כמה הגיגים מיוזעים (או: בוקר ממוצע של יולי, המזה"ת, כדוה"א)
סיוט, פשוט סיוט הלחות הזאת. חזרתי לא מזמן מביקורי השבועי אצל מיסס אבולעפיה בלשכה (נורא התקרבנו לאחרונה, אנחנו כבר חושבים על מיסוד הקשר) כשאני נוזל מכל מקום אפשרי בגוף. ידעתם, אגב, שאפשר להזיע גם מהאישונים, למשל? כן כן, הרגשתי את זה קורה.

הייתי מת לראות את האדונים הנכבדים אך חסרי הרגישות, שהחליטו לפני איזה 100 שנה בקונגרס הציוני בבאזל לאשפז את העם היהודי בחלק העולם המדברי הזה שנקרא המזה"ת, שאותו משום מה רק אנחנו ובני דודינו הנחמדים מתעקשים ליישב, שורדים חצי יום בחום של 35 מעלות ובלחות של 85% (שיחד יוצרים תחושה של חום של 45 מעלות. ככה לפחות אמרו אתמול בערוץ של אדון בראל). בטח, הם הגיעו להחלטה הזאת בשוויץ הממוזגת, שמן הסתם ממוקמת על הגלובס במקום שיועד מראש לחיים של בני אנוש ולא רק של קקטוסים ויעלים, ושבה גם בקיץ (קיץ? חום של 28 מעלות נחשב אצל הנחנחים האירופיים האלה שרב) יורדים מדי פעם גשמים נעימים שמרעננים קצת את האטמוספירה ואת האווירה באופן כללי.


אם רק הייתי שם את היד שלי על אלה מבאזל. E נוזל מהאישונים

החלק הכואב בכל האקלים הזה הוא שעבדכם הנאמן מתנייע לו בכבישי הארץ באוטו נטול מיזוג (אוטו? ד' טבעה, ובצדק, את הכינוי "דוכן נקניקיות ממונע". לא הבנתם? תחשבו לבד), מה שגורם לו להאיץ גם בתחום שיפוט עירוני למהירויות שמגיעות לסביבות ה-100 קמ"ש רק כדי לזכות במעט בריזה מהחלון. ולא איכפת לי שיעצור אותי שוטר. הוא בטח יבין את המצוקה שלי, בעיקר אחרי שהוא יראה את פרצופי המאודה יורד מהאוטו כשענני עשן עולים ממנו.

אז אלוהים בכל זאת קצת אהב אותי הבוקר (רואים? הלחות הפכה אותי לאיש מאמין. כנראה ב-א-מ-ת נדפק לי המוח), כי אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שרוב ההלוך וכמעט כל החזור הרמזורים היו ירוקים (טוב, נו, כמעט. פעמיים עברתי בכתום, אבל ממש כהה, אבל למי איכפת. לעמוד ברמזור, בחום כזה, בלי מזגן וללא בריזה? כבר עדיף לחתוך ורידים). כבר שקלתי לחזור בתשובה עד שברמזור האחרון לפני הבית נכנס לנתיב הדהרה שלי איזה למד, שהחליט לחגוג את מה שנראה כשיעור הנהיגה הראשון שלו בנסיעה מהירה של 12 קמ"ש גג ועוד במסלול השמאלי, כשהוא כמובן מנותק מהעם באוטו הבלתי ממוזג בעליל שמאחוריו.

עכשיו, אני כבר מזמן פיתחתי תאוריה שאומרת שמכת תאונות הדרכים במדינה הזאת מתחילה במורי הנהיגה הגרועים. אין כמעט פעם שאני לא קולט למד כלשהו מבצע עבירת תנועה, או סתם זוחל לו במסלול השמאלי - כשהמורה שלידו שקוע בניירות שלו או סתם מקשקש בסלולרי. עם מורים כאלה, זה בכלל נס שאחוז תאונות הדרכים במדינה לא עובר את אחוז הלחות. תקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי מרוב שעות הכביש שהם צברו - המורים האלה פיתחו ניוון מתקדם בכל מה שקשור להבחנה בחוקי תנועה שונים. ובמדינה המושחתת שלנו לא נראה לי שיש להם איזו חובה לעבור כל כמה שנים מבחני ריענון. כי אם כן - לדעתי לפחות חצי מהם היו נכשלים.

הקיצר, עקפתי אותו בעצבים מימין, תוך שאני פולט כמה קללות ייצוגיות (דרך החלון האטום והממוזג שלו הוא בטח לא הבין מה הפרצוף העצבני הזה רוצה ממנו), רק כדי להגיע הביתה, לבדוק עד כמה נמוך המזגן שלי יכול לרדת - ולהשתטח למרגלותיו. תכירו, זה האלוהים שלי לתקופה הקרובה. בצהריים אני כבר אקריב לו איזה זבח או משהו, נראה.

(הערת החזאית מרגלית: מחר יהיה חם ומגניב, סליחה, מגעיל)
שמור   בטל

Emale
30/7/2002 11:17, בקטגוריות
8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: אוהד ב-3/8/2002 20:17

"האמיני לי, השמש תמיד זורחת בטלוויזיה" (א-הא, 1985)
בתקופה האחרונה, מסיבות שונות, אני מוצא את עצמי מזפזפ בין ערוצי המוסיקה שחברת "יס", ישתבח שמה, העניקה לי ברוב טובה (תמורת תשלום מופרז, כמובן). לא יודע אם כבר כתבתי על זה פה, אבל המוסיקה שאני הכי אוהב היא המוסיקה עליה גדלתי בשנות השמונים. לא בגלל שהיא כזאת מדהימה - אלא בעיקר בגלל שהיא מזכירה לי את התקופה היפה ביותר בחיים שלי. ואין אפס, ולא משנה מה יספרו לכם - גיל הטיפש-עשרה זאת התקופה הכי יפה, נו מטר וואט. בטח פסיכולוג טוב יגיד לי שזה בגלל שאני יודע שאני הולך לעבור כל מיני שינויים בחיים, ולכן אני נמשך עוד יותר מהרגיל לדברים נוסטלגים (רואים? ככה חוסכים 300 שקל לשעת עבודה של פסיכולוג).

אז היום קיבלתי חתיכת פלאשבק בפנים, והכל בזכות להקת "א-הא". שלושת הנורבגים החביבים האלה עשו את הבלתי יאומן, ובשנתיים האחרונות ביצעו קאמבק מהסרטים שהוכיח לכולם שהם לא שכחו לכתוב שירים שנשמעים הרבה יותר בוגרים ושלמים מאותם שירים פופיים קיטשים שהם עשו באייטיז (take on me, the sun always shines on tv, hunting high and low, train of tuought ועוד). שירים כמו summer moved on או forever not yours הם מהשירים הכי יפים ששמעתי בשנים האחרונות. נפלתי על ראיון עכשווי שעשו איתם בערוץ ה-BBC, וראבאק, הם כמעט לא השתנו (טוב, הנורבגים האלה לא מזדקנים, כי איזה דאגות קיום יש להם בדיוק שם בנורבגיה? למרות שהאמת? אני חושד שמורטן האקט, הסולן, צובע את השיער לשחור).


א-הא. נורבגים נורבגים, אבל יודעים איפה ללחוץ

ואז, כאילו מישהו שם ב-BBC ידע בדיוק איך ללחוץ לי על בלוטות הנוסטלגיה, הראו הופעה שלהם מתחילת 86'. אני יודע שזאת דפיקות שלי, אבל לפי תאריך ההופעה ידעתי כמעט בדיוק מה עשיתי באותה תקופה (אמצע י"ב), מה למדתי (סוציולוגיה ומדעי המדינה), מי היתה החברה שלי (ו' המיתולוגית) ועוד. במילים אחרות - ימים אחרונים של תמימות נעורים (סליחה על ההגדרה הפלצנית) לפני הגיוס לצבא בקיץ של אותה שנה, גיוס שחתך בבת אחת את "ימי התום" כמו שהכרתי אותם. אחרי שהצבא הסתיים כלום כבר לא נשאר אותו דבר: ימי ביה"ס נראו רחוקים, במקום לימודים התחלתי לחשוב איך להרוויח כסף, וגם ו' נעלמה לבלי שוב.

הלחץ על בלוטות הנוסטלגיה שלי הגיע לשיא כמה דקות אח"כ: לאחר כמה קטעים מהקליפים שלהם באייטיז עברו להראות קטעים מהקליפים האחרונים שלהם, ופה צרבה לי במוח המחשבה: אלוהים, יש בערך 15-16 שנה של הבדל בין הקליפים. האם יכול להיות שעבר כ"כ הרבה זמן? איך זה יכול להיות? לי זה נראה כמו מקסימום 5-6 שנים. מישהו ראה בסביבה 10 שנים "אבודות"? מה בכלל הספקתי לעשות בזמן הזה?!

פאק, החיים המזויינים האלה עוברים לי מהר מדי. אני חייב להתחיל לנצל אותם לפני שהם ייגמרו.
שמור   בטל

Emale
13/7/2002 20:17, בקטגוריות
13 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: Rom ב-21/7/2002 11:34