מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

8 12/2007		דצמבר 07: אמונה
		תגיות: לב, מסעותיי עם עצמי, אופטימי, פתיחת חודש

לכל אחד יש את הרגעים האלו, שבהם הכל נראה אבוד, ששום דבר לא הולך, שכל מה שמנסים פשוט לא עובד. רגעי המשבר האלו הם הרגעים שבהם האמונה הפנימית היא זו שצריכה לעבוד הכי חזק, למשוך החוצה מתוך הבור שאליו נופלים, אבל מה עושים כשגם האמונה מתערערת וכבר אין לה את הכוחות להעמיד על הרגליים?
כשלא מצליח כלום, תמיד תנסה להפיל את האשמה על המעשים הקטנים, על האמונות הטפלות הכי ביזאריות שרק אפשר למצוא, אפילו כשיודעים שזה הדבר הכי מופרך שרק יכול להיות. הכי קל להגיד שזה בגלל שלבשת בגד מסוים, דרכת על שפת המדרכה בצבע הלא נכון או אפילו בגלל זוג המשקפיים שלך, שבאופן פלאי כשאתה שם אותם עליך קורים הדברים הפחות נעימים בחיים שלך. במה כבר אפשר להיאחז כשמאמינים שמשהו לא בסדר בעולם, שמרגישים שתקועים כל הזמן באותו מקום, באותו מצב, בלי יותר מדי אפשרות לשנות?

כשהאמונה העצמית מתערערת, מתחילים להרגיש את השחיקה הכללית, תחושה של ייאוש מצד אחד ואדישות מהצד השני. כבר לא יודעים מאיפה לשאוב את הכוחות בשביל להסתער קדימה פעם נוספת ולנסות לנטרל את כל המוקשים ולהתחמק מכל הפצצות בדרך ליעד. קשה לגייס אותם ולגרום להם להאמין שהקרב לא אבוד מראש, שאפשר למצוא את הנקודה שתסדר את המעבר הבטוח הזה קדימה, שאליה צריך להגיע. ההתערערות הזאת פוגעת בכל סוגי האמונות הפנימיים, אפילו באהבה כבר קשה למצוא שביבי אמונה. רק תחושה שגם היא, כמו לא מעט דברים אחרים, לא קיימת, לפחות לא בשבילי.

קשה לקום בבוקר ולצאת מהמיטה עם התחושה הזאת. קשה ללכת לישון ולעצום את העיניים. דווקא ברגעים האלו מנסים לנבור כמה שיותר פנימה ולמצוא את השביב הקטן של אור שעוד לא כבה, שמסוגל לחמם ולהשפיע לטובה. דווקא במסע הפנימי הזה, העיניים יותר נפקחות, דברים סוף סוף נהיים בהירים ומובנים וטעויות העבר עולות אל פני השטח. אתה מבין לאיזו רמה הגעת וכמה אתה לא רוצה להיות כזה, כמה אתה רוצה להיות מי שאתה חושב שאתה. זה דבר שמנסה להתוות דרך חדשה מתוך הרצון התמידי להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר. הרצון הזה, הוא לא מגיע מתוך כוונה להראות לסביבה שאני מסוגל להיות מישהו אחר ממה שחושבים עליי, מישהו שיראה לאחרים שהוא לא באמת מה שהם חשבו עליו, שהוא מסוגל להתקדם, ללמוד מהטעויות שלו. הדרך הזאת מגיעה מבפנים, והיא מכוונת כלפיי פנים. כל עוד אני לא מסוגל להבין מה קורה אצלי בפנים, אני לא יכול לתת מעצמי שום דבר, בטח שלא לאהוב. אני לא יכול לבקש מאף אחד שיעזור לי, אני צריך לעשות את זה קודם כל לבד. מבין כל הדברים האלו, חשוב לא רק להבין ולהתפתח, אלא גם ליהנות מהדרך, לא לוותר ולא להרגיש רע מכל פיפס קטן. לשמור על הראש למעלה ולעשות הכל בשביל הניצחונות היומיים הקטנים, בשביל להבין את החיים, בשביל להמריא.

"וקול תחינה בבקשה, רק תחזרי אלי...
אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור."

מצד שני...
תמיד יש את הדברים הקטנים האלו, הטובים. הם עדיין לא נעלמו. הופעה מעולה של שלומי שבן, סיום מהיר של שיעורי הבית (היחידים) שיש לי, קבלת מלגה עם סכום די מכובד, לשבת ולשמוע מוזיקה חורפית שעושה חם בפנים בזמן נסיעה ברכבת כשבחוץ סוער, לשחות 190 בריכות בשבועיים האחרונים ולהרגיש כל שריר, לקבל טפיחות קטנות על השכם, לשמוע ברדיו רגע לפני שהולכים לישון את "לילה טוב" של הכבש השישה-עשר ולמצוא זמן גם לרגעים קטנים של כיף, אפילו אם הם טיפה השקעה. לא הכל רע, בסופו של דבר. זה רק מוכיח שעוד לא איבדתי אותה. עדיין.

"אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל."
[אמונה - כפיר אפשטיין]

שמור   בטל

3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/12/2007 11:19

 

13 10/2007		סוף עונת המבחנים
		תגיות: טכניון, אופטימי

אפשר לחזור לשגרת יום-יום, לשאוף קצת אוויר לריאות, להסדיר את הנשימה, ללכת לישון בלי לחשוב מתי אני הולך לקום בבוקר כי צריך לנצל את היום עד תום, לדעת שאני לא הולך ליפול לתהומות הלחץ, שמכניס ומוציא מדיכאון באותה מהירות, להפסיק להיות פקעת עצבים מנותקת מהעולם ולראות את הדברים כמו שבאמת צריך לראות. אפילו להתפנק עם דיסק חדש (הסליחה ואני של אפרת גוש, קנוי) ופיקניק קטן של שבת בבוקר. סוף עונת המבחנים.

טוב, עוד לא ממש הסוף. עדיין יש מועדי ב’; שאני מתכוון לגשת אליהם, 2 ציונים שעוד לא פורסמו (נו, טוב, אחד מהם היה ממש ביום חמישי האחרון) והתלבטות גדולה שתיכף נחזור אליה. לגשת למועדי ב’; זה לא כל כך נורא, אלא אם ממש חייבים לגשת ואז מפלס הלחץ עולה (וזה כבר קרה לי במהלך התואר, בדיוק לפני שנה). אני חושב שיותר קל ללמוד למועדי ב’;, כי החומר ברובו כבר מאורגן ולא יצא לגמרי מהראש, וכל מה שצריך זה לראות איפה פיקששתי במועד הראשון, לנסות ולתקן ולהבין את הטעויות ולדעת איך להתמודד עם החומר הבעייתי. אומנם יש פחות לתרגל, כי את הרוב שרפתי לקראת מועד א’;, אבל אפשר להסתדר ולנסות להבין שוב את הדברים מחדש. דווקא המבחן הראשון שיש לי ביום שישי הבא, בא אחרי שעברו כבר יותר מחודשיים מאז מועד א’;, אז לך תזכור. זה גם הציון הכי נמוך שלי עד עכשיו, אז בטח שיש מוטיבציה לגשת שוב ולהוציא במבחן הזה ציון שיותר מתאים לי, כי את רוב הנושאים הבנתי, פרט לכמה נושאים שהפילו אותי. ביום ראשון אני חוזר צפונה ומסתער על החומר מחדש אחרי יומיים וחצי של לא לגעת בשום דבר של לימודים, לפחות כזה של הסמסטר החולף. התארגנויות לסמסטר חורף לא נחשבות, מתישהו הייתי צריך לפתוח תיקיות חדשות במחשב ואפילו לארגן לי את המערכת בצורה מסודרת בלוח השנה שלי, זה ברשת וזה על הדסקטופ. להתחיל לארגן את הדברים כמו שצריך ולקוות שתהיה שביתה בשביל ללמוד כמו שצריך לעוד מועד ב’;, אם כי רוב הסיכויים שפשוט יזרקו למרצים סוכרייה וביום שני הבא נטפס כולנו במעלה ההר, אל עבר בניין אולמן, לכיתות שסוף סוף חוזרות להיות כיתות לימוד ולא כיתות בחינה עם דודות מציקות.
וכאן נכנסת ההתלבטות הגדולה של מועדי ב’;, ואני כבר צריך להחליט. ביום ראשון הבא, רגע לפני תחילת הסמסטר צפוי לו יום הכוון, ושוב התקבלתי להיות מדריך. הכסף שאני אמור לקבל כאן לא ממש עניין כי זה גרושים. הבעיה היא שבדיוק בזמן הזה נופל לי מועד ב’; בגנטיקה ועכשיו אני צריך לבחור ביניהם. קיבלתי 80 במועד א’; וזה בהחלט אחד הציונים הגבוהים שלי עד עכשיו בתואר, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שאני יכול יותר, שדווקא בקורס הזה אני מסוגל להוציא הרבה יותר, וכשטיפסתי באותו יום בשביל להיבחן אמרתי לעצמי שהפעם אני הולך להוציא את הציון הכי גבוה שלי בתואר, שאני שואף לציון הכי גבוה שאפשר בכלל לקבל ולא נקודה אחת פחות. 80 יכול לאכזב, למרות שהציון הזה גבוה מעל הממוצע בקורס ובהתחשב בעובדה שהמבחן היה קשה יותר מהמצופה והחברים למסלול קיבלו 20 נקודות פחות ממני, הסיכון נראה גדול מדי. צריך להפיל את הפור ולהחליט כמה שיותר מהר, בשביל להודיע לאנשים שאחראים על היום הכוון, במיוחד אחרי שיש הרבה ביטולים של מדריכים אחרים, בגלל המבחנים. לאן אני נוטה כרגע? איפשהו באמצע, כרגע יותר בכיוון של לגשת, אבל זה יכול להשתנות עד הבוקר (ולא לשכוח שלפני זה יש לי מבחן ביום שישי שהרבה יותר חשוב לי, מה שמצמצם את זמן ההכנה למבחן בהרבה). רק צריך להחליט, וזה קשה.

ועוד כמה אנקדוטות קטנות לסיכום היום:

פייסבוק
טוב, אז גם לי יש עכשיו. יותר מדי אנשים מסביבי אמרו לי שכדאי להצטרף, ובהתחלה לא ממש רציתי, אחרי החוסר עניין המשווע במקושרים, סוג של מקבילה ישראלית. שעמום היום ומייל שנשלח לפני כמה ימים (ונדחה בגלל המבחן שהיה בכימיה אורגנית, ומספיק ללחוץ בטעות על = ולחשוב על קשר כפול) גרמו לי לעשות את זה. בינתיים נחמד, אפילו חביב, אבל לא משהו שיסחוף אותי יותר מדי, לפחות בהתחלה. אבל יש פוטנציאל, לפחות יותר מהניסיון הקודם עם רשתות חברתיות.

בלוג
צריך כבר לעבור מתיחת פנים. עוד שבוע מתחיל הסמסטר ובתחילת השבוע התאריך ההיסטורי שבו בדרך כלל שיניתי בבלוג דברים (גם ציון של 6 שנים לגיוס ו-3 לשחרור). יש מספיק זמן עכשיו לשבת ולעבוד, וכבר יש רעיון מגובש. הפינה הקטנה שלי צריכה שינוי, והיא תקבל אותו.

נבחרת
מעניין מי חשב לשים את התוכנית החדשה של יצפאן דווקא מול המשחק של הנבחרת בקרואטיה. לכל אחד מהם יש פוטנציאל להרבה רייטינג והרבה אנשים ישברו את הראש במחשבה מה לראות. מצד שני, התחושה הכללית היא שהולך להיות ביזיון גדול, במיוחד אחרי מה שהיה בלונדון. מזל שהמשחק מתחיל קודם, ככה אנשים יזפזפו ליצפאן עוד לפני המחצית (והלוואי שאני אוכל את הכובע אחר כך). מזל שאין ליגה בסוף השבוע, טוב להעביר סוף שבוע בלי להרגיש מבוזה שוב (בעצם, לכו תדעו מה הנבחרת תעשה).

הסליחה ואני
הפסקול של הפוסט הזה. שמיעה ראשונית מהנה מאוד.

לב
שוב הפכת לכתף. יאללה, הלאה.

שמור   בטל

24 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של פנטזיונרית קריזיונרית ב-20/10/2007 14:35

 

6 9/2007		הדו קרב: פוסט פתיחת החודש [ספטמבר 2007]
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, אופטימי

ברוכים הבאים לזירה. מצד ימין תוכלו למצוא את השכל, שמתמרק ומתארגן לו, משלים חוסרים ואוסף את כל הפרטים, החשובים והלא חושבים, כמו שהוא רגיל תמיד לעשות. בפינה השמאלית, מתכונן לו הלב. הוא לא נראה כל כך טוב, עם סדקים, עם כמה חלקים ממנו מפוזרים סביבו כאילו נשברו ממש ממנו, ועם לא מעט צלקות שמכסות חלקים לא קטנים ממנו. הוא משתדל להתארגן ולהתייצב כמה שיותר, למרות שהוא לא מבין למה השכל קרא לו דווקא עכשיו לדו קרב ולא מבין את מה שהתרחש לו רק לפני מספר ימים, כשפתאום הוא כבר לא אחז במושכות.

הלב קם ממקומו ראשון וקרה לכיוונו של השכל: שכל יקר, מדוע אנחנו כאן, מבזבזים את זמננו לריק במלחמה פנימית מיותרת במקום לדאוג לענייני החוץ שלנו? בוא ונשוב למעשינו ונדאג להשיג את מה ששנינו חולמים מזה זמן רב להשיג. הנה, תסתכל על האורות שחזרו פתאום לנצנץ. אתה בטח לא תרצה להרגיש שוב אכזבה מאיבוד הזדמנות, נכון? תן לי לחזור ולנהל את העסק, לתקן את הטעויות שעשית בשבוע האחרון כשפתאום קבעת שאתה זה שמחליט כאן החלטות, ובמקום לגרום לתחושה טובה, רק יצרת בלבול פנימי.

השכל לא נשאר חייב לדברים האלו והזדרז לקום ממקומו. הוא פשוט לא האמין למה שהוא שמע וכבר נערך לקרב. אורות מנצנצים? הוא שאל. איפה בדיוק אתה חי? ממתי נהיית כזה פתי, שמוכן להקריב את השלמות הפנימית שלו בשביל סיכוי להגשים חלום. כן, אני מאוד רוצה גם כן את החלום הזה, אבל לא בכל מחיר. תסתכל עליך, תסתכל איך אתה נראה ומה עבר עליך בשנה האחרונה. התחלת עם אופטימיות שהתרסקה לה ודעכה, ומתוך זה ראית משהו אחר, והחלטת ללכת תוך כדי זה שאתה משכנע אותי שבאמת יש שם סיכוי ואפילו לרגע זה באמת נראה אמיתי, עד שהגיע הפיצוץ וההתרסקות. העיוורון הזה שבר אותך בסופו של דבר, ובקושי רב הצלחת לנסות ולאחד חלק מכל החלקים שעפו להם לכל עבר. ואז שוב נכנסת למערבולת וניסית לגרור את הכל ושוב ניסית להסביר בכל כוחך שדווקא הסיפור השלישי הוא זה שיצליח, שיהיה אמיתי, ולא ראית את כל הסימנים שאומרים שגם הפעם נשאר באותו המקום. אבל אתה לא הקשבת, התעלמת מהסימנים וניסית ללכת בכל הכוח, וכאן כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתערב, לקחת ממך את המושכות ולסיים את הסיפור הזה מהצד שלנו לשם שינוי, לפני שמשהו רציני קורה.

מבחינתך, המטרה היא הכי חשובה ולא משנה מה קורה בדרך. מרגע שאתה ננעל, לא יעזרו נפנופי הידיים שלי והניסיונות להסביר לך שזה לא יילך, שזה לא באמת מה שאנחנו מחפשים, אבל אתה לא תקשיב ותיגרר אחרי מילים יפות ומחמיאות או תחושה נעימה ותתעוור לך (זה לא קשה, כי העיניים אצלי גם ככה). אתה תהיה כל כך עיוור, שתפגע בסופו של דבר גם בי ובדברים שחשובים לי. איך יצא שדווקא בתקופות המבחנים הייתי צריך לטפל במזעור נזקים, בניסיונות להזרים מעט אופטימיות למערכת שהתמלאה בלא מעט רעל, והכל בשביל להצליח לעמוד במשימה החשובה, להצליח בלימודים ולהוציא בהם את המקסימום. אתה מנעת ממני להוציא את המקסימום, ועכשיו, רגע לפני שתקופת מבחנים נוספת מתחילה (הרביעית כבר, מי היה מאמין), אני לא מוכן לחזור על הטעות הזו שוב. אני צריך את השקט הזה בכל הגוף בשביל להתרכז, בשביל ללמוד ולהבין את הדברים כמו שצריך, ולא נתת לי את זה במידה הראויה. בגלל זה לקחתי את המושכות, בגלל זה קראתי לך לדו קרב הזה.

תסתכל על עצמך, כולך שבור ומרופט. נכון, ידעת מצבים גרועים מזה, אבל דווקא במצבים האלו אתה הכי מסוכן, כי אז יש לך נטייה להיתלות על כל דבר וליצור ממנו תקווה, גם אם היא (ולמען האמת, היא בעיקר) תקוות שווא. בשביל מה לנו להתאכזב כל כך, לכעוס ולאטום את הראש לכל דבר פרט לכעס או לרצון הפשוט אך הבלתי מושג הזה. חיוכים קטנים, פלרטוטים שאני יודע בוודאות שלא יובילו לשום מקום, משפטים שגורמים לך לתהות על פשרם בינך לבין עצמך ועוד רק גורמים לך להיתלות יותר ויותר גבוה ולא לרצות לעזוב אפילו לרגע, גם אם ברור כשמש שאין שום סיכוי שבעולם שזה יקרה.

לב קטן ויקר, אני מבקש ממך, קח קצת חופש, לך ותירגע, תתאחה ותחזור לכאן שלם. תן לי לנהל את העסק, במיוחד עכשיו שהמבחנים בפתח וצריך את מלוא הריכוז בשביל להשיג את הממוצע שנבחר בשביל לשאוף אליו, בשביל לעשות הכל כדי להשיג אותו. סע מכאן רחוק, הרחק מכל ההמולה שמציקה לך בזמן האחרון, הרחק מכל אלו שמבלבלים אותך. תפסיק לקרוא למצפון ולגרום לי להתחרט על מה שעשיתי, תן לי להאמין ולשכנע אותך גם כן, שכל מה שאני עושה זה באמת לטובת הכלל, לטובתו.

והלב, נבוך למשמע הנאום של השכל, לא יכול היה להגיד דבר. השכל צדק בכל דבריו והוא באמת צריך את הזמן להתאחות מחדש ולא לקפוץ מחדש למים העמוקים, שלפעמים נראים עכורים. אתה צודק, הוא מלמל, מגיע לך עכשיו את המושכות. לך, תנווט את הספינה להצלחה שזקוקים לה, תגרום לו להרגיש טוב ובטוח, ובעיקר שהוא מסוגל להתעלות על עצמו ועל הכל. זה לא אומר שמדי פעם אני אקפוץ לבקר, כי בסופו של דבר, לא תוכל בלעדי.

אי אפשר בלעדיך, לב, אבל עכשיו זה שלב השיקום, וגם שלב המבחנים, שבשבילם צריך שקט פנימי. סע, תפסיק לאכול את עצמך על מה שהיה ושכבר לא יכול להשתנות. יהיה טוב, חייב להיות טוב. ברגע שאני אצליח, גם אתה תצליח, אבל עד אז, יש עוד זמן. אפשר לוותר עכשיו על הכמיהה למישהי, על הרצון למצוא את מה שכולם מדברים עליו, ולהחליף בדברים חשובים יותר. מספיק ניסינו לקחת את עצמנו בידיים, עכשיו הגיע הזמן להמריא.

וכך הם נפרדו להם בשקט, מתוך ידיעה שזה באמת הדבר הכי טוב לעשות כרגע. הלב השאיר אצל השכל גם את מפתחות הכתיבה, כדי שגם צדדים חיצוניים יותר יצאו החוצה במקום חפירות פנימיות כל הזמן. בלי לוותר, בלי להביט אחורה. עכשיו יש רק מטרה אחת מול העיניים ומסתערים עליה בכל הכוח.

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של דונאלד מהסרטים ב-15/9/2007 10:53