אחת המטרות שהצבתי לעצמי לשנה שבין הצבא לאוניברסיטה היא להוריד במשקל. החלטתי שאחרי 3 שנים של התנפחות משטויות של השקם הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולטפל בעצמי. הדבר הראשון היה ההרשמה לחדר כושר ולבריכה ולנסות לבקר שם כמה שיותר. אני לא יכול להגיד שאני הולך כל יום אבל אני משתדל להגיע לשם לפחות פעמיים בשבוע. אני מתנחם בכך שהעבודה שלי די פיזית בשביל להשלים את החסר. אני מנסה להגיע לחדר כושר בימים שאני עובד, אבל אני מתקשה לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שסיימתי בדיוק ב-4 בשביל שאני יוכל לנסוע לחדר כושר וגם לחזור הביתה בשביל לעשות עוד דברים חוץ מלישון. בימי החופש שלי אני משתדל לקחת את עצמי לשם ולהתאמן. בינתיים אני מרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

הדבר השני היה לקבוע עם דיאטנית. קיבלתי הפניה מהרופאה (מה זה פה? חזרנו לצבא?) ובשבוע שעבר פיניתי לי זמן להגיע אליה. ההמתנה הייתה יותר ארוכה מהפגישה, ובסיומה קיבלתי תפריט דיאטה של 1350 קלוריות ביום. הוא מורכב בעיקר מלחם קל (2 בבוקר, 3 בערב) עם גבינה, פסטרמה או חומוס, מנה לא מטוגנת בצהריים וכמה שיותר ירקות. התפריט מחולק ל-5 ארוחות: בוקר (לחם), ביניים (יוגורט או קורנפלקס), צהריים, ביניים (ארטיק קרח או חטיף גרנולה או לחם עם ממרח מתוק) וערב (נחשו מה? לחם) וביניהם צריך לאכול 3 מנות פרי ולשתות 10 כוסות שתייה (בעיקר מים). יום אחרי שקיבלתי את התפריט התחלתי לנסות לראות איך הוא עומד במבחן המציאות.

טוב, זה לא הכי פשוט לשנות הרגלי אכילה של שנים. הלחם הוא סביר ולשתות מים אני מסוגל בקלות, אבל הבעיה היא בעיקר בארוחות הצהרים, ועוד יותר בעייתי במלון. מלבד סלט בבית (מלפפון, עגבניה, פלפל אדום, גבינה מלוחה, תבלינים וחצי פיתה עם חומוס) או במלון (מלפפון, פלפל אדום, תירס וטונה) שקל להרכיב, הבעיה מתגלה במנה העיקרית. אם בבית אני יכול להיות יותר יצירתי (מרק למשל) במלון יש לי בדרך כלל לבחור בין שתיים-שלוש מנות שאחת מהם היא דג (איכס) והשנייה היא שניצל צמחי (אם לא תירס אז ממש איכס), מה שמשאיר מנה שלישית של שניצל (סביר אך מטוגן) או כל סוג בשר שהומלח בכמויות איומות. גם התוספות לא מאירות פנים וכוללות צ'יפס (אם יש שניצל, בשביל השלמה של שמן למדורה בבטן), תפוחי אדמה ששוחים בשמן, או סתם אורז סתמי (יש לציין שמאז התקלות לא נעימה בצבא אני מסרב לאכול פסטה שלא בושלה בבית. יש גבול למה שאני מסוגל). על מנות אחרונות אני לא רוצה להרחיב. תחשבו בית מלון...

והמשקל? מבדיקות פה ושם, אני יכול לבשר שהוא במגמת ירידה. אומנם מדובר ב-2-3 קילו אבל זו התקדמות ביום רביעי הבא יש לי פגישה נוספת אצל הדיאטנית ואז נראה מה קורה. המלחמה החלה.

שבוע של חופשת שחרור עבר ואני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי. יש ציפייה ליום שאחרי הבקו"ם, זה ברור. מאז הביקור הקודם שלי שם חיכיתי לרגע הזה לחזור לשם. ועכשיו זה כבר ממש במרחק של נגיעה. עוד שבוע וזהו, אני כבר במיל'.

ומה אחר כך? עבודה מועדפת? עבודה רגילה? לשבת חודשיים בשביל דמי אבטלה כמו עבודה מועדפת?

ולא רק זה. החיים שלי נראים כבר הרבה זמן כאילו מישהו הקפיא אותם והם לא זזים לשום מקום. השגרה שנכנסתי אליה בצבא הסתדרה טוב מאוד עם הקיפאון הזה. היו הרבה רגעים של יציאה מהשגרה, דברים חדשים. כל אלה היו זמניים ודי מהר חזרתי למצב הרגיל. עכשיו השגרה של הצבא הולכת ואין לי מושג איפה להתחיל את החיים שבחוץ.

פסימי יצא הקטע.

אחרי כל מחשבה כזאת קופץ הצד האופטימי שבי, זה ששומר על השפיות שבי, שדוחף אותי הלאה. נכון שיהיה קשה למצוא עבודה ולא מחכים לי שם בחוץ, בעולם האמיתי, אבל בסוף הכל מסתדר כמו שרוצים. יש 3 תחנות דלק במרחק של גג רבע שעה מהבית, בטוח יש איזה מלון בתל אביב שמחפש עובדים (לגבי אילת יש עדיין קונפליקטים פנימיים), וגם אם אלה לא יסתדרו אז קפצה לך היום מודעה בפרצוף שמחפשים עובדים בבלוקבאסטר בעיר (וסרטים זה דבר מאוד נחמד) ובטוח במקדונלד'ס, ששם עבדת לפני הצבא, לא יגידו לך לא. והנה, קנית לך את הצעצוע שרצית ואתה קרוב לסגור על מנוי לחדר כושר ובריכה בשביל להוריד את הקילוגרמים העודפים של הצבא ויש לך כרטיסים לליגת האלופות ובניגוד לשנות המנוי שלך, אתה הולך למשחקים עם חבר אמיתי (ואתה כבר פחות משתעל ובכלל לא מקיא, וזה כבר משהו). אז מאיפה זה בא, מאיפה בא העצב?

יהיה טוב.

כיפור. מאז שאני זוכר את עצמי היום הזה לא היה עוד סתם יום בשנה. היה לו את ההילה המיוחדת שלו. יום שבו הכל נעצר, השקט משתלט (עד שהילדים הקטנים על האופניים מתחילים להרעיש), הבוקר שהוא בדרך כלל בהיר יותר מהרגיל ואפילו הנוף העירוני מהסלון נראה מחייך יותר, ההתאספות למטה ליד בית הכנסת שסותמת את כל הרחוב והאנשים שפתאום מתחילים להתפזר ואחריהם השגרה הרגילה של מוצאי חג ושבת מתנפצת חזרה לפנים.

אנחנו לא משפחה דתית. גם לא שומרי מסורת. אבל ליום הזה נותנים איזה שהוא כבוד וזונחים קצת את הטלוויזיות, הרדיו והמחשבים (שקיבלו 24 שעות של מנוחה). בשנים האחרונות גם התחילו פה ושם לצום. לפני שנתיים עשיתי צום קל רק עם שתייה, בשנה שעברה כבר עשיתי צום מלא. גם השנה רציתי לצום, אבל המחלה שעשתה קאמבק השבוע והאנטיביוטיקה החדשה גרמו לי לוותר על הרעיון. את השקט הקדשתי לקצת תשבצים (נחמדים המוספים שצירפו לעיתונים), בלעתי ספר (משוואה עם נעלם של אורי אדלמן ז"ל) ואת הסיבוב השכונתי השנתי שלנו הארכנו השנה עד לפארק גני הסיפור באמצע העיר, רק בשביל לגלות את אחד המקומות המושקעים והשמחים בעיר ובהרבה מקומות (חפשו אותו באתר של העירייה).

זה דווקא היה סיום רגוע לשבוע לחוץ מאוד. שלושה ביקורים עברה היחידה השבוע ובשניים היה הגף שלי בפרונט והיה צריך להיערך לכולם בלחץ היסטרי. ביום שני איחרתי בשעה והלחץ של האחרים התפוצץ לי בפרצוף. אחר כך הייתה איזו שהיא פשלה באחת התורנויות ואולצתי להעביר את הערב של יום שני בישיבה ארוכה בשקם הראשי של הבסיס. רק לקראת הסוף התברר לי שאני צריך להישאר עד שהם גומרים לנקות הכל וסוגרים, עד שבשלב מסוים קמתי ועזרתי לשתי החיילות (שהפז"מ שלהן הוא בערך מה שנשאר לי) כי אחרת לא הייתי הולך לישון באותו לילה. את הלילה בשלישי העברתי אצל מקליין וכשחזרתי הביתה הרגשתי שאני פשוט מתפרק.

אחרי שבוע של רגיעה השיעולים חזרו, רק יותר חזק, ואליהם הצטרף האף בדליפות אינסופיות. ככל שהערב התקדם זה רק נהיה יותר גרוע (ואני אוותר על התיאורים הגראפיים). כמעט בטוח שהיה לי חום אבל אז לא ממש בדקתי.

למזלי, ביום חמישי לא הייתי צריך לנסוע עד לחיפה. עוד בדרך הביתה ברביעי קיבלתי טלפון שאמר לי להגיע בבוקר לבית חיל האוויר בהרצליה. ידעתי במעורפל מה היה אמור להיות שם: כנס בטיחות לרוכבי אופנועים. מה הקשר לי ולאופנועים? מקרי בהחלט, אבל אחרי הלילה שעברתי, זה היה הגיוני יותר לא לנסוע לחיפה. ידעתי איפה המקום נמצא (אבטחתי את הפתיחה שלו), אבל לא ידעתי שאין בכלל אוטובוסים לאזור, חוץ מתחנת הרכבת שנמצאת קילומטר וחצי הליכה משם. אחרי התכנסות ארוכה למדי (בורקסים טעימים להפליא) נכנסו פנימה והשעמום הגדול התחיל. מי שבאמת יודע לרכוב על אופנועים ויש לו רישיון היה מתעניין יופי בכנס הזה, אבל בתור אחד שלא ממש מבין בזה משהו, מצאתי את עצמי מנקר, ולא רק בהשפעת המחלה. ב-12 יצאנו להפסקת צהריים וגילינו שהאוכל שהוגש הוא כולה לחם (חיקוי של ג'בטה) עם גבינה ועלים או עם טונה ועלים, שמסביב היה אפשר למלא את הצלחות בעגבניות שרי ובעוד עלים. אמרתי שיש גבול למה שאני מסוגל לסבול, לקחתי את הרגליים וחזרתי הביתה.

בערב, האימא הפולנייה שלי החליטה שנמאס לה ולקחה אותי למיון. אחרי האכזבות מהרופאים הצבאיים ומהעובדה שבצריפין לא מפנים לבדיקות שצריך, נסענו לבית החולים הקרוב ביותר, וולפסון. צריך לציין שהמצב הכללי ביום חמישי בערב היה יותר טוב מהזוועה של יום רביעי אבל עדיין רע. הגענו והתיישבתי על איזו מיטה שם במיון עד שאח ואחר כך רופאה הגיעו והתחילו לבדוק אותי. חזרתי על כל הסיפור של החודשיים האחרונים והאח בתגובה לקח לי מדדים (היה לי חום) ואחר כך חורר לי את היד בשביל לקחת דגימת דם לבדיקות. הרופאה שלחה אותי לעוד צילום חזה (עשיתי אחד לפני חודש) שכמה מפתיע, לא גילה כלום וחזרנו לשבת במיון ולחכות לתוצאות של בדיקת הדם. כל הזמן הזה היה תקוע לי ביד החיבור שאותו אח עשה בשביל להוציא לי הדם ואני בתור אחד שלא ממש אוהב לראות את הדם שלו מקרוב (וגם לא אוהב שדוקרים אותו, אבל זה סיפור אחר), אולצתי לראות אותו מבצבץ מהקצה של הדבר הזה. בינתיים מסביב היה נדמה שאנחנו כבר בחולון אלא בגרוזיה. המיון נראה כאילו צולם בו איזה סרט של דובר קוזושווילי והעברית הייתה בו מיעוט לרוסית והגרוזינית. היו כמה שהרימו את הקול (וגרמו למאבטח העצבני בעצמו לרוץ אליהם), אחרים נראו כאילו המומים לגמרי והשאר סתם מודאגים. בסוף הגיעו התוצאות ולמרבה הפלא, לא מצאו שום דבר מיוחד. הייתי מציוד בהפניה מהשבוע שעבר מרמב"ם ואחרי שיחה עם רופאה אחרת שוחררתי הביתה עם תרופה חדשה ואחרי שטרחו והוציאו לי את הדבר הזה מהיד (אם לא הייתי מזכיר להן, הייתי הולך עם זה הביתה). מאז יש שיפור במצב ואני מתחיל לחזור לנורמה. עכשיו צריך לקוות שהמפגש עם הבסיס מחר לא יגרום לתוצאה הפוכה.

מחר מתחיל השבוע האחרון שלי בבסיס, ולמזלי הוא התקצר לחצי. מחר אני יעביר את ה"לילה האחרון בלי אימא" (ואני מתקשה להיזכר בראשון, היו כל כך הרבה מאז).

שבוע טוב לכולם. עוד 18 ימים לסוף.