האמת? אני לא חושב שאי פעם חליתי באמת באנגלופיליה ממארת. כלומר, כל הפוסטים שכתבתי כאן על אנגליה ולונדון בקטגוריה הממארת ההיא נבעו, אני מניח, מאיזו שאיפה להיות במקום אחר ובזמן אחר. למה בחרתי דווקא בלונדון כמקום מקלט לדמיון שלי? לא ממש יודע, אבל בשבוע שעבר כשהייתי בלונדון שוב, לאחר לא מעט שנים, הבנתי שכנראה לנסות להסביר את תת המודע זה לפעמים חסר סיכוי.

אולי זה מזג האוויר האפרורי, הקריר והכה מענג; אולי אלה האנשים הנחמדים ומסבירי הפנים ברחובות, שיצגו את התרבות האירופאית הקלאסית שכשאתה חוזר ללבנט עמוס הבריונות אתה מגלה כמה היא חסרה כאן; ייתכן שזה השפע התרבותי שיש שם, שמעמיד את התרבות המכונה "ישראלית" באור העגמומי והפרימיטיבי המתאים; או שכנראה זה העולם הנאור שקורא לך מכל פינה שם, ושחסר פה כל כך: מגוון העיתונים, כולל שלושה חינמוני-מטרו מרתקים (עיתונים ומגזינים תמיד עשו לי את זה); מגוון חניות המותגים שגרמו לחברה שלי לזנוח באחת את כל תכניותיה לטייל באתרי תיירות ולהתאימן ל-tour שמתלבש יופי על אוקספורד סטריט; או סתם מבחר סוכניות ההימורים הרבות שמפוזרות ברחבי העיר שהזכירו לי, משום מה, את המונופול הדוחה של הווינר בארץ. גם ההוויה הבריטית המקסימה, של לרוץ אחרי העבודה לפאב הקרוב ולעמוד על המדרכה עד הערב עם כוס בירה תוך כדי שיחה עם חברים, עשתה לי נעים בלב. שלא לדבר על המשחק צ'לסי-ליברפול שראינו בפאב אנגלי ומלא הוויה, יחד עם האנשים שנולדו במקום הנכון.

זה לא ששנאתי את המדינה הזאת פחות קודם, ממש לא. אבל הפערים התחדדו בצורה די קיצונית בשבוע שעבר, והפכו קוצניים עד כאב כשאתה חוזר לארץ רק כדי לפתוח את העיתונים ולקרוא על אסופת שלושת האפסים ששיחקו בקיץ שעבר בחיי אדם וכעת נאחזים בכסאות שלהם (שני עסקנים בכסאותיהם בממשלה, העסקן השלישי בכיסא הלימודים שלו בהרווארד); או על המאבק המגעיל בין יס להוט על הגב שלי ועל גב שאר צרכני הספורט שלא יוכלו לראות, גם אם ירצו לשלם, את משחקי רבע גמר גביע המדינה בכדורגל מחר, רק בגלל שבחרו בחברת הכלבים, סליחה, הכבלים, הלא נכונה; או סתם להיות בהלם מהחוצפה של עובדי הרכבת שהבוקר החליטו במפתיע לזרוק נוסעים באמצע הדרך ולהשאיר אותם על הפסים במסגרת מאבקם הלא מעניין בהנהלה, כשהם נותנים משמעות חדשה לאחת מאבני היסוד ב"ישראליות" שאומרת "דפוק את חברך ככל יכולתך" או "דרך על גוויתו בדרך למטרה/לתור בסרט/לדוכן השווארמה"; וכל אלה רק דוגמאות מקריות. אכן, הפרסומות בנתב"ג שהילגו משהו כמו "אין כמו בארץ" כשחזרנו, לא נראו מעולם כל כך פאתטיות.

לא באמת בחרתי להיוולד כאן, ואני יכול אולי רק להצטער שעכשיו לעבור למדינה אחרת יהיה אולי קצת מסובך - גם אם לא בלתי אפשרי. והיבבות של החברה שלי לאורך הרחובות שמובילים ללסטר סקוור, קובנט גארדן וקמדן מרקט - בנוסח "אני רוצה לגור כאן" - רק חיזקו את השאיפה המשותפת. אבל באמת, ישראל היא הרי לא באמת מקום טוב לחיות בו. ושמעתי שחגגתם פה בשבוע שעבר איזה יום עצמאות - אני לא מבין ממש למה. ואני לא אומר שבאנגליה הכל זהב, אבל לפחות הפיש אנד צ'יפס מה-זה טעים. וזה הופך את היאוש, מסתבר, להרבה יותר נוח.

עכשיו אני הולך לנוח קצת. פוסטים כאלה ממאירים לי את האנגלופיליה.

We came from the far North 
summered in Crimea 
deserted the armed forces 
had to disappear 
made it to the free West 
on a chartered flight 
so we could see what 
we trained to fight 
 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
We were in London 
Tell it like it is 
 
Looking for hard work 
or credit card fraud 
What do you expect from us? 
We come from abroad 
to get ourselves a new job 
on a building-site 
They work you so hard 
but we trained to fight 
 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
 
My father fought in Afghanistan 
His widow’s pension ain’t worth a damn 
My mother works and goes home to cry 
I want to live before I die 
 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
We were in London 
Tell it like it is

אני חושב שזה היה שלשום, כשחזרנו מאיזו הליכה קורעת (שישים דקות בקצב של קורס הכנה לטירונית רובאי 15 או משהו, כולל עלייה תלולה באמצע); או שזה היה כשהגענו הביתה, כשבעוד אני מגלה שרירים חדשים ודואבים בגופי שלא ידעתי כלל על קיומם, היא כבר היתה עסוקה עמוק בהכנת סטייק טונה עם בצל מטוגן וסלט חתוך דק (מתוך דה בסט אוף אתר שומרי משקל, ווליום 2 לשנת 07); או שאולי זה קרה כשיצאתי מהמקלחת וגיליתי שבדקה שהסטייק היה במחבת, הכביסה - שרק לפני שנייה עוד עורבלה היטב במכונה - כבר תלויה בצורה ייצוגית על החבל וכמובן מתוחה ומנוערת היטב (הידעתם שצריך לנער את הכביסה, במיוחד הצבעונית, לפני שתולים אותה?); בקיצור, זה היה בטח באחת מהפעמים האלה שהבנתי סופית, שיש לי בבית מנהלת עבודה פרודוקטיבית ש"יעילות, תקתוקים ועמידה בזמנים (ע"ר)" יכולים בשקט להצטרף לשמה, בדיוק כמו ש"טפשות, טימטום ואי הבנת הנשמע (ע"ר)" יכולים להצטרף לשמה של זהבה בן.

כן כן, על סף פרוץ חגיגות חצי השנה הראשונה לזוגיות אפשר להתחיל לבדוק מה בדיוק קרה פה. אני חושב שהדבר הכי חדש שלמדתי, זה שיש לי עור פנים יבש. ככה זה שהכיור בחדר האמבטיה שלך, שעד לפני חצי שנה היה מעוטר בקצף גילוח, משחת שיניים ואיזה דאודורנט - הופך לעמדת תצוגה של קרמים למצבי צבירה שונים של עור (שמרקמו כמובן משתנה בין היום ללילה, ולכן יש להחזיק מכל קרם שתי וריאציות שונות), שלא היתה מביישת אף כניסה לסופר פארם באף קניון זניח בדאון טאון יהוד, נניח. וכמובן גם למדתי שהשיער שלי נורא יבש ושאני חייב, פשוט חייב, למושחו כל יום באיזה סוג אחר של קרם שיער/עיניים/אף/אוזן/גרון - אחרת יבולע לו. שיער, למי שעוד לא יודע, זקוק לכ-15 סוגי קונדישנרים שונים. זאת למדתי כאשר חיפשתי את הסבון במקלחת ומצאתי אותו אחרי חיפושים רבים במעמקי מה שפעם היה המתלה לסבון וכיום הוא - ניחשתם נכון - עמדת מכירה של חברה מובילה לשמפואים/קונדישנרים/תחליבי שיער ב - הפעם נלך על - סופר פארם באפ טאון רמת אביב. עד היום, אגב, אני בטוח שכשאני מתקלח אצלה אני משתמש בטעות בסבון נוזלי (בניחוח סחלבים ארומטי) כדי לחפוף את הראש, ובתחליב לשיער (בריח פסיפלורות אקזוטיות מדרום האמזונס) כדי להסתבן.

בכלל, היחידה הצבאית הקטנה שנקראת הדירה שלי, מתפקדת בצורה שלא היתה מביישת את ה-MI-5, סוכנות הביון הבריטית. דוגמאות? בבקשה: אם לפני חצי שנה סל הכביסה שלי היה יכול להכיל בשקט במשך שבועיים, שלוש וחצי כביסות צבעוניות ועוד אחת לבנה - היום הוא מכיל במקרה הטוב סדין וציפיות שעד אתמול עוד היו (מתוחים היטב, כמובן) על המיטה. רוצה לומר - אין מצב שיש יותר משליש כביסה אופציונלית בסל למשך שעתיים נתונות. למעשה, סל הכביסה די איבד את מקומו בשרשרת המזון: בגדים מלוכלכים עושים את דרכם הישר מעלינו למכונה. גם הרצפה ליד המיטה, חולייה מרכזית ועד לפני חצי שנה בולטת בשרשרת הנ"ל - הודחה מהתהליך אותו הכרתי כה טוב קודם ובוטלה כלאחר יד. סדרי העולם השתנו לחלוטין גם בהמשך השירשור, כשבשנייה שהמכונה מסיימת לטחון את הבגדים - היא לא נשארת לאכסן את הכביסה הרטובה והסחוטה לעוד יום-יום וחצי כנהוג בכל העולם המערבי - אלא סופגת בשתיקה רועמת את קיצוץ סמכויותיה, כאשר הכבסים נשלפים ממנה באכזריות ומוצאים לתלייה מיד על החבל ללא משפט ודין.

אין דין ואין דיין גם בהמשך: לפני חצי שנה פיתחתי תחביב שכזה, שמטרתו הסמוייה היא להפקיע מידי הארון את תפקידו בשרשרת. הייתי מוריד את הכביסה מהחבל (אחרי 3 ימים במקרה הטוב) ועורם אותה על חצי ארון הכביסה המרווח, שלדעתי כל מטרת קיומו היתה לאפסן עליו בגדים אלה. כך הייתי חוסך פעמיים: גם לא צריך לקפל את הכביסה וגם לא צריך לסדרה בארון הבגדים. מיותר לספר שהמצאה גאונית זו איבדה סיכוי להביא לממציאה את התהילה לה הוא היה ראוי, כשכעת הבגדים עוברים כהרף עין מהחבל לארון שבחדר כשהם מקופלים, מיושרית ומוכנים למסדר בקורס סמת"ח מתקדם (אין לי מושג מה כתבתי עכשיו). כך אירע, שהטישרטס האהובות שלי נראות מזה זמן רב בדיוק כמו בחנות של פוקס באותו קניון ביהוד (note: לשפר את המטאפורות שלי. וגם את נושא ידיעת הארץ) - בדיוק בשתי הדקות הראשונות של אחרי הגעת הסחורה החמה מהמשאית של המפעל ולפני הסתערות הקונה הראשון. כלומר, מסודרות בשורה עורפית צבאית. לפי צבעים. ומטרת השימוש. ותאריך רכישה. ולא בדקתי, אבל בטח גם לפי מידת הפופולריות שלהן אצלה. ופעם, כשחשקתי דווקא בחולצה שבתחתית הערימה והוצאתי, בשיא הזהירות שמא אפגע במיצג האופנתי שפעם היתה ערימת החולצות המאורגנת היטב (לדעתי) שלי - היא קלטה חולצה סוררת שלא יישרה קו עם שאר חברותיה. כמובן שחטפתי על כך הערה בתיק האישי (כלומר, אם היה לי תיק. בעצם, אני די בטוח שהיה לי, ושהוא היה שם פעם, על הכסא בפינת האוכל. אלוהים, אני חייב לזכור לשאול אותה איפה היא שמה אותו).

אוכל עוד להפליג בסיפורי סדר וניקיון (הידעתם שהעוזרת לא ממש מנקה, אלא יותר מזיזה את הלכלוך מצד לצד?) כמו ניפוי הכיור מתפקידו ככלי קיבול מקובל לכלים מלוכלכים למשך כשבוע, והקסמים המוזרים שקורים בו כאשר יש בו יותר משתי כוסות לא נקיות (הן פשוט מתגלות מאוחר יותר במדיח כשהן מבריקות עוד טרם ההדחה, כי גם כלים מלוכלכים צריך לשטוף קודם); אבל אני חושב שהרעיון הובן. ואבל, אבל יותר גדול - כל המשמעת הנוקשה הזו הופכת להו-כה נסבלת ומבורכת, כשאני תולה למשל כביסה (ומנער אותה היטב קודם, מיינד יו) ומגלה את אחד החוטינים שלה בתוך המכונה; או שאני פותח מגירה בשידת הבגדים ותוך כדי מתפלל שאצליח לשלוף חולצה בלי להפר את האיזון הקוסמי ששורה בין הקפלים שם, ומגלה שפתחתי בטעות את המגירה שלה, אליה היא כבר העבירה כרבע מתוך רכושה עלי אדמות ושכולל בעיקר את הגופיות האלה שנראות עליה כה טוב; ואו שבזמן החיפוש אחרי הסבון במקלחת אני מוצא את השמפו ההוא שאחראי בעיקר לריח שלה, ובמקום להסתבן אני מעביר כמה דקות בריחרוח הפיה שלו כמו איזה ילד מפגר.

וביום ראשון טסים ללונדון. אללי, אני רק מקווה שלא יחטפו לי אותה. לשורות יחידת ה-MI-5, כלומר.