שבוע עמוס מאוד הגיע לסוף שלו. עמוס באירועים, עמוס בהתרגשות (מה לעשות, גם זה חלק מהחיים) אבל בעיקר עמוס בשיעולים.

הגירוד בגרון התחיל ביום שלישי שעבר, יום אחרי ההופעה של משינה. בסוף השבוע הקודם הגירוד הפך לשיעול מטריד ומציק. ביום ראשון הוא כבר התחיל להפריע לי לישון בלילה. ביום שני שלחתי את עצמי למרפאה בשביל טיפול ואחרי שעתיים וחצי של ישיבה, התעללות מצד החובשת ("נו, תפתח כבר את הפה שלך! למה הם אף פעם לא מבינים?! טוב, נרשום רפלקס הקאה") ומבטים מאיימים מהרופא יצאתי עם כדורים (אחד מהם קלגרון) וקביעה שבסך הכל מדובר בהצטננות. הכדורים, בכל אופן, לא ממש השפיעו על השיעול בלילות הבאים, שרק התגבר ולא ממש עשה רושם של היעלמות. גם בשניות האלה, מול המסך, לפעמים תוקף אותי איזה שיעול (שיעול? יותר נכון טרקטור מניע) שמוציא אותי לגמרי מאיפוס וגורם לפה שלי להרגיש שוב את מה שאכלתי לפני שעה וקצת (וזו לא תחושה נעימה).

יום שלישי השבוע נחשב במונחים צבאיים לאחד הימים המאושרים בשנה שיש לחייל, יום ההעלאה בדרגה. התאריך הרשמי הוא היום (שבת) אבל בגלל כל הטררם ביחידה (בהמשך) הקדימו ליום שלישי. טקס הענקת דרגה זו תמיד הזדמנות לנפח לעצמי את האגו ולשמוע את הדברים הטובים שהדרגות הבכירות חושבות עליי. בדרך הוענק לי הסמ"ר החדש, שהוא אחד ההמצאות הכי מכוערות שמישהו בצבא יכל לחשוב עליו בשנה האחרונה. לקחו סמל ותפרו עליו רקמה בצורה של העלה המכונה "פלאפל" (מישהו מוכן להסביר למה?). נו טוב. לפחות זה חוסך דקירות ויצירת שתי נקודות כואבות בכל זרוע (אבל לא אמרתי את המילה האחרונה). בלילה התיישבתי לבד מול הטלוויזיה במועדון לראות את המשחק בסלוניקי, לקפוץ כמו משוגע בשני הגולים וללכת לישון מאושר (עד שהתחילה התקפת השיעולים).

יום רביעי היה יומו הגדול של רס"ר היחידה: מסדר החלפת מפקד היחידה. הטייסת זכתה להברקה (הודות לחבורה של צעירים מסכנים שפתחו להם את התחת טוב-טוב) ואחר כך דאג הכורדי עם השרוך הכחול-לבן להעמיד את כולם ברחבת הדגל לתרגל דום-נוח לפחות 5 פעמים תחת השמש. כל ניסיון לפנות אליו נתקל במשפט של תעוף לי מהעיניים עד סוף היום וכל חייל עם זיפים שארוכים במילימטר מהארוך הרצוי זכה לשטיפה לא קצרה. בערב התחיל הדבר האמיתי ואחרי המסדר (הייתי הסמ"ר היחידי שעמד עם חיילי החובה - בכל זאת סוג של כבוד...) נשלחנו לחדר האוכל לארוחת ערב שהיה ממש בלתי אפשרי לאכול אותה. עשו לנו בופה (מזנון) וכל אחד לקח צלחת, מזלג וכוס וניסה לאכול בעמידה ולהסתדר עם הכל. השולחנות המוגבהים המועטים שהושארו שם נתפסו ע"י רס"רי משמעת, אלופי משנה ושאר לקקנים. הערב נגמר עם טקס בקולנוע של הבסיס שהתאפיין בהרבה מאוד קיטש והופעות אורח של רפי גינת ("שמישהו ינסה לעצור אותך"), יאיר לפיד וחיילים מהטייסת שהיו מוכנים להשפיל את עצמם בשביל להופיע בסרט. אחרי שהכל נגמר התנדפו כולם לראות את מכבי חיפה חוטפת שני שערים תוך 8 דקות (חי-חי).

חמישי יצאתי הביתה (אירוע מאוד משמעותי בשבוע) רק בשביל למהר ולחזור עם מקליין (וגם אחותי) לכפר המוזיקה. שנינו פגשנו את סטואיק (לינק לבלוג בצד שמאל) שהתגלה כבן אדם נחמד מאוד ויחד הלכנו להופעה. את ההופעה המרכזית חיממו איזבו שהיו נחמדים (הקלידנית הייתה מסוממת) אבל לא יותר מזה. הילדים מסביב (הרגשתי מאוד זקן בהופעה!) דרשו מהם לרדת. אחר עלה לבמה חמי רודנר עם הביאו את הסתיו (שיר שאני כל כך לא רוצה לשמוע עכשיו, במיוחד בגלל השורה "מתי כבר אוקטובר יבוא" שרצה לי בראש כבר שנה) והוא הביא איתו לבמה את קורין אלאל (שנראתה מסובבת ומסוממת לגמרי), ערן צור, ירמי קפלן (שגם הוא כנראה שתה לא מעט), שי להב, דנה ברגר (שכהרגלה זייפה והרסה את השירים היפים שלה), שחר אבן צור (שהיה הכי מחורפן וכמעט עשה מעשה עופר שכטר על הבמה), יהלי סובול (הכי שיחק אותה קול), שרון מולדאבי (אף אחד לא הכיר את ירח כחול וכנפיים - חראות) ויוני בלוך, שנראה הכי נבוך על הבמה וה-ש' השורקת שלו בלטה מאוד. בסך הכל היה ערב נחמד עם הרבה מאוד רעש, הרבה לחץ וטירוף והרבה ילדים שהחליפו להם חיתולים כשכל אלה על הבמה רק התחילו. בשלב מסוים בהופעה הרגשתי שאני לא יכול יותר לעמוד ליד הבמה ויצאתי החוצה לשבת בטריבונה. שילוב מעולה של רעש, ילדים שקופצים ודוחפים והצטננות/דלקת גרון/שיעול שלא מפסיק ורק מרגיז גרם לי להישבר ולרצות לנשום אוויר צח (מה שבבסיס אין לי).

עכשיו אני צריך ללכת לישון. כנראה שמה שיש לי גרם לי לעייפות מצטברת (ישנתי גרוע מאוד כל השבוע) ויש מחר אולימפיאדה לראות (איזה כיף) ועוד המון דברים אחרים לעשות.

לילה טוב (ונשארו פחות מחודשיים לסוף, וגם זה טוב...).

די. נמאס לי כבר להתלונן כמה אני רוצה לסיים את הצבא. מה נהיה ממני בזמן האחרון? לא הייתי טיפוס אופטימי? אולי זה מה שאני צריך עכשיו. קצת אופטימיות...

עשה לי את השבוע

בסך הכל זה היה שבוע די שקט. כמות העבודה צנחה פלאים אחרי שכל ענייני הסיכום תקופה נגמרו סוף סוף ועכשיו חוזרים לכלום הרגיל. בזמן הזה, הכלום הוא טוב, כי ככה כל התכנונים שלי לחודש הקרוב יתקיימו. זה יתחיל בסוף שבוע משפחתי בצפון שבוע הבא, ימשיך עם קפיצות לניצנים ואיפה שהוא באמצע אני אצטרך למצוא זמן גם בשביל לקבל את הדרגה האחרונה שלי בסדיר (הגיע הזמן). זה היה שבוע שהספירה לאחור נמשכה וביום שלישי, כלוח השנה הראה על עוד 3 חודשים בדיוק לסוף, יריתי בפעם האחרונה בצבא. נכון, אי אפשר לקרוא למה שיש לי בבסיס מטווח (הנשקים מקובעים לרצפת בטון ואי אפשר ממש לכוון), אבל זה עוד דבר שהוא אחרון.

חוץ מזה, אני עכשיו הבעלים של 2 תיבות דוא"ל עם נפח של 1 ג'יגה. קצת חוצפה לא הזיקה כאן, אחרי שפניתי לוואלה ושאלתי למה לא משדרגים לי את התיבה. עובדים מהר שם.

העצבים של השבוע

יש איזה אחד במחלקה שבאופן תמידי דואג לעלות לכולם על העצבים. זה התחיל בדיוק לפני שנה, כשרגע לפני שהוא יוצא לאבט"ש, הוא החליט לבד שהוא לא יוצא (אמר משהו על זה שאימא שלו מפחדת), ועל זה הוא ישב שבועיים ריתוק בבסיס ויצא בסוף לאבט"ש (אם כי מחולק לשני חלקים). גם עכשיו הוא מרותק (פעם שנייה או שלישית מאז) על בריחה מש.ג. (הוא אוהב כנראה לדפוק את החברים שלו, ובמקרה שלו זה גם תרתיי משמע...). החדר שאני ישן בו הוא חדר של התורנים של הגף, שמשמש אותי ועוד אחד כמגורים כל השבוע ורק לשנינו יש מפתח. הוא כמובן התנחל בחדר יחד עם הדברים שלו ומצפה שכל פעם שהוא רוצה להיכנס לחדר ניתן לו מפתח ונשאיר לו גם אחד לשבתות (יש לו גם היסטוריה של שכיחת דברים, במיוחד תורנויות). כמובן שלא הסכמתי וזה הגיע לצעקות עליו (חסר לו אם הוא היה פותח את הפה). אני מקווה שהוא יירגע בשבוע הבא, כי אני כבר לא מתכוון לשתוק לו יותר.

פקקים

לפני שנה, אני, מקליין ומיאתה היינו באטרף רציני לאסוף פקקים של קוקה קולה בשביל לנסוע לכפר המוזיקה בניצנים. פחדנו שבגלל ששלושתנו נהיה בצבא בזמן שפותחים את הזמנת הכרטיסים, לא יישארו לנו כשנרצה להזמין. הלחץ הזה גרם לנו להזמין מהר מאוד כרטיסים בלי לחשוב פעמיים.

עברה שנה, רק אני (עדיין) בצבא, והאיסוף היה יותר רגוע. רק שהשנה קרה מה שלא קרה בשנה שעברה, והיום אחרי שבועיים, כמעט ואין כרטיסים לאף מופע. לפחות הזמנו שלושתנו בימים שזה רק נפתח. שווה להתרוצץ בבסיס בשביל 3 הופעות (ו-2 לאחותי), לא?

בטוח ששמעתי את זה השבוע

·        "לא מבין את זה בכלל. זה לא מצחיק" - המ"ע של הגף שלי, רס"מ בצה"ל (20 שנה בצבא) על הפרק הראשון של מ.ק. 22 שהיה השבוע בערוץ 2 (ועל זה אין מה להוסיף...).

·        "אצל האמריקאים זה וושינגטון, למרות שאם אני לא טועה הם העבירו את הבירה לניו יורק" - רב שבא אלינו להרצאה על חורבן הבית מפגין ידע גיאוגרפי מובחר, כשהוא מסביר על ערי בירה.

·        "מישהו זוכר מתי בפעם הראשונה הזכירו את ירושלים בתנ"ך?" - אותו רב, אותה הרצאה, מנסה להעיר את האנשים. בלי הרבה הצלחה.

הפלייליסט של השבוע

·        שרון רוטר - נעים.

·        יוני בלוך - נעים בחוץ (ממש לא...)

·        מזי כהן - חופשת מולדת.

·        Outkast - Roses.

·        רונה קינן - לחיות נכון.

נשארו 88 וזהו!

או, סוף סוף מצאתי רגע שהאתר הזה רץ ואפשר לעבוד איתו כמה שעות לפני שהוא נחסם.

עוד שבוע נגמר והרצועה לא מפסיקה לשלוח חלקי חיילים בשקיות (אם בכלל). אבל לא על זה רציתי לדבר כאן. המועקה של יום רביעי קצת עברה, במיוחד שמתעסקים בדברים אחרים, שמשאירים את היום יום כמו שהוא ואותי (וכולם אני מקווה) שפויים. דווקא היום שמעתי את הזוועה החדשה של סאבלימינל (והצל) שבו הוא לקח את פרחים בקנה ושיבץ לו מילים משלו על המצב. כמובן שהמילים מתאימות לשבוע הזה, אבל משהו בפזמון היה יותר מצמרר, אבל אולי זו פשוט תפילה להמשך ועד שהשמש תזרח בין עזה לרפיח, צריך להמשיך בחיים.

שבוע מקוצר יחסית עבר עליי. אני כבר מיום רביעי בבית אחרי שארגנתי לי איזה חופשה קטנה. אבל בשביל החופש הקטן הזה צריך לשלם והדרך היחידה שלי לצאת אליו הייתה להירשם לבחינת בגרות באנגלית ביום שלישי הקרוב. כבר הרבה זמן אני חושב שצריך לשפץ קצת את הציונים שלי בתעודת בגרות. נכון שהרבה יגידו לי שזה לא נכון, אבל עדיין נותרו בי השאיפות מימי בית הספר למתוח את הגבולות שלי עד הסוף, במקרה הזה, בעיקר בראש. גם הכניסה לאתרי האוניברסיטאות לפני חצי שנה הוכיחה לי שאם אני רוצה להתקבל למה שאני רוצה (ואני עדיין לא החלטתי בדיוק מה) צריך קצת יותר ממה שיש ואנגלית הוא הציון כמעט הכי נמוך שלי (רק ספרות יותר נמוך, אני לא ספרותי???) אז נשפץ אותו. הרבה חושבים שאני עושה את זה בשביל החופש ומה אני צריך לשפר את זה ושהם יסתפקו בציון אחד ממה שיש לי בתעודה (110 ממוצע עם בונוסים).

אבל אולי זה מה שאני צריך עכשיו, איזה פרויקט קטן, איזו מטרה לדחוף קדימה, משהו שישבור את השגרה. האמת לא יזיקו כמה ימים בבית לנשום את האוויר הצח של גוש דן (שזה עדיף על לעשן את הלבניות של בתי הזיקוק במפרץ). רק שהעצלנות נחתה עליי וקצת קשה לחזור למצב של לימודים אינטנסיביים אחרי 3 שנים (גם בקורס לא ממש השקעתי). בינתיים הימים כבר מאורגנים פחות או יותר מה עושים כל יום, מחר אולי נפרד מהקבוצה אחרי 3 עונות (פוסט מיוחד כשהאתר יחזור), אולי מקליין יחליט לקפוץ לאזור ואולי נעשה קצת סדר בשאר הדברים שלי. חופש, לא?

מה שהכי שימח אותי השבוע הייתה הזמנה לכנס משתחררים בחודש הבא. זה כבר ממש מרמז על הסוף. אומנם זו לא הזמנה רשמית (זו תגיע בסוף החודש) וכל מה שקיבלתי הייתה רשימה של חיילי חיל האוויר שאמורים להגיע (עדיין שמורה על המחשב בבסיס, לכל המעוניין) אבל זה כבר נותן תחושה של סוף (ועוד יום בבית, כי זה בגני התערוכה). אני בטוח שהפוקוס ישמח לטייל קצת בצפון תל אביב.

אז זהו בינתיים, ואם יצוץ איזה פוסט באנגלית בשבוע הבא, תדעו שזו סתם התכוננות למבחן.

איך שרו היום בכוכב נולד? "הזמן הוא כמו גלגל ענק".