לדירה שלי אני תוהה אם להתקשר אליה, לקבוע עוד פגישה השבוע. היא בחורה יפהפיה, אני אומר לעצמי. אני יכול לטבוע בעיניים הכחולות שלה שעות, להרגיש כמו בחדר ריק שהתקרה שם כחולה וכחולים בו גם הקירות.

אבל אני יודע שזה פשוט לא ילך: אלוהים, היא יותר מדי מזכירה לי אותך.

אל תלכי
במורד של מסדרון אינסופי
כל הדלתות
מובילות לחדר אחד

חדר ריק
על הגג שלו הגשם דופק
הוא מספר
מספר לך שאת לבד

התקרה בו כחולה
וכחולים הקירות
ותלויה בו מראה
שמראה מה היה יכול להיות

בעולם מקביל
שם אנחנו אוהבים תמיד
במרחק נגיעה מכאן
במרחק נגיעה

בעולם מקביל
שם הלב אף פעם לא רגיל
במרחק נגיעה מכאן
במרחק נגיעה מכאן

צל חיוור
על פניה מתגלה מסתתר
היא רגועה
כשסוסים רצים לה בדם

קצה חיוך
היא רוצה רק לשקוע נמוך
אל הפנינים
שזורחות על קרקע הים

התקרה שם כחולה
וכחולים הקירות
גם הים הוא מראה
שמראה מה היה יכול להיות

בעולם מקביל
שם אנחנו אוהבים תמיד
במרחק נגיעה מכאן
במרחק נגיעה

בעולם מקביל
שם הלב אף פעם לא רגיל
במרחק נגיעה מכאן
במרחק נגיעה מכאן

בעולם מקביל
הסוסים בדם
הפנינים זורחות שם
על קרקע הים.

40 שנה

היום לפני 40 שנה היה ר' מאוד נרגש. עוד לא מלאו לו 21 והוא כבר עמד להיכנס בברית הנישואין עם ל', שצעירה ממנו בחצי שנה בדיוק ושבערך שש שנים קודם, כששניהם בני 14 בלבד, הם הכירו דרך מדור "חבר לעט" במעריב לנוער והחלו להתכתב. באיזה אולם מרהיב לזמנו ברח' קרליבך פינת רחוב הארבעה, התאספו ידידים רבים של ההורים שלהם ועוד מספר לא מבוטל של חברים צעירים של החתן והכלה, חלקם כבר נשואים, עולזים ושאננים במדינת ישראל של שמונה חודשים לפני מלחמת ששת הימים - כדי להשתתף בשמחה הגדולה.

מצלמת ה-8 מ"מ הנציחה אותם בשחור-לבן מקרטע, עומדים נבוכים ומחייכים בביישנות. ר', עם כיפה לבנה לראשו ובחליפת פפיון, ל' מאחורי הינומה מהודרת ובשמלה שהלובן שלה מצליח לשרוד את דהות הצלוליט - שניהם נראו צעירים ויפים ובעיקר המומים מעט מכל הרעש מסביב. לצידו של ר' עמד אביו, א', ולצידה של ל' עמד ח' - 16 שנה אחרי שעזבו את מדינות מזרח אירופה בהן גרו כל חייהם ועלו לישראל, מדינה בת שנתיים, כדי להתחיל הכל מאפס, לגור במעברות ולהגיע בסופו של דבר ליום הזה בו חיתנו את שני ילדיהם היחידים, היום המאושר ביותר בחייהם עד אז.

שמונה חודשים אח"כ פרצה מלחמת ששת הימים, ו-ר', לוחם בצנחנים שזייף את החתימה של אמא שלו כדי להתקבל לחייל - נקרא לחזית. הוא היה בכח שפרץ לכותל ושיחרר אותו, והיה שם כשהרב גורן תקע בשופר. מדליה מאובקת שמוכיחה את נוכחותו בחלקיק ההיסטוריה של אז עדיין מוצגת עד היום בביתם. תשעה חודשים אחרי סיום המלחמה כרעה ל' ללדת, כש-ר' בן 22 וקצת, ו-ל' עדיין לא בגיל הזה. שעות ארוכות של צירים, חלקן כשהיא מחוברת למסיכת חמצן, קדמו ללידה הקשה בה נולד בנם הבכור.

הוריו של ר' שברו לא מעט חסכונות וכשהתינוק היה בן 4 חודשים, הם פתחו לבנם בית עסק לא רחוק מביתו, כדי שיפסיק לנדוד ברחבי הארץ בתוקף עבודתו הזמנית כנהג אוטובוס. לבית העסק קראו על שם התינוק שזה עתה נולד ותמונה מצהיבה, מקומטת, מראה את שני ההורים המאושרים אוחזים בתינוק בחזית בית העסק, כשלצידם הוריו של ר' כשהם מתמוגגים מהרגע. קצת יותר משנה לאחר מכן נכנסה ל' להריון שוב, וכעבור תשעה חודשים של בטן ענקית באופן חשוד היא ילדה תינוקת. הרופאים כבר חשבו לברך על המוגמר כאשר עשר דקות מאוחר יותר בעידן של טרום-טרום האולטראסאונד, הבחינה המיילדת שעוד תינוקת נמצאת בפנים ומאוד רוצה לצאת. חודש לפני גיל 24 הפכה ל' לאמא לשלושה ילדים.

החיים היו יפים, העסק שיגשג כשהוריו של ר' עוזרים לבנם לנהל אותו כראוי. כעבור שנתיים עברה המשפחה לדירה מרווחת יותר, דירה בה גרים ר' ו-ל' עד היום. קצת יותר משנה אח"כ הכירו ל' ושלושת הילדים גם את המקלט הצפוף באותו בניין, כשהאזעקות הלייליות של מלחמת יום כיפור הקיצו אותם מהשינה והאיצו בהם לרדת קומה אחת למטה. ר' היה באותו זמן כבר רחוק בגבול מצרים, חוצה את תעלת סואץ יחד עם כוחות צה"ל רבים אחרים. כשחזר, בריא ושלם, הם הירהרו ביחד באפשרות לעקור לחו"ל, למקום טוב יותר. אפשרות שנשארה בגדר תאוריה עד היום.

סאדאת הגיע לארץ, ישראל זוכה בשני אירוויזיונים בק טו בק, מכבי ת"א לוקחת שני גביעי אירופה ומלחמת לבנון פרצה, שולחת את ר' שוב לחזית, הפעם עד ביירות. הבן הבכור עוד זוכר איך חודש שלם לא שמעה המשפחה אות חיים ממנו, בכי מלא דאגה של אמא שלו במשך רוב אותה תקופה ועד שאביו הופיע יום אחד בדלת מאובק כולו עם הנעליים האדומות, מחבק את הילדים בני ה-14 וה-12 ומבטיח להם שזאת תהיה המלחמה האחרונה שלו. ארבע שנים אח"כ הצליחה תאונת דרכים אחת לעשות את מה ששלוש מלחמות כשלו, כשפציעה בינונית הורידה את הפרופיל הצבאי שלו למספר שבו המדינה כבר לא שולחת אותך יותר לחזיתות של שדות קרב.

"יום נישואין שמח, אמא", איחלתי ל-ל' היום בטלפון. "אה, ועד 120. זה אומר שיש לכם עוד פעמיים את התקופה הזאת כדי להיות נשואים. נראה לך שתחזיקו מעמד?" "אחח", נאנחה ל' בטלפון, "תאמין לי שאני אסתפק בעוד פעם אחת בלבד".