היא התחילה לבכות כמה שניות אחרי שהשיר נגמר. וזה הפתיע אותי, כי זאת היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותו. במשך כל הזמן שישבנו בסלון בבית של אמא שלה ליד המערכת הישנה והתקליט שקירטע על מהירות 33 ושליש, היא ישבה קשובה ודרוכה ומאוד רצינית. לא חשבתי שיהיה שם בכי, כזה שיגרום לה לקום ולהסתגר באמבטיה לכמה דקות. וזה לא שציפיתי מילד בן 16 וחצי או משהו לדעת מה עושים במצבים כאלה אבל לא נראה לי שלשבת קצת המום ולחכות שהיא תחזור זה הפתרון. וכשהיא חזרה לא שאלתי כלום, היא גם לא דיברה על זה, רק אמרה שהשיר עשה לה עצוב וזהו. אחר כך בטח הלכנו לחדר שלה ושכבנו, מה שהיינו עושים בערך 90 אחוז מהזמן שהיינו ביחד.
היא היתה ילדה רגישה שאהבה לחלום בהקיץ ואהבה לצחוק, עד כמה שאפשר לזכור מישהו ממרחק של 20 ומשהו שנה. אני די בטוח שהיא גדלה להיות אישה על גבול הרוחנית ואולי יותר, מישהי שכמו שאני מכיר את עצמי היום אני יודע שאין מצב שאסתדר איתה. וגם ברור שזה מיותר ופאתטי להתחיל לנתח את ההתאמה שהיתה או שלא היתה ביניינו לפי פרמטרים שאני בוחן קשרים היום. מה תנתח בדיוק? בסך הכל זה קשר ראשון לילדה בת 14 וחצי ולילד בן 16 שפשוט זרמו עם הדחפים והאינסטינקטים האולי הכי קדמוניים שלהם כי לא היה להם שמץ של מושג איך בונים קשר ומה עושים בו חוץ מסקס כמעט בכל פעם שהם מוצאים את עצמם בין 4 קירות. מצד שני, אתה חושב היום שמה כל כך רע בזה בדיוק. כי די בטוח שהיתה שם גם סוג של פתיחות ואינטימיות חסרת עכבות שאולי אתה מאבד את היכולת להגיע אליה בקלות כמו אז, ככל שאתה גדל ומפתח את כל השיט הזה שקוראים לו מנגנוני הגנה או מודעות יתר, שלא לדבר על המטענים שאתה צובר איתך עם השנים ושלא היו שם בהתחלה. מצד שלישי, אולי אם זה היה נבנה פחות סביב קשר פיזי היה לזה קשר לשרוד. וואלה? אנשים הפסיקו להתחתן לדעתי עם החברה הראשונה שלהם מתישהו בסוף הסיקסטיז ואת רוב הזמן מאז הם מבלים בהלקאה עצמית של למה לא בדקתי עוד אפשרויות ומי יודע מה הפסדתי. ככה שהרבה סיכוי לשרוד לא היה לזה בכל מקרה.
ובכל מקרה הלגונה הכחולה והנאיבית ההיא, זו שהיא שיחקה בה את ברוק שילדס ואני את השחקן ההוא שאף אחד לא זוכר איך קראו לו - קרסה כנראה ברגע ש-3 שנות ימי התום הסתיימו ושהתחלנו להתבגר. להבין שיש מחוץ ל-4 הקירות יש גם עולם אחר, שבו קשרים נבחנים לפי פרמטרים מורכבים יותר שזרימה סו-קולד פרימיטיבית היא מהם והלאה. אבל כמו בשיר ההוא שהיא בכתה בגללו אז, הרגשתי שאני לא רוצה לשחק יותר, שאנחנו סתם רצים במעגלים ובעיקר שאני לא יכול לסבול יותר איזה מונח שבטח לא הבנתי מהו אז, אבל בעולם של הגדולים יש כאלה שבטח יקראו לו בשם גדול כמו ''אלימות רגשית'. אז הסתובבתי, הלכתי לכיוון הדלת ועזבתי בלי להשאיר סימנים, בדממה, כמו בשיר. והיום כשראיתי שוב את השיר ההוא חי ונושם עדיין בהופעה שנערכה לפני פחות מחודשיים, נזכרתי כמו כלום בבכי שלה בערב ההוא לפני יותר מ-20 שנה. אולי מרוב עודף נאיביות, יכול להיות שחשבתי אז שהלילות ההם יימשכו לנצח. אולי היא בכתה כי היא כבר ידעה אז שהם לא.
Ive told myself so many times before
But this time I think I mean it for sure
We have reached a full stop
Nothings gonna save us from the big
Reached our natural conclusion
Outlived the illusion
I hate being in these situations
That call for diplomatic relations
If I only knew the answer
Or I thought we had a chance
Or I could stop this
I would stop this thing from spreading like a cancer
What can I say? (I dont want to play) anymore
What can I say? Im heading for the door
I cant stand this emotional violence
Leave in silence
Weve been running around in circles all year
Doing this and that and getting nowhere
Thisll be the last time
(I think I said that last time)
If I only had a potion,
Some magical lotion
That could stop this, I would stop this
I would set the wheels in motion
What can I say? (I dont want to play) anymore
What can I say? Im heading for the door
I cant stand this emotional violence
Leave in silence
מתוך הופעה בוומבלי ארינה בלונדון ב-2 באפריל השנה. הקליפ המקורי מ-82' כאן. עוד 65 יום גם הם כאן.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
