מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

4 11/2006		תתחיל מאפס: פוסט פתיחת החודש [נובמבר 2006]
		תגיות: פתיחת חודש, אופטימי

ביום ראשון ב-9:30 תתחיל שנה ב'. כן, למרות שהייתי כבר בסרט הזה בדיוק לפני שנה, עדיין יש סוג של התרגשות. אחרי כל הקיץ המשוגע שהיה שמרח את תקופת המבחנים ל-3 חודשים במקום 3 שבועות, פתאום חוזרים ללמוד דברים חדשים, חוזרים לכיתות בשביל לקלוט חומר ולא לפלוט אותו לתוך מחברות בחינה.

שנה חדשה וזה בדיוק הזמן לקחת את עצמי בידיים. זה סוג של פרק חדש בחיים, שבו אני רוצה לראות דברים, להסתכל עליהם בצורה שונה ממה שאני רגיל ולהתחיל להרגיש עם זה טוב. זה לא שכזה רע לי בחיים באופן כללי, אבל התחושה שיש מה לשפר ולעשות אותם טובים יותר או להיות בן אדם טוב יותר, עדיין קיימת. אם לפני שנה רציתי להיכנס לתוך העולם האקדמי בצורה חלקה, להבין טוב יותר מהם חוקי המשחק ולעמוד בהם בכבוד, הפעם כל מה שאני רוצה זה פשוט ליהנות מהחיים. זו לא הולכת להיות שנה קלה, אפילו קשה יותר משנה שעברה, ובכל זאת אני רוצה להרים את הראש ולהתמקד בחיובי. מצד שני, אני לא רוצה יותר מדי להסתחרר מזה, לא לאבד את השפיות שלי כשקצת יותר טוב מהרגיל. להבין שיש דברים שלי אישית אין יותר מדי שליטה עליהם היא חלק מההבנה שאני לא יכול לצפות שהדברים יקרו בדיוק כמו שאני רוצה. זה נכון לגבי הציונים שלי, זה נכון לגבי קשרים שאני קושר עם אנשים. אני קודם כל צריך להיות אני, בלי לחץ שיקרה משהו, בלי לדאוג יותר מדי ממה שיכול או צריך לקרות ולהתרסק לחתיכות קטנות כי זה לא קורה.

כל דבר שבוחרים לעשות משפיע בצורה זו או אחרת על מה שיקרה אחר כך, אבל רק אנחנו יכולים לקבוע איך אנחנו מסתכלים על העניין ומה אנחנו מפיקים ממנו. גם אם יקרה משהו שינתב אותי לדרך שאני לא הכי רציתי אותה, אני מתכוון לנסות לעשות את כל מה שאני יכול בשביל להחזיר את עצמי למסלול, בזמן שאני אשתדל לתת כמה שיותר מעצמי במקום שבו אני נמצא. אין לי שליטה ויכולת לתקן דברים שקרו בעבר, אבל יש שליטה לתקן ולכוון מחדש דברים שיקרו בעתיד.

אני לא רוצה להגדיר לעצמי ציפיות מהשנה הזאת, חוץ מהרצון שלי לתת מעצמי את המקסימום בכל דבר שאני יכול. בין אם זה ללמוד יותר טוב ולהצליח להתמקד בלימודים, אם זה לטפל בעצמי, באיך שאני נראה ואיך שהסביבה רואה אותי או איך שאני מטפל בעצמי, ובין אם זה הקשרים שאני יוצר עם אנשים אחרים. מאז שסיימתי שאת התיכון ויצאתי החוצה לעולם הגדול למדתי טוב מאוד שהדרך הכי טובה לתקשר עם אנשים אחרים היא פשוט להיות עצמי. בסופו של דבר, מי שרוצה להישאר קרוב יישאר רק בגלל הדברים האלו. אני לא צריך להרגיש שום דבר כלפיי מי שבוחר להישאר רחוק ולא לרצות להתקרב, בסופו של דבר זו לא הבעיה שלי ואני יכול למצוא אנשים אחרים טובים יותר. אני גם לא צריך להרגיש רע אם אנשים בוחרים להסתכל עליי בצורה אחרת ממה שחשבתי שהם יסתכלו. כאן אני צריך להרגיש טוב עם מה שיש ולא עם מה שאין. גם האין הזה יעלם מתישהו, צריך רק למצוא את מי שיתאים כמו מפתח לחור המתאים.

למרות הכל, נקודת המוצא שלי היא לא מאפס. בשנה הראשונה הצלחתי לבנות לעצמי שם מסוים שגרם לשני אנשים לרצות להיות שותפים שלי בדירה ועוד מספיק אנשים שירצו להיות קרובים אליי, להיעזר בי וגם לתת קצת בחזרה. יש בזה משהו טוב, בתחושה הזו, להרגיש שמישהו צריך אותי. לפעמים נראה לי שאני מחפש באיזו שהיא צורה את הטפיחה הזו על השכם או סוג של הכרת תודה. לפעמים נראה לי שאני דואג יותר מדי לאחרים וקצת פחות לעצמי, ואולי זה מה שאני צריך בין השאר לרשום לעצמי לשנה הזו. להיות קצת יותר אגואיסט. עם כל העזרה לאחרים, צריך קצת לעזור לעצמי להסתכל על החיים אחרת, לתת את כל אותן עצות שאני מחלק לאחרים גם לעצמי, וכמו שכבר אמרתי קודם, לקחת את החיים הרבה יותר בקלות.

פרק חדש מתחיל ואני מרגיש כאילו אני נחש שמשיל את העור שלו, שמשתנה. השינוי הוויזואלי כאן מסביב הוא חלק מזה, אחרי קצת עבודה בזמן האחרון (בשביל היה חופש?). מחר בערב אני כבר אהיה בחדר החדש שלי, מתכונן ליום הראשון ללימודים. הגיע הזמן להמריא, והפעם, השמיים הם לא הגבול.

 

"ככה, כמו שאני, כמו שהבטחתי לעצמי,

אני לוקח שוב את עצמי בידיים.

ככה, בלי חלומות, בלי טעויות של מתחילות,

בלי ערימות של ציפיות עד השמיים.

 

ככה, כמו שאני, כמו שהבטחתי לעצמי,

אני לוקח את העניין ברצינות.

ככה בלי מהומות, בלי להוסיף משמעויות,

אני לא מוותר על ההזדמנות."

[השיר של איתי – איה כורם]

שמור   בטל

27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של NineLives ב-10/11/2006 21:22

 

20 10/2006		הכחול האפור הזה
		תגיות: אופטימי

כשהתעוררתי הבוקר הכל בחוץ היה אפור. זה לא היה עד כדי כך מוקדם (אם כי הלימודים דפקו את השעון שלי לגמרי) אבל השמש, או לפחות היה נדמה שהיא כבר הספיקה לזרוח, כוסתה לה במעטה עבה מאוד של עננים אפורים. יום אפור של סתיו מתחיל.
אפילו מי שמבין בעניין לא ממש יכול להגדיר את מזג האוויר שיש בעונה הזו. יום אחד יש מטחים של ברד כאילו סוף דצמבר, יום אחר שרב כבד כאילו תחילת אוגוסט ויש ימים שהם פשוט באמצע. אפורים, בלי שמש, בלי גשם, אפילו בלי קור אמיתי. ובכל זאת, אין על ההרגשה הזאת, שהקיץ סוף סוף נגמר והחורף עומד להתחיל. כבר יותר קריר בלילות ומחליפים את השמיכה הדקה במשהו קצת יותר עבה (ואז מזיעים כל הלילה כי יותר מדי חם), הערב מתחיל הרבה יותר מוקדם ואפשר לאכול ארוחת צהריים מאוחרת עם שקיעה ברקע וכמובן אין כמו להוציא את הבגדים היותר ארוכים מהארון ואיך שנעשה יותר קר להחליף בגדים ולהתרגל לעובדה שאני לא הולך לראות את הרגליים שלי בחודשים הקרובים (חוץ ממקלחת, אל תגזימו...). כשיורד גשם רצים לחלון הקרוב לראות אם הוא באמת יורד (והריח, הו הריח...), לראות איך הכל מתנקה לו בחוץ ואם יורד מספיק חזק, אז הרחוב למטה הופך לנחל קטן, מאיים להטביע את הילדים הקטנים שהולכים לבית הספר.
דווקא באה טוב, הקרירות הזאת עכשיו. נותן את הזמן להתכרבל קצת בפנים, להבין דברים, לסדר דברים. מצד שני, יש את המשיכה הזאת לצאת החוצה ולראות בעיניים את הכל נקי, לחכות לשמש שתזרח אחרי הגשם והכל יהיה זוהר ונקי. יצא ככה בדיוק אחרי שאתמול היה לי את המבחן האחרון שהייתי צריך לגשת אליו (בהנחה שאני לא אצטרך לעשות מועד ג') וסוף כל סוף נגמרה לה שנת הלימודים הזאת, כמעט שנה אחרי שהיא התחילה. זה היה מסע מתיש למדי לנסוע 3 שעות, להיבחן 3 שעות, ולחזור 3 שעות בחזרה הביתה (וכשבדרך הלזניה שאכלתי בפקולטה לארכיטקטורה התהפכה לי כמה פעמים בבטן). אבל זה נגמר, וזה מאחוריי ועד שתתחיל שנת הלימודים בעוד שבועיים יש מספיק זמן לנוח, זמן לסדר את כל הדברים שלי לקראת הכניסה לדירה החדשה, זמן לקחת את המצלמה ולעשות יום טיול לבד לבד ברחבי תל אביב, מהים ועד הנהר (או נחל איילון, אם תרצו לקרוא לו בשם האמיתי שלו) ולמצוא את הדברים הקטנים האלו שבגללם אני כל כך אוהב את העיר הזאת (ואולי לעשות טיול דומה גם בירושלים. אולי).
אבל בעיקר זה זמן לעצמי, זמן לסדר את כל הראש שלי, להסתכל על דברים בצורה יותר חיובית, יותר טובה ולהניח את כל הגועל נפש של הזמן האחרון בצד, רחוק. להתמקד בדברים שחשובים לי, בדברים שאני רוצה שיקרו בשנה שתיכף מתחילה ולעשות כמה שיותר בשבילם. גם קצת לבלות לא יזיק. זה כבר מתחיל מהיום בערב עם סרט ואולי גם איזו בירה אירית טובה (פרדל, הדבקת אותי) וכל זה ביחד עם ח', שאני ממשיך להתכתב איתה בשירים. בלי ציפיות, בלי אמונות, רק ליהנות.

"הוא שהבטיח לי חורף חם
לא יקיים לעולם..."
[סתיו ישראלי – גלי עטרי]
שמור   בטל

21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של NineLives ב-28/10/2006 17:13

 

11 9/2006		ערב סרט
		תגיות: אופטימי

שיא תקופת המבחנים, מבחן רודף מבחן, אין כמעט זמן לנשום, כל היום נוברים בספרים, במחברות, פותרים (או מנסים לפתור) מבחנים ישנים, הלחץ עולה, הריכוז יורד, ואני מוצא זמן להיפגש עם בחורות.
שישי בערב, יושבים אצלה בחדר במעונות. כבר פעם שלישית שאנחנו נפגשים רק היא ואני, ואחרי פעמיים שראינו סרט בקולנוע, הפעם הוא מוקרן על המסך של המחשב שלה. יושבים על המיטה, לא קרובים מדי ולא רחוקים מדי, בינינו הכיבוד (גליליות בטעם מוזר...), צופים בסרט. שני אנשים שנשארו שבת בצפון, כל אחד בדירה הריקה שלו משותפים. באמצע הסרט, הקובץ משתגע, מחליט להיתקע ולהיעצר דווקא ברגע שהגיבור חושף שיניים. יוצאים למסע ציד ברשת אחרי הקובץ הסורר, מקווים למצוא קובץ יותר טוב, ואני עדיין מופתע איך תוך שניות יורד קובץ כל כך גדול למחשב.
כשנגמר הסרט, ממשיכים לשבת ולדבר. קצת מרכלים על מכרים משותפים, מחליפים חוויות לימודים מהשנה האחרונה שעוד לא נגמרה, מדברים על המבחנים הקרובים, מספרים קצת סיפורי צבא (יש דברים משותפים גם שם), מדברים על הבית ומה שיש בו וגם מגיעים לחלקים הפחות נעימים ויותר כואבים בחיים. בשלב מסוים אנחנו שמים לב לשעון ומכיוון שלשנינו מחכה עוד יום של ארוך של חרישה, אנחנו מחליטים לסיים להערב. היא כבר פותחת את הדלת ומדליקה את האור בחדר המדרגות, אבל אנחנו ממשיכים לדבר ולא עושה רושם ששנינו רוצים להפסיק עם זה, מוצאים עוד משהו לדבר עליו, לדון בו. בסוף כבר נהיה ממש מאוחר ואני ניגש ומזמין את המעלית והיא מבקשת ממני להתקשר אליה בבוקר, להעיר אותה. אומנם כולנו היינו מעדיפים להעביר את היום במיטה עם החלומות, אבל צריך להקדיש גם זמן ולשבת על הכיסא ליד השולחן העמוס בחומרי לימוד. בדרך חזרה לחדר שלי, כשאני חוצה את כל הטכניון ברגל, מתגנבת לי תחושה קטנה של החמצה, שהייתי צריך לעשות משהו ושלא עשיתי אותו.
שבת בבוקר, יום יפה (וחם). אני מתעורר קצת לפני 9, משתדל שלא להעיר את החבר שבא לישון אצלי בלילה, יוצא החוצה למדרגות של הביתן ומתקשר אליה. היא כבר התעוררה אחרי שמישהו בבניין שלה החליט להעיר את כל אזור המעונות שלה על הבוקר. אני מאחל לה יום לימודים פורה וחוזר בעצמי אל הספרים והמחברות שלי, לקראת עוד יום של לימודים. והתחושה בפנים? היא כבר די טובה, אפילו אופטימית. אבל אני, שכבר ידעתי לא מעט אכזבות, כבר מציב לעצמי תמרור אזהרה גדול. למרות הכל, הפחד הזה עדיין קיים אצלי בפנים.

שבוע קשה, שכלל גם לא מעט דברים הרבה פחות טובים מזה נגמר, מפנה את הבמה לשבוע חדש, מאתגר לא פחות. כל כך הרבה לספר, כל כך מעט לכתוב.שמור   בטל

41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של בורגנית ב-20/9/2006 16:49