סייברלייף 4.5

2/2009

לילה עיר

11 בפברואר, 1978. בחור צנום שעוד לא מלאו לו עשרים ושמונה עולה על הבמה בפסטיבל הזמן והפזמון תשל"ח. היה פעם דבר כזה, בימים של ערוץ יחיד הוא בטח עשה רייטינג של מאה אחוז. עם חולצה רחבת צווארון, חגורה עבה לפי צו האופנה, הוא עומד שם עם ידיים בכיסים ושר. חמש דקות אחרי שנגמרה 'כוורת' ושתי דקות לפני 'גזוז' ו'דיזינגוף 99' שיקבעו את מעמדו עוד יותר ככוכב העולה בשמי הזמר העברי. פעם דיברו ככה. אז עם ידיים בכיסיים, בניגוד לכל כללי הכיראוגרפיה שהיו מקובלים בסבנטיז המקפצות מדיסקו ובוני אם. כל זה הספיק בדיוק למקום השניים עשר והאחרון באותו פסטיבל שעד היום יש שמחשיבים אותו לאיכותי ביותר בתולדות אותם פסטיבלים, בעיקר בזכות איזה אחד, יזהר כהן, שזכה בו במקום הראשון עם שיר בשם מוזר כמו 'אבניבי' אחרי קרב צמוד מול איזו אחת, חדווה עמרני, ששרה שיר בשם 'סאלם עליכום' שאם חושבים על זה אולי היה השיר הראשון שפרץ את חומות הגטו המזרחי ונכנס לפסטיבלי הזמר האשכנזיים.

והוא שר על לילה. שיר עייף ושכוח אל, עייף כמו גידי גוב היום. ארבע עשרה שנה לפני התכנית 'לילה גוב' שהחלה את השתעבדותו, יש האומרים, לתרבות הרייטינג על חשבון המוזיקה שלו. והוא מעולם לא כתב לעצמו שירים או הלחין אותם, אבל למרות זאת נחשב לאחד מהטונים המוכרים במושג החמקמק שנקרא 'הקול הישראלי', לצידו של אריק איינשטיין למשל. קול שלא השתנה מאז שהצטרף ללהקת הנח"ל לפני ארבעים שנה. עייף ומסואב משהו מכמויות הכסף הקל שעשה בקמפיינים ל-gov.il ולבזק בינלאומי, הוא מוציא עכשיו דיסק אוסף משולש עם לא פחות מחמישים ושישה שירים מכל הקריירה הארוכה שלו שלמעשה נקטעה ב-1991 והניבה מאז רק אלבום חדש אחד נוסף ב-2005 - אבל הרבה איחודים מעתירים של 'כוורת' והופעות נטחנות של 'דני, גידי וחברים'. וכשמסתכלים עליו שם על הבמה ב-1978, ההבטחה של המוזיקה הישראלית שמומשה רק בחלקה, אפשר רק להתגעגע לתקופה התמימה של אז, עם הצווארון הרחב והחגורה העבה, כשכל כוכב בן פחות משלושים היה צריך לעבוד קשה כדי להפוך לאייקון, או במילים אחרות - פשוט לשיר.

גידי גוב - "שלל שיריו". להורדה ( חלק 1 | חלק 2 )

פברואר 2009, בדיוק שלושים ואחת שנה מאוחר יותר, בחור צנום שיהיה השנה בן שלושים וחמש מוציא דיסק אוסף כפול. גם הוא היה "הילד הרע" של הרוק הישראלי בשנות העשרים לחייו, קצת כמו גידי גוב. 'זקני צפת' היתה לכמה שעות ה'כוורת' של הניינטיז, וגם הוא התבגר והלך עם השנים. מרוק חצי מופרע הוא התמתן, וכמו גידי גוב אך במסלול מהיר יותר שתואם את העשור הראשון למילניום, מאור כהן הופיע גם בסדרות וגם בסאטירה. כי 'מסודרים' היא ה'דיזינגוף 99' המהיר של שנות האלפיים ו'ארץ נהדרת' היא בעצם 'זהו זה' מסוג נשכני יותר של היום. וכמשווים את הקריירות של שניהם לא נותר לתהות איך בעצם כבר לא צריך להקות צבאיות שיעמידו כוכבים, לא צריך פסטיבלי זמר. צריך רק ערוצי מוזיקה, תכניות טלוויזיה עם רייטינג לא רע, והנה יש לך כוכב.

וגם הוא שר שיר על לילה שכתב והלחין בעצמו, שיר שמעטר ומקדם את האוסף הכפול. שיר שתופס אותך משמיעה ראשונה עד שאתה בטוח שכבר שמעת אותו פעם, או לחילופין תוהה למה אף אחד לא שר אותו קודם. אחד כמו גידי גוב, למשל. עם קליפ לילה מרגש שכבר לא עושים היום הרבה, הוא מוציא מוקדם מהצפוי דיסק אוסף כפול שממצב אותו כהבטחה של המוזיקה הישראלית לשנים הבאות ומדגיש כמה הוא משתבח עם השנים. ואתה מקשיב לשני הדיסקים ומוצא שם שירים שליוו אותך כשאת חלקם לא ידעת שמאור כהן שר. והנה תוך עשור וחצי מתברר שגם הוא הטביע את חותמו על המוזיקה הישראלית עוד לפני שהספקת למצמץ. ואולי זה רק הזמן המהיר שחולף, מהיר כמו הכוכבים שנוצרים פה כל שני וחמישי.

לילה, ועיר, ושלושים שנה מפרידות ביניהן. ושתיהן נשארו אותו דבר, זאת רק תרבות המוזיקה שהשתנתה.

מאור כהן - "דיסקוגרפי" להורדה (חלק 1 (לשנות סיומת ל-rar) | חלק 2 )

מבר ובכל מועדון מבית קפה או מלון
אפשר לראות, כולם יודעים
זה במבט, בתנועה בקול של כל מזכירה
אנחנו כאן עוד מחכים..

ובלילה עיר, נותנת עוד סיבה לשכוח מי אתה
ובלילה עיר, הולכת אבודה שוכחת את עצמה

מה שניראה כאן קשה, מה שרוצים לא יוצא
אולי זה כל מה שנישאר
שוב סיכוי אחרון אני יוצא באישון
הלילה שוב קורא לי

ובלילה עיר, נותנת עוד סיבה לשכוח מי אתה
ובלילה עיר, הולכת אבודה שוכחת את עצמה
ובלילה עיר, נותנת עוד סיבה לשכוח מי אתה
ובלילה עיר, הולכת אבודה שוכחת את עצמה...

Emale
25/2/2009 09:09, בקטגוריות מוסיקה לאזניי, שירי לילה
6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: E ב-27/2/2009 14:24

Glory Days

בחיי שהוא נראה כמעט אותו דבר. עומד שם על הבמה הגדולה במחצית משחק הסופרבול ה-43 עם ה-E street band לצידו, כולל סטיב ואן זנדט שהספיק בינתיים לעשות סיבוב יפה ב'סופרנוס', ועושה לגיטרה שלו את אותם דברים מגונים שהוא עשה אז ב-84. בתור בן 16 אתה מצליח להתוודע לרוק אמריקאי רק אם אתה משאיר איזה ערוץ או שניים פתוחים במוח, שמצידו עטוף בשכבות עבות של גל חדש וסינטיסייזרים. אבל היה משהו ב'רוקדים בחשכה' שמשך אותך אל הגיטרות המנסרות האלה ואל הקצב האמריקאי ששמעת עליו רק בסיפורים. או בשיר ההוא של ג'יימס בראון מתוך 'רוקי 4' שראית זמן קצר קודם לכן בקולנוע 'רינה'.

אולי אלה היו צלילי הפתיחה של 'רוקדים בחשכה' שקצת התכתבו עם מוזיקת האייטיז שהיתה אז, שעשו לך את ההכרות עם הרוק האמריקאי לרכה יותר. אולי זאת היתה קורטני קוקס, הרבה לפני שהיא הפכה למוניקה ושרקדה איתו בקליפ של השיר המצויין הזה, שגרמו לך לאהוב אמן שטרם הכרת עד אז ושהתהדר בכינוי המאיים משהו, "הבוס". אז קנית את התקליט הזה, שבוודאי הרגיש לא שייך ליד האלבומים של דפש מוד, אולטראווקס, טירס פור פירס והבן 17, והתחלת לשחוק אותו על הפטיפון. 'כסי אותי' היה המשך טבעי ל'רוקדים בחשכה', 'אני בוער' התאים פיקס לחרמנות הבוערת תמיד של גיל ההתבגרות, ושיר הנושא עצמו חיבר אותך לפצעים האמריקאים המדממים ממלחמת ויאטנם, שעד אז שמעת עליה רק בספרי ההיסטוריה. אז חפרת לאחור והגעת אל 'נולד לרוץ' ואל 'הנהר', ששיר הנושא ממנו תמיד, אבל תמיד, ישאיר אותך עם עיניים לחות. במיוחד כשאתה שומע אותו שוב בבגרותך ומבין שבשיר הזה מקופל הסיפור של כל אחד מאיתנו.

אוקי, במבט שני הוא לא נראה בדיוק אותו דבר. בנאדם בן 60 עומד שם על הבמה בטמפה ביי וצורח ואתה מגלה שהוא התבגר, אבל בחינניות. כנראה שימי תהילה של אמן כמוהו לא נגמרים, שלא כמו בשיר ההוא באותו שם מתוך 'נולד בארה"ב', האלבום שהגדיר מחדש את גבולות הרוק. כמו שלושת הגיבורים בשלושת הבתים של השיר - שחקן הבייסבול המזדקן שאוהב לטרחן לכולם על ימי התיכון הזוהרים, השכנה מלמעלה שהיתה הכוסית של בית הספר ועכשיו התגרשה ונשארה לבד עם הילדים, והוא עצמו, שבבית האחרון מקווה שהוא לא יהיה כזה אבל יודע שגם הוא כנראה יהפוך לאחד שיושב בחוסר מעש ומנסה לחיות מחדש את אותם ימי תהילה. אבל הזמן ממשיך לחמוק מאיתנו, "כקריצה בעינה של נערה צעירה" - עוד משפט שנחרת כבר שנים בראש - משאיר אותך עם לא יותר מאשר עוד כמה סיפורים משעממים על הימים ההם.

חוסר מעש? לא ממש. שתיים-עשרה דקות אחרי שטחן גיטרות לאוהדי הסופרבול עם האבוקדו דיפס והקולה זירו ביד השנייה, הוא צועק לואן זנדט 'סטיב, בוא נעוף מפה', משאיר את הזיקוקים המרהיבים לטוס מאחוריו לשמי הלילה הכי אול-אמריקן בשנה. 'אני נוסע לדיסנילנד' הוא צורח בסוג של ניים-דרופינג לעוד אייקון אמריקאי בלתי מתכלה. בדיוק כמוהו, בדיוק כמו שהוא כבר היה אז לפני רבע מאה, ב-84, כשאתה היית בן 16 והוא בן 35. ועכשיו אתה קרוב ל-41, הוא כבר בן 60, אבל איך זה לעזאזל, איך זה שהוא נראה היום כמו אז? אוקי, במבט שני הוא בכל זאת אולי התבגר קצת. אבל בחינניות.

ברוס ספרינגסטין - נולד בארה"ב (להורדה)

I had a friend was a big baseball player
back in high school
He could throw that speedball by you
Make you look like a fool boy
Saw him the other night at this roadside bar
I was walking in, he was walking out
We went back inside sat down had a few drinks
but all he kept talking about was

Glory days well they'll pass you by
Glory days in the wink of a young girl's eye
Glory days, glory days

Well there's a girl that lives up the block
back in school she could turn all the boy's heads
Sometimes on a Friday I'll stop by
and have a few drinks after she put her kids to bed
Her and her husband Bobby well they split up
I guess it's two years gone by now
We just sit around talking about the old times,
she says when she feels like crying
she starts laughing thinking about

Glory days yeah goin back
Glory days aw he ain't never had
Glory days, glory days

Now I think I'm going down to the well tonight
and I'm going to drink till I get my fill
And I hope when I get old I don't sit around thinking about it
but I probably will
Yeah, just sitting back trying to recapture
a little of the glory of, well time slips away
and leaves you with nothing mister but
boring stories of glory days