יותר מחצי שנה עברה מאז שעזבתי אותו, מאז שהחלטתי שזהו זה, נגמר. יותר מחצי שנה לקח לו לעכל את זה, במשך כל הזמן הזה הוא ניסה וניסה וניסה, לא בחל בכלום, כל פתח קטן שפתחתי לו, כל סדק פיצפון, הוא ניצל ונדחק כולו פנימה. זו היתה חצי שנה קשה, הרגשתי שהוא לא משחרר אותי, שהוא נאחז בכל דבר שקשור אליי כדי להשאיר אותי קרוב, שהוא יעשה הכל כדי לזכות בתשומת הלב שלי. הכל! (וכן, זה כולל לאשפז את עצמו בבי"ח...).

בדרך כלל כשאני נפרדת, אני מעדיפה להעלם, לרוב לא מעוניינת להמשיך שום סוג של קשר, משתחררת כדי שאוכל להתקדם הלאה. אבל מה קורה כשעובדים ביחד באותו מקום עבודה? מה קורה שיש דברים חופפים שצריך להיות בקשר לעבודה? ומה קורה... מה קורה כשחולקים את אותו החדר רק שנינו?! כן כן, זה כמו להתגרש ולהשאר לגור באותו הבית. קשה לי לתאר את הקושי, את התסכול, היו ימים שהרגשתי שקשה לי לנשום. לחיות רוב שעות היממה באותו מרחב מחיה עם מישהו שלא מפסיק לנסות למשוך את תשומת ליבי, זה מעייף, זה מכעיס, זה הורס כל דבר טוב שהיה שם לפני כן. וזה כמובן גם פוגם בעבודה.

אני לא אלאה בפרטים, כי יש כל כך כל כך הרבה דברים שהוא עשה בזמן הזה, ובמשך כל הזמן לא הסכים פשוט לשחרר אותי. נכון שזה גם תלוי בי, בחלק קטן מהזמן הצלחתי לנטרל אותו אבל בחלק אחר ורחב יותר, האנרגיות שלו השתלטו לי על המרחב ופגעו בהתנהלות השוטפת שלי, בשיקול הדעת, בסבלנות ובכלל.

אני כותבת את זה ואני מרגישה את הקושי בנשימה שלי עכשיו. לפני שבוע (ואחרי איומים מצידי להתפטר) הוציאו אותו מהחדר שלי. זה לא היה משהו פשוט, יש לנו מצוקה מאוד גדולה של מקום ובכל זאת, אחרי חודשים רבים הצלחתי לגרום לממונים עליו להוציא להעביר אותו לחדר אחר. הכל קרה בבוקר בהיר אחד, מבלי שאדע שזה עומד לקרות באותו בוקר, הייתי בפגישה  מחוץ למשרד, כשהגעתי נשאר חלל ריק בחדר שלי. אני מודה שבשעות הראשונות לא ידעתי איך להתנהג ומה לעשות, ההקלה לא באה מיד, לקח לה יום לעכל, להבין, לקלוט. הוא לא דיבר איתי בכלל באותו היום, לדעתי הוא בטוח שעשיתי לו קומבינה מאחורי הגב ולא אכפת לי. לא היתה דרך אחרת, כל מה שאמרתי לפני כן, הסברתי לו, דיברתי איתו - כלום לא עזר, הייתי חייבת להיות אגרסיבית. לא רציתי לפגוע בו אבל הוא לא השאיר לי ברירה.

כבר שבוע שאני מתרגלת אל החלל הזה אצלי בחדר, אני אשאר לבד מה שגם ממקם את המעמד שלי בעבודה ובתפקיד וגם נותן לי מרחב מחיה. אחרי כמה ימים הוא התחיל לדבר איתי, רק בעינייני עבודה (אחרי שהפסיק להתחמק ממני במסדרונות). בהתחלה הרגשתי קצת רע, אבל זה עבר לי ככל שהבנתי את המשמעות של זה.

היום הוא נכנס אלי לחדר והחזיר לי את המפתח של הבית שלי. רציתי להחזיר לו אותו מזמן אבל חששתי שזה יהיה פוגע מדי, אז שחררתי את המפתחות שלו מהצרור שלי והשארתי אותם באחת המגירות בבית. היום הוא עשה את הצעד שסוגר סופית את המעגל שלנו. החזיר את הדבר האחרון שנשאר בינינו, את הקשר היחיד שעוד נותר. קשה לי להסביר את תחושת ההקלה, הבטחתי לו שאחזיר לו מחר את הצרור שלו ובכך לסגור סופית את הסיפור שלנו.

אני רק מצטערת שהוא נגמר כך, היתה אהבה גדולה, שנתיים שלמות היינו יחד, צמחנו יחד, אהבנו, חיינו, צברנו חוויות, חשבתי שנוכל להשאר חברים גם אחרי שהאהבה הלכה, אבל הוא לא איפשר את זה. ככל שעבר הזמן פחות ופחות יכולתי לסבול את הנוכחות שלו, פחות ופחות הצלחתי להכיל אותו, פחות ופחות רציתי לראות אותו, את תנועות הגוף שלו, את ההתנהגויות שלו במצבים מסויימים, את מה שאני מכירה כל כך טוב. ככל שעבר הזמן רציתי פשוט שהוא יעלם לי מהחיים לתמיד.

אז אני עדיין פוגשת אותו במסדרונות, אני עדיין עובדת איתו (למרות שאני משתדלת שהעובדים שלי יהיו איתו במגע יותר ממני), אני עדיין רואה אותו. זה אומנם לא מושלם אבל זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה עד עכשיו. הייתי רוצה שהוא לא יידע עלי כלום, על מה קורה איתי בחיים, עם מי אני מדברת, על מה אני חושבת. הייתי רוצה לא לדעת עליו כלום, פשוט כלום. על מה קורה איתו בחיים, עם מי הוא מדבר ועל מה הוא חושב. כלום. (עכשיו אני נזכרת שהוא חבר שלי בפייסבוק, שם כתוב שאנחנו משפחה... היו זמנים. אולי הגיע הזמן לשחרר אותו גם משם).

אז זה לא מושלם, אבל היום, ממש היום, אני מרגישה שאני יכולה להתקדם, אני מרגישה שאני משוחררת ממנו יותר מתמיד. זה לא לחלוטין כי כשהתחבקתי עם חברה שלי השבוע במסדרון והוא ראה אותנו, הוא אחר כך הלך לשאול אותה אם הכל בסדר אצלי ואם אני מרגישה טוב.... אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותי, אני יודעת שהוא מאוד פגוע ממני ואני יודעת שלא היתה לי דרך אחרת להשתחרר. אני רק שמחה שזה סופסוף קרה.

ביום חמישי פסטיבל סגול, יודעת ששם תתחיל לי התחלה חדשה. בהצלחה!

אי אפשר לכבות בבת אחת את הרגשות

שרק לפני שלושה ימים היו בינינו

אי אפשר לשחק - מצד אחד

להראות שאוהבים ומצד שני פתאום זה איננו

אי אפשר לגרום לי להיפתח - להגיד שאוהבים אותי כל כך

ואז בבת אחת לקום בלי להסביר

ולהשאיר אותי הטמבל הכי גדול בעיר

צודק. אי אפשר. לתומי חשבתי שאוכל לגרום לזה להתפוגג, שלא אצטרך להתמודד. זה נגמר. עברו שבועות רבים מאז הבוקר ההוא שקמתי והרגשתי שזהו. הכל נגמר בבת אחת. מוזר אבל אני לא יכולה להתווכח עם הרגשות שלי, עם האמת שלי, עם המטרות שלי ועם מי שאני. אז הלכתי. ככה בלי לחשוב עליך, בלי להתחשב, בלי להגיד, בלי לדבר.

אי אפשר לחתוך בבת אחת את הרגעים

שבהם הרגשנו כמו אחד והיינו יחד

אי אפשר לבטוח באחר, רק כשזה נוח

כשרק לפני שלושה ימים לא ידענו פחד

כל הרגשות, כל העוצמה כל האהבה המיוחדת תשאר שם לנצח, בזכרון מתוק, בחיבור מדהים בקשר שלעולם לא ישכח. האהבה המטורפת, והשונה שלימדה אותי לאהוב את עצמי, לקבל, להתרגש, להתחבר ולהבין כל כך הרבה דברים. עברנו ביחד דרך ארוכה ועכשיו הגיע הזמן ללכת. כן, ככה פתאום נגמר לי, אני חותכת.

אי אפשר לכבות בבת אחת את הרגשות

שרק לפני שלושה ימים היו בינינו

אי אפשר לסיים בלי הכבוד המינימלי

של פגישת פנים אל מול פנים בין שנינו

נכון. זו אני שלא יודעת להתמודד עם פרידות. זו אני שקיוויתי שזה יעבור ונמשיך כל אחד בדרכו, בלי לדבר על זה. זו אני הטמבלית. אז ישבנו ודיברנו, אמרתי הכל. כל מה שחשבתי שתבין לבד. ישובים שם אחד מול השניה, מסתכלים בעיניים אולי בפעם הראשונה מזה שבועות, הדבר היחיד שהתנגן לי בראש היה: 'תגידי לו'. אז אמרתי ואתה התחלת לבכות.

אי אפשר לתת לי הרגשה שזה רציני

ואז בבת אחת לברוח ל"הגיוני"

אני רוצה להאמין באהבה

אבל עכשיו אני כמו טמבל והלב שלי כבה..

תמשיך להאמין באהבה, מגיע לך. מגיע גם לי. הלכנו יחד בדרך מדהימה וארוכה, שנתיים שלמות של אהבה ועכשיו כל אחד חייב לפנות את המקום למשהו אחר, מתאים יותר. יוצאת לדרך חדשה. אוהבת אותך.

(אי אפשר/ אוהדי חיטמן)

לשמיעת השיר: לחצו כאן

עכשיו, כשהאמוציות נרגעו ופינו קצת מקום להגיון, אני יכולה לומר את הדברים שלא הצלחתי לבטא קודם.

 לפני הכל, חשוב לי לומר שאתה החבר הכי טוב שלי והחברות הזו איתך מאוד חשובה לי. אני כל כך רוצה שתהיה שותף למה שקורה לי בחיים, למי שאני, מאוד רוצה לספר לך הכל ולא רוצה לוותר בשום אופן על החברות הזו, חשוב לי שנצמח מהמקום הזה למקום טוב יותר. יחד. חושבת שהקשר שלנו מספיק חזק כדי לעשות את זה ולשרוד. להישאר.

 הפגיעה שלי ממך היתה כנראה תוצאה של דברים ישנים שנערמו להם אצלי עמוק בפנים, כשהאירוע הזה פשוט ניסה להידחס פנימה ופוצץ את הכל. אם תשאל אותי מה הכילה הערימה הזו, אני לא בטוחה שאוכל לומר, ולא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאני פשוט לא זוכרת, כנראה דברים קטנים שעם הזמן למדתי לא להתייחס אליהם בכובד ראש, אך בכל זאת נגעו בי ונשארו בתוכי.

 כשישבתי עם עצמי וניסיתי לבדוק למה זה קרה, למה בעצם נפגעתי כל כך? עלה דבר אחד מאוד חזק, תחושת הזלזול שלך במשהו שכל כך חשוב לי, משהו שהוא חלק ממני, משהו מאוד גדול ומשמח שקרה, ואתה, החבר הכי טוב שלי, אפילו לא עצרת רגע להקשיב לו. העלבון שלי מהמחשבה שאתה מצליח לזלזל במשהו שאני משתמשת בו גם בטיפול בך, שבר אותי.

 אני יודעת בוודאות שלא עשית את זה בכוונה, וברור לי לחלוטין שלא תעשה שום דבר בכוונה לפגוע בי, ידעתי את זה תמיד ולמרות זאת, זה לא הקל על הפגיעה. העובדה שאפילו לא שמת לב שעשית את זה, ההבנה שוב שכשאתה בתוך העבודה, אין סיכוי לזכות בתשומת לבך המלאה, הכאיבה לי.

 זוכר ששאלת אותי לא מזמן, למה אני לא מספרת לך דברים אישיים, אלא מחכה שנהיה לבד? אני חושבת שזו בדיוק הסיבה, כי כשאתה בעבודה, כשאתה מוטרד מהעבודה, כשדברים אחרים תופסים לך מקום בראש וכשאני יודעת שלא אצליח לקבל את תשומת הלב המגיעה לי, אני מעדיפה לחכות (למרות שלפעמים עובר זמן שהופך את הדברים ללא רלוונטיים).

 אני אדם שקשה לו להיפתח לאנשים ולכן אני מאוד בוררת את החברים שלי. כחבר טוב, אני מאוד רוצה לשתף אותך בכל הדברים הכי אישיים, אבל רק כשאני מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לי. זו הדרך שלי להגן על עצמי כדי לא להיפגע. לא בגלל שאתה מתכנן לפגוע בי חלילה, אלא בגלל שאני מודעת לעצמי, לחולשות שלי, לחסרונות שלי וליתרונות שלי, בדיוק כפי שאני מודעת לשלך ומנסה לחלוק יחד איתך, בדרך הנכונה ביותר לשנינו מבלי לנסות לשנות אף אחד מאיתנו.

 חברה טובה (וחכמה) שלי אמרה לי: "תלמדי אותו להיות חבר שלך..." ונראה לי שזה מה שאני הכי רוצה שיהיה אחרי שנעבור יחד את המהמורה הזו.

 שנינו אנשים שונים שמאמינים בדברים שונים ומנהלים את החיים שלנו בדרכים שונות ובכל זאת, אנחנו מצליחים להתחבר בנקודות שהן מיוחדות רק לנו, וזה מה שהופך את הקשר הזה לכזה מיוחד וחזק. שנינו מצליחים לקבל אחד את השניה בדיוק כפי שאנחנו, גם אם לפעמים האמונות שלנו מתנגשות.

 אני חושבת שללמוד לקבל ולדעת לתת, זה משהו בסיסי בחברות (ובכלל בחיים) ואלו הדברים שבאמת משדרגים חברות טובה. הלוואי שתצליח להיות יותר קשוב, שתמשיך לתמוך בי, לפרגן לי, שתהיה שם בשבילי, שתלמד לעשות למעני את כל הדברים שאני לומדת לעשות למענך. 

לא ברור איך פרויקט של עבודה, ביום ששי אל תוך הלילה, הפך לדבר הכי מצחיק בעולם. אולי בעצם זה מאוד ברור, כנראה שבדרך איבדנו קצת את השפיות. הכל התחיל ברעיון גדול שנזרק לאויר השבוע והתגלגל מהר מדי ובלחץ של זמן הוחלט לשבת ולהכין אפיון בסופשבוע. זה לא שבמשך השבוע אנחנו לא עובדים, שנינו, סביב השעון כמעט, זה לא שאין לכל אחד מאיתנו פרויקטים אחרים לא פחות גדולים על הראש, זה לא שיש לנו חיים (אין לנו!), אז קבענו להפגש רק הוא ואני ביום ששי.

ארבע אחרי צהרים בבית קפה קטן מתחת לבית, עם לפטופ אחד, כלבה אחת והרבה כוסות קפה (וגם קצת אוכל בין לבין). איפשהו כשקלטנו את הגודל המפלצתי של הפרויקט הזה, זה התחיל להצחיק אותנו. המון עבודה ולא בטוח בכלל שהפרויקט יצא לפועל בסוף מפאת גודלו ולוחות הזמנים הצפופים ובכל זאת לא הרפנו - חייבים לגמור את האפיון הזה!

בדרך איבדנו קצת את השפיות, עבדנו קצת, צחקנו הרבה והצלחנו בין לבין לנדוד למקומות אחרים מחוץ למסמך המפלצתי. בשמונה בערב עלינו הביתה, עם הלפטופ, הכלבה ובלי הקפה. המשכנו לכתוב, להתווכח, להעלות רעיונות, להתעצבן כשגילינו שאין סיכוי שבעולם שמשהו טוב יצא מהפרויקט הזה בזמנים שנקבעו, ולצחוק! הרבה!

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי כל כך הרבה, לאורך כל כך הרבה שעות. זה היה מטורף פשוט. התנדנדנו כך כל הערב, בין רצינות לצחוק, בין תסכול לצחוק, בין צחוק לכאב בטן ודמעות של צחוק. הכלבה תפסה מאיתנו מרחק ולא הבינה מה קרה לנו. רגע אחד שתקנו והקלדנו במהירות לתוך הלפטופ ורגע שני נמרחנו על הריצפה מרוב צחוק. כל דבר הצחיק אותנו, כל משפט קיבל משמעות אחרת, עד כדי כך שסעיפים מסויימים במסמך קיבלו גם הם חותמת של צחוק.

לא שתינו שום דבר חוץ מקפה וקולה ולא עישנו כלום חוץ מסיגריות מסריחות, אכלנו קצת מתוק, בשביל הריכוז אבל זה רק הכניס יותר אנרגיות של צחוק. בשתיים לפנות בוקר שילחנו הלאה את המסמך הארוך והמורכב, לאנשים שאחראים על הפרויקט, לקבלת הערות.

עד לרגעים אלו לא הגיעה שום תגובה מאף אחד מהם, אני לא יודעת מה זה אומר אבל יודעת שהלכתי לישון אתמול בארבע לפנות בוקר, אחרי שתים עשרה שעות כמעט של צחוק בלי הפסקה ומתוכם שמונה שעות בערך של עבודה ששתתה לי את הסופשבוע. עם הבנה ברורה שיש דברים שרק שנינו מסוגלים יחד לעשות ולהבין. עלינו יחד עוד מדרגה, היה כייף ומצחיק!

כבר מהצהרים זה היה ברור שהיום הזה הוא מאחד הימים הנוראים האלו, שהכל הולך עקום, שכל דבר מעצבן, ש'תיקים' כבדים נופלים כך סתם מהשמיים. אנרגיות שליליות ריחפו להם חופשי במשרדים, במסדרונות ובין האנשים.

"אתה יכול לבוא רגע דחוף?"

"כן. מה קרה?"

"אני חייבת חיבוק"

חיבוקים זה דבר שבשגרה, כבר כולם יודעים, כולם התרגלו, כולם מנסים. חיבוקים. במסדרונות, במשרדים, במטבחון, סתם כך, לא תמיד יש סיבה ומה זה משנה בעצם? היא נזכרת שכשהתחילה לעבוד שם זה היה מוזר, כולם היו מרוחקים, לא נוגעים, רק מדברים (והרבה) ועכשיו? כולם נוגעים, מחייכים, מתחבקים. כנראה שהיה לה חלק מאוד גדול וחשוב במהפך הזה וגם אם לא, זה נחמד לדעת שאין דיסטנס, שהאוירה לא קרירה ושאפשר לחבק אפילו את הבוס ביום רע.

"הכל בסדר איתך מותק?"

"כן, כן, סתם יום רע"

"גם את מרגישה את זה? גם אצלי"

"איזה מזל שאתה פה, ושאני יכולה לדרוש חיבוק כמעט בכל רגע נתון, אחרת הייתי קורסת"

"ואיזה מזל שאת פה, אין סיכוי שהייתי שורד את כל התלאות כאן בתקופה האחרונה, בלעדייך. כבר אמרתי לך היום שאני אוהב אותך?"

"לא" ענתה בחיוך שמחק את כל האיכסה שהרגישה לפני רגע

"אז אני אומר לך עכשיו. אני אוהב אותך"

"גם אני אותך"

לא ברור לאף אחד מהם מתי זה התחיל ואיך, אבל החיבור התחיל אי שם לפני חצי שנה בערך ומאז זה מתהדק, כל יום עוד קצת, כל שעה יותר, כל דקה עוד מדרגה. הקשר הזה יותר חזק מהרבה דברים אחרים שקורים לשניהם בחיים, מסביב. מעין עוגן אוהב שאפשר לסמוך עליו שהוא שם, לומדים אחד את השניה לאט, קשה, עליות וירידות ומחשבות ואכזבות. כואב לפעמים אבל אוהב הרבה.

"בוא נחליט שנעשה היום משהו כייפי. כשנצא מכאן לא נדבר יותר על עבודה, לא על האנשים בעבודה, לא על דברים מעצבנים, נעשה משהו כייפי בשביל הנשמה. בוא נחליט"

"אוקיי" השיב בחיוך "לא משנה מתי אנחנו יוצאים מכאן ומה מידת העייפות, היום נעשה משהו כייפי, אפילו סתם נשב בבית ונפנטז יחד על עתיד ורוד"

"אולי נביא סרט של בנות ונשקע יחד בקיטש עם שמיכת פוך על הספה בסלון"

"כן ! קבענו"

"קבענו"

הם יצאו יחד אחרי תשע בערב מהמשרד, 12 שעות של עבודה, שניהם היו תשושים אבל.. החליטו שעומדים בהבטחה ורק כדי לשמור על שפיות, כדי להשאר ביחד ולצחוק מבדיחות שרק הם הבינו, משטויות שגרמו להם תמיד לצחוק בקול רם.

"אני לא מבין בשביל מה אנחנו מגיעים לעבודה עם שתי מכוניות, ממילא אנחנו באים ביחד לעבודה והולכים יחד"

"נכון ועדיין אתה שוכח שאנחנו גרים בבתים נפרדים... אמנם חמש דקות נסיעה ובכל זאת..."

"טוב, אז תשאירי את האוטו שלך פה ונסע אליי, מחר נסיע ביחד בבוקר"

"כן, כן, בסדר. אני צריכה גם להגיע הביתה הלילה, שכחת?"

הם נסעו אליו הביתה (כל אחד ברכבו), עלו לדירה, שמו את התיקים ולקחו את הכלבה לטיול בחוץ. בדרך צחקו, קישקשו, עברו בצרכניה וקנו דברים לנשנש ועלו הביתה. באיזי, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי וברור. הם הרגישו כל כך בנוח אחד עם השניה, שכל מה שעשו יחד הרגיש להם ברור ומובן.

הוא הכין לאכול, היא הכינה שתיה. הוא עישן סיגריה, היא האכילה את הכלבה, הוא התיישב מול הטלוויזיה והיא התכרבלה על הספה לידו תחת שמיכת הפוך שהביא לה. כאילו היו נשואים שנים, ככה, עשו את הדברים הנכונים בלי לתכנן, כיבדו את מרחבי המחיה אחד של השניה, דיברו, התחבקו, צחקו, עשו שטויות. כייפי. כמו שהבטיחו.

אחרי שצחקו מלא הפה מחברי "משחק מכור" הוחלט להביא סרט מהוידאומט.

"אנחנו הבנות (הכלבה ואני) נלך להביא סרט, משהו מיוחד שאתה מעדיף?"

"לא, תביאו מה שבא לכן, אני גמיש, סומך עלייך" ענה בחיוך ונשאר מול הטלוויזיה מתחת לשמיכה על המאפרה והסגריות במרחק נגיעה. התמונה הזו שלו הצחיקה אותה. לקחה את המפתח של הבית ושל הכניסה למטה וירדה לטייל עם הכלבה ברחובות לעבר הוידאומט, כאילו גרה שם שנים, היא הכירה את הרחוב, את בתי הקפה, היא התנהלה לה בשיא הטבעיות, כאילו היתה שם תמיד מטיילת ברחובות לבד עם הכלבה. תחושה מוזרה וחדשה ועם זאת מוכרת. תחושה נעימה, תחושה טבעית של שייכות.

"לפני הזריחה" עם אית'ן הוק היה הסרט הנבחר, בינתיים הוא התעקש לארגן לה אוירה של קולנוע ביתי איכותי ונוח, נתן לה טרנינג שלו ללבוש (שיהיה נוח), הכין פופקורן, כיבה את האורות והדליק מזגן על חימום ושניהם מתחת לשמיכה, הכלבה שרצה ביניהם, הגשם דפק בחוץ ועל המרקע הקטן - סרט בנות. רומנטי קיטשי וכל כך צפוי. הוא בינתיים נרדם והיא נשארה עד סוף הסרט. נהנתה מניקוי הראש מכל תלאות היום, מנוכחותו הכל כך נוחה לידה, מהאוירה, מהסטואציה, מהכל. בתום הסרט ארגנה את הבלאגן שעשו עם האוכל אל המטבח והעירה אותו בנשיקה עדינה "קום למיטה" הוא קם ישר לחדר השינה והיא החליפה את הטרנינג בג'ינס, התארגנה, לקחה את הסרט להחזרה ורגע לפני שיצאה הלכה להפרד ממנו לשלום "למה את הולכת?" מלמל מתוך שינה מכורבל כולו תחת השמיכה, היא חייכה, נישקה אותו והלכה.

כשחיכתה למעלית התברר שהטלפון הנייד שלה נשאר בדירה (שהיה גם השעון המעורר שלה אשר בלעדיו לא היה סיכוי שהיא תתעורר בבוקר) היא דפקה קלות על הדלת במחשבה שאולי ישמע מתוך החדר הפנימי. להפתעתה הוא פתח מיד, במהירות שהותירה אותה במחשבה שהוא קם ממיטתו והיה ליד הדלת אחרי שיצאה. "מוזר" חשבה לעצמה והמבט בעיניו היה מוזר עוד יותר "מה קרה?" שאלה בדאגה "לא.. כלום.. אני עייף.. הכל בסדר..." גימגם היא יצאה שוב מהדירה והוא נותר עומד עם הדלת הפתוחה ומסתכל "אל תלכי" אמר בשקט "מה?" הוא שתק. "אתה רוצה שאשאר?"

למרות שרצתה ללכת הביתה, שמחה עם ההזדמנות לישון ביחד. פעם הוא הגדיר את זה כ"החום האנושי" ומאז ההגדרה הזו לא יצאה לה מהראש, זה כל כך נכון והתחבר לה לכל כך הרבה דברים, סיטואציות, הרגשות. "כולנו זקוקים לחום..."

הבוקר לא היה שונה משאר ההתנהלות הטבעית ביניהם. הוא קם בשש וחצי והיא התעוררה בשבע, למרות שהיו צריכים להתייצב בעבודה בתשע וחצי. כשקמה הוא כבר היה אחרי הקפה הראשון של הבוקר, הסיגריה הראשונה ומול תכנית הבוקר בערוץ 10. היא לא זוכרת מתי אי פעם צפתה בתכנית בוקר, הבקרים שלה תמיד היו קצרים ומהירים. "בוקר טוב" חייכו חיוך ישנוני. "עוד מעט יהיו לך מים חמים להתקלח. וגם שמתי מים לקפה" אמר בקול של  'יש מי שדואג לך' "תודה מותק, אני ארד לעשות סיבוב עם הכלבה בינתיים". מאז שהיתה ילדה לא עשתה סיבוב בוקר עם כלב, זה היה הכי מוזר ועם זאת הכי לא.

מתחילים יחד את הבוקר, לאט. קפה, מקלחת, שיחות של בוקר מול אירועי תחילת היום בטלוויזיה, כל אחד במרחב שלו, משיקים בנקודות ברורות. מתנהלים בבית כמו זוג ותיק, מכיר, נעים. אוהב. לפתע עברה לה בראש המחשבה שזו אולי הזוגיות הכי אמיתית שהיתה לה אי פעם ועם זאת, הזוגיות הכי לא. התחושות הטובות פיצו על המחשבות הכואבות. מדגמנים זוגיות וזה מרגיש הכי טוב, עבורה. עבורו. עבור כל מה שזה עושה לשניהם.

"למה אתם תמיד יוצאים ביחד מהמשרד הביתה?" שאלה מיכל בסוף היום הזה

"כי אנחנו גרים ביחד" הוא ענה בחיוך קורץ "כמו זוג לכל דבר" המשיך

היא שתקה מחוייכת

"טוב, תפסיקו עם השטויות" ממשיכה מיכל

"זה באמת !" היא ענתה לה בחיוך, לקחה את ידו והם יצאו יחד מחוייכים מהמשרד. בדרך היא חשבה שזו הפעם הראשונה שהוא אומר את זה בקול רם, שהוא כנראה גם הבין, בדיוק כמוה, שהיום הם הצליחו לעלות עוד מדרגה חשובה והיום יותר מכל הימים, הם מדגמנים זוגיות למופת, אפילו כבר הם מאמינים לה, מרגישים אותה, חווים אותה. ובפנים עמוק בלב זה מרגיש כמו משהו הרבה הרבה יותר טוב מלחוות את הלבד. 

סערת רגשות שהתפרצה פתאום, אולי מהידיעה שלא שיתפת אותי היום או בגלל הלחץ הרב בכל מה שקשור לבריאות הרעועה שלך, מכל מה שעובר עליך, מכל מה שאתה בוחר להתעלם. זה מרגיז, זה מעצבן, זה מלחיץ והכי מהכל זה מדאיג.

איבדתי את זה היום, לא שלטתי ברגשות שלי, הפחד הגדול לאבד אותך התפרץ ויצא החוצה בכעס ובצעקות. אני רוצה להתנצל על זה אבל מצד שני, אולי זה מה שיצליח לנער אותך סופסוף ויגרום לך להוציא את הראש מתחת לאדמה. אם כך, זה שווה. הרי השיחות האינסופיות איתך, המראה הענקית שאני מעמידה לך מול הפנים בכל רגע שאני יכולה, לא מצליחים להוציא אותך מהאדישות הזו, מהבריחה שלך מעצמך.

אוף!

אין לך מושג כמה זה מתסכל.

היום פתאום קלטתי שיכול להיות שעוד רגע אני מאבדת אותך וזה הכעיס אותי. העובדה שאני נמצאת כאן בשבילך, ואתה יודע את זה, אבל לא מצליחה לגרום לך להבין את חומרת המצב שלך. אני לא יכולה לחיות את החיים בשבילך, אני לא יכולה לשלוט בחיים שלך, אני גם לא רוצה. אתה כבר ילד גדול, אתה אדם מבוגר, אתה צריך להבין שאם לא תשמור על עצמך משהו מאוד נורא יקרה. הכי נורא.

לא רוצה לומר שהייתי שם ולא עשיתי כלום, וזה לא נכון, אני עושה את כל מה שאני יכולה אבל אני לא יכולה לבד, אתה חייב להיות שותף לזה, אתה חייב לעזור לעצמך ולהבין שאלו החיים שלך וזה הכי חשוב בעולם. נקרעת מזה שאני רואה איך אתה הורג את עצמך לאט - זה מטריף אותי וכל מה שאני מנסה לעשות, לא עוזר לגרום לך להתחיל להתמודד ולהפסיק לברוח.

אין לי כבר כח וכל כך בא לי להרפות ולהגיד לך שמכאן תמשיך לבד. בלעדי. כל כך בא לי... בבקשה אל תגרום לי להגיע למקום הזה, לוותר עליך, להרפות ולהתרחק. בבקשה. 

"כבר אמרתי לך היום שאני אוהב אותך?" הוא לחש לי לאוזן ברגע שיצאנו מפגישה משותפת. ואני מופתעת ומחוייכת לאור ההצהרה. "למה? מה עשיתי עכשיו?" חייכתי לעברו בהקנטה.

"לא יודע, אבל יש משהו מרגיע בלשבת לידך, להיות איתך, משהו שאת מקרינה. מעין נינוחות כזאת, רוגע, שלווה שאני לא מכיר, כזאת שמקרינה לכל הסביבה וחודרת פנימה ברכות. הפגישה היתה מצויינת ובזכותך" ואני מביטה לו בעיניים, מחייכת ובלב צורחת "עוד, עוד, עוד...".

"כנראה שאני מצליח סופסוף להיות קשוב לסביבה ומרפה לרגע מלהיות מרוכז בעצמי" ועכשיו אני צורחת באמת ולא רק בלב, צועקת בקול וקופצת עליו ומחבקת חזק. הכי חזק !

"גם אני אוהבת אותך ואני כל כך שמחה שהחלטנו לעבור את התהליך הזה ביחד ו.. שיש כבר תוצאות. כל כך שמחה".

"זה הכל בזכותך"

"כבר אמרתי לך, אני רק הכלי. כל מה שקורה זה בזכותך"

"אז כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך היום?"

"כן, כבר אמרת. אבל תגיד שוב..."

"אני אוהב אותך"

חודש לא נפגשנו, זה המון זמן, כל כך הרבה דברים קרו לי בחודש האחרון, החודש הראשון של השנה. כאילו התרגלתי לחיות בלעדיו, נשאבתי לשגרה חדשה. בהתחלה היה מאוד קשה ועכשיו.. עכשיו כאילו זה היה כך תמיד. בלעדיו.

עוד כמה שעות הוא מגיע וכשבבוקר קפצה לי התזכורת שהוא נוחת, ככה מול העיניים, פתאום התרגשתי נורא. ידעתי שהוא חוזר היום אבל באותה שניה נתמלאתי בגעגוע, חיוך, ברגע אחד הרגשתי את החוסר שלו בשגרה החדשה שלי. מצחיק איך אנחנו מסגלים לעצמנו (דיי מהר) שגרה חדשה, כשמישהו עוזב, כשמשהו משתנה, כשאנחנו משנים. טבע האדם? כנראה, אחרת לא ברור איך אפשר.

עוד מעט נתחבק, נתנשק, נאהב, שוב כמו פעם. פעם.. לפני חודש

(במקור זה היה פוסט ארוך ומפורט על הרגלים ושגרה, לצערי הוא נעלם לי בשניה בתוך נבכי האינטרנט.

כעסתי, התעצבתי, צרחתי ו.. כנראה שלא הייתי אמורה לפרסם אותו. אולי אשחזר אותו פעם ואולי לא...)

12:34 עדכון

הוא בא, הוא פה הוא פה הוא פה

איזה כייף, איך אני מתרגשת. הוא פה !

ימים כאלו של חוסר פרופורציה, ימים שדברים מוצָאים מהקשרם, הימים האלו בהם אנחנו מסתכלים על העולם דרך משקפיים שמעוותים את המציאות, ממציאים תרחישים, בטוחים שהם נכונים, פשוט בטוחים. ימים של סובייקטיביות בהם כל מה שקורה סביבנו נראה גדול ומאיים, מפחיד וגורם לנו לייצר כל מיני פחדים וחרדות ש... בעצם הדברים הם לא כאלו באמת.

יצאתי מזה, ברחתי מהימים האלו והיום, בהסתכלות לאחור, הכל נראה כל כך מטופש מבחינתי. ההיסטריה, הלחץ, חוסר הנוחות, חוסר הפרגון לעצמי, חוסר האמונה בעצמי, חוסר הבטחון ובעיקר חוסר היכולת להסתכל על התמונה בצורה נכונה ואמיתית.

ולא עזר מה שאמרו לי חברים יקרים, לא משנה מה ניסיתי לשנן לעצמי, כלום לא עזר, הפחד חזר לי לנשמה בלי שום פרופורציות. מפגרת כבר אמרתי?

בסופשבוע החלטתי לקחת את עצמי בידיים והתחלתי לבדוק. למה זה קורה לי? מהיכן הפחדים האלו באים? מה גורם לי להסתכל על התמונה הכללית בצורה כל כך מעוותת? ולמה אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות? אז ככה:

* פחד מקשר

* חוסר בשלות

* חוסר סבלנות

* התפרצויות

* בעלת מטרה

* עבודה

* פחד מכשלון

* פחד מלקיחת אחריות

* ריצוי

* לא ראויה

* מסירות יתר

* שותפות

כן, רשימה ארוכה (ומפחידה יש לומר) באדיבות ה-ביואנרגיה. אז מסתבר שזה לא קשור לאף אחד ולשום דבר אלא רק אליי. כן, אך ורק אליי. מתחברת לכל סעיף וסעיף מכאן, אין צורך לפרט, אני יודעת מה הסיפור שמסתתר מאחורי כל אחד  מהסעיפים הללו, אלו הסיפורים שלי שנוגעים בנקודות הכי רגישות שלי. רשמתי הכל כאן כדי שאוכל להסתכל, לקרוא, להזכר ולזכור - לא עוד !

לאט וביסודיות הכל נוקה ממני, פינה את המקום והאיר על התמונה באופן ברור יותר, מציאותי יותר, נכון. הבוקר קמתי ליום חדש. חדשה, נקיה, קלה, ברורה, בפוקוס ו.. הרבה פחות מבולבלת.

ונחשו מה?

ההסתכלות חזרה להיות ברורה ואמיתית, הבטחון חזר, ההרגשה המוכרת והאהובה חזרה בגדול ו... מה זה היה?? גם עליו עברו ימים קשים, גם הוא כאב, התייסר, התחבט עם עצמו על דברים אחרים לגמרי שכלל לא קשורים אליי (כמובן) ואני לא הצלחתי לראות את זה, האשמתי את עצמי, לא הייתי שם בשבילו, והדפתי את הנסיונות שלו להיות שם בשבילי, הייתי עסוקה כל כך בעצמי ובפחדים שלי שלא ראיתי כלום.

זהו. החיוך חזר, החיבוק, הנשיקה, הקירבה. הכל חזר.

(אחח.. כמה דפוקים אנחנו יכולים להיות לפעמים...?!)

ושוב תודה ענקית לאיש שמצליח לשמור על השפיות שלי בכל פעם מחדש (רק אל תתייאש ממני..)

הקליק לא קרה מיד, לקח לנו מספר חודשים לשים לב אחד לשניה, לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה ואיך, אבל כשזה קרה היתה תחושה כאילו זה היה שם תמיד. לא ברור לאף אחד מאיתנו איך היינו רחוקים כל כך לפני כן. הקשר אינטנסיבי, יומיומי, רוב שעות היום יחד. עובדים, צוחקים, משתטים, כואבים, פורקים, מדברים, בוכים, צוחקים, מתמלאים באנרגיות, מתחברים בנקודות הרגישות, כאילו היינו שם תמיד. יחד.

סופשבוע אינטנסיבי במיוחד, שלושה ימים ושני לילות יחד, היה נעים, היה נחמד אך ביום למחרת, כשהתעוררנו כל אחד במיטתו הוא, משהו קרה. אולי זה רק אצלי, יכול להיות שאני עיוותתי את התמונה (כמו שאיש יקר אמר לי היום), זו אני גרמתי לה להפחיד אותי, להרגיש שאני לא מספיק טובה, להאמין שעוד קשר הגיע לשיא ועכשיו הוא יתדרדר, יתפוגג, יעלם...

הוא דואג לי, מנסה להתקרב ואני הודפת, מנסה לברר מה קרה ואני נסגרת, מתרחק ואני פוחדת. פוחדת לאבד אותו, פוחדת לאבד אותי פוחדת להתמודד עם התחושות שמציפות אותי, מהזכרונות מהדברים שאני מדחיקה כשהוא לידי.

הוא ממלא את החללים הריקים בתוכי ובלי לשים לב, גורם לי להפסיק לחפש, להפסיק להרגיש לבד, להפסיק להתמודד עם הקושי. הוא ממלא אותי ועכשיו פתאום כאילו הוא לא. אני יודעת שהוא כן וזו כנראה הסתכלות מעוותת שלי ובכל זאת מרגישה שמשהו שונה. לימור אומרת שאני כנראה מאוכזבת מעצמי, ואני יכולה להתחבר לתחושה הזו.

מאוכזבת שאני לא מצליחה לעזור לו, לעזור לעצמי, מאוכזבת שאני לא יכולה להפתח אליו עד הסוף, להפתח לאנשים, מאוכזבת שאני לא מצליחה להבין שמגיע לי, לא מצליחה להאמין בעצמי, להאמין בו מספיק ולהבין שהוא עדיין אוהב ועדיין אכפת לו ובמקום זה ממציאה תרחישים שמפחידים אותי. ואולי אני לא ממציאה...?

ועכשיו ברור לי שזה בכלל לא קשור אליו, זה קשור אליי, זה שלי. רק שלי. הראייה שלי, הפחדים שלי, התמודדויות שלי, ההדחקות שלי, הכל שלי והכל פתאום צף בלי שום קשר אליו, הוא כנראה רק האמצעי שלי להגיע לעצמי. מוזר.

התקופה הזו של השנה תמיד מציפה אותי רגשית, הקיץ נגמר ושינויי מזג האויר משפיעים עלי בכל פעם מחדש. החורף קרב, השנה מסתיימת, מתחילה חדשה, הנה עוד אחת עברה חלפה ואיפה אני? כאן. עם אותם פחדים באותו סטטוס אישי. החלפתי עבודה, שיניתי חברים, התקדמתי כברת דרך ארוכה גדולה ומשמעותית ובכל זאת, מרגישה שאני עומדת במקום, באותו מקום בדיוק כמו בשנה שעברה. כאן. לבד.