מוטי רץ את ריצת הברווז המוכרת שלו לקראתנו ואני ושמוליק, שרק עכשיו סיימנו את מסדר הבוקר, עמדנו ולא יכולנו שלא לגחך. "הנה הניג'ס הזה שוב יזיין לנו ת'מוח על משהו בקשר לדפש מוד", לחש לי שמוליק, ולא טעה. "שיואו! אתם לא מאמינים!", צווח מוטי כשכבר היה במרחק של 20 מטר מאיתנו, בדיוק כשהבחנו שהוא מחזיק טרנזיסטור צמוד לאוזן ימין שלו. "שמעתי עכשיו את החדש של דפש מוד! איזה שיר, יא ווארדי. אני לא יכול להפסיק לרעוד!" "וואלה?", אמרתי לו, "איזה שיר זה?" "קוראים לו קווסצ'ן אוף טיים!", התמוגג הברווז, שיערו חסר הצורה, משקפי המסגרת העבים והרווח בין שתי השיניים הקדמיות שלו מקנים לו מראה עוד יותר גרוטסקי. "שיר שתופס אתכם בביצים, איזה שיר ענ..." הוא לא הספיק להשלים את המשפט כששלולית הבוץ החלקלקה והדביקה, שרבות וטובות כמוה היו מפוזרות בכל רחבי בסיס התותחנים אי שם ברמת הגולן, קלטה אותו לתוכה, סותמות את משקפיו, טרנזיסטורו ובעיקר את רובה הגלילון שלו בשכבות בוץ עבות.
נובמבר שמונים ושש, שלושה חודשים בצבא ואני ושמוליק לא ראינו מחזה מצחיק יותר מזה בכל השירות. כלומר, אם לא סופרים את איציק עומד במצב שתיים בשתיים בלילה עם מ.ק על הגב ופק"לים מסוגים שונים מתנדנדים לו מכל הכיוונים. אבל מוטי בבוץ התחרה במראה ההוא בכבוד, מה שלא עזר לי ולשמוליק לדעת איך בדיוק עוצרים את עוויתות הצחוק המטורפות האלה. אחרי כמה דקות התאוששתי ראשון ועזרתי למוטי לקום. בכל זאת, אחרי שעברנו יחד את הטירונות וגילינו את השריטה שיש לשניינו בכל מה שקשור לדפש מוד, ואחרי שהעברנו כמה שעות שמירה בטיזי נאבי ביחד וכל מה שהחזיק אותנו היו ארבעת המופלאים מבזילדון ושש שנות הפעילות שלהם עד אז - ובכן, כן, זה מקרב. או לפחות גורם לך להתגבר על עוויתות צחוק מהיותר קשות שהרגשת.
בחופשת סופ"ש הראשונה שבאה אח"כ קניתי את Black Celebration והקשבתי למילים של השיר שמוטי כל כך התלהב ממנו וחשבתי על בת ה-17 הקטנה שלי. את מוטי כמעט שלא ראיתי יותר כי אחרי קורס התותחן ברמת הגולן הציבו כל אחד מאיתנו בסוללת תותחנים אחרת. אבל בערך שנה אח"כ פגשתי אותו במקרה בת"א. הגיע במיוחד מירושלים כדי לבקר ב'דיסק סנטר', החנות המשוכללת החדשה שפתחו שם. בלי יותר מדי חאקי מסביב, היה נחמד לשבת עם הניג'ס הזה לקפה אזרחי שלא הורתח על איזו גזיה עבשה בשטחי הבוץ של הצפון. דיברנו והשלמנו פערים ואז הוא נזכר: "תגיד", הוא שאל אותי. "מה עם החברה שלך, זאת שהיתה איתך במסיבת סיום הטירונות?". "אה", אני אומר לו ולוגם מהקפה. "אנחנו כבר לא ביחד". "מה קרה?", הוא מתעניין. "הייתי רחוק מדי, והגיעו אליה לפני", אני משיב לו ומסתכל על איזו נקודה דמיונית בתקרה, מקווה שהוא לא רואה סוג של רטיבות אצלי בעיניים. "תעזוב, שטויות. אין על מה להצטער", אני מתעשת ומשקר. "זאת במילא היתה רק שאלה של זמן".
אני חייב להגיע אליך ראשון
לפני שהם יגיעו
זו רק שאלה של זמן
עד שהם יניחו עליך את ידיהם
ויהפכו אותך לכמו השאר בדיוק
אני חייב להגיע אליך ראשון
זו רק שאלה של זמן
ובכן עכשיו את רק בת 15
ואת נראית טוב
אני אקח אותך תחת כנפיי
מישהו צריך
יש להם דרכים לשכנע
ואת תאמיני לדבריהם
זו רק שאלה של זמן
והוא הולך ואוזל בשבילך
לא יקח הרבה עד שתעשי
בדיוק את מה שהם ירצו
אני רואה אותם עכשיו
מסתובבים סביבך
כדי לסבך אותך
כדי להפשיט אותך
ולבלות את זמנם
עם הקטנה שלי
זו רק שאלה של זמן
והוא הולך ואוזל בשבילך
לא יקח הרבה עד שתעשי
בדיוק את מה שהם ירצו
לפעמים אני לא מאשים אותם
על שהם רוצים אותך
את נראית טוב
והם צריכים משהו לעשות
עד שאני מביט בך
ואז אני מגנה אותם
אני מכיר את הסוג שלי
מה הולך לנו בראש
זו רק שאלה של זמן.
הופעה בנירנברג, גרמניה, 4.6.06. עוד 4 ימים הם כאן. וכן, הם נחושים להגיע.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
