אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
12 |
ביניים | |
|
תגיות:
|
בלי לשים לב, תיכף ייגמר לו השבוע השלישי מאז שנגמרו המבחנים. מצד אחד זה נראה הרבה זמן אבל מצד שני מרגיש לי כאילו זה חלף ממש מהר. אם השבוע הראשון (שגם ככה בחלקו הראשון היו מבחנים) היה בשביל להתאושש קצת ממועדי א';, השבוע השני היה בשביל להתחיל להתרגל למציאות החדשה, בא השבוע הנוכחי שבו אני לאט לאט מבין את מצב הביניים הזה אבל עוד לפני שאני בכלל מתחיל לחשוב על איך אני מתחיל לתכנן את השבוע הבא, כבר הכל משתנה. תקופת הביניים הזו היא בעיקר לחיות מהיום למחר וגג לעוד שבוע, כי דברים זזים בה בקצב דינמי מאוד. פתאום צצים ראיונות עבודה, פגישות, דברים חדשים שצריך לעשות וצריך להתאים את כל סדר היום שלי מחדש בשבילם. צריך להתחיל להאיץ את החזרה על החומר הרלוונטי, להתכונן כמו שצריך ולהתחיל לחשוב מה יכולות להיות ההשלכות אם כן ואם לא. הכל כזה לא ברור ומתערבב לו במוח, במיוחד בתוך כל חוסר הוודאות הזה. אני עדיין במעונות בחיפה, מנסה לנהל את העניינים שלי מכאן אבל אני יודע שגם למקום הזה יש לי דד-ליין בדמות אחרי החגים, ואם אני לא אצליח להסתדר עד אז, אני אצטרך לפנות את הדברים שלי מכאן ולחזור לאחד ההורים עד שהכל שוב יתייצב. רק אחרי שאני אמצא משהו, אני אתחיל לחפש דירה נורמלית בשבילי בהתאם לאזור, וזה גם כאב ראש לא קטן. יש העדפה לנסות ולמצוא מקום עבודה בחיפה ואז להישאר לגור כאן, אבל זה ממש לא פשוט ועד עכשיו נתקלתי בהרבה יותר הצעות במרכז. איכשהו בזמן האחרון האחיזה בחיפה קצת התרופפה, זה כבר מה שהיה פעם וזה די מציק לי. אז בינתיים מעבירים את הזמן, מנסים לעשות דיאטה (שקצת מתסכלת ביומיים האחרונים) ולהתאמן ממש הרבה בחדר כושר (עד כדי כאבי שרירים), מנסים לעשות פרויקטים קטנים ומקווים שהתקופה הזו תעבור מהר. יהיה טוב.
1 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
20 |
ממחר דף חדש | |
|
תגיות:
|
תקופות מבחנים הם תמיד התקופות האלו של הרצון לשנות את החיים לגמרי. השיגרה השוחקת הזו של החרישה האינסופית והשקיעה רק בלימודים גורמת לציפיה בשקיקה לרגע השקט הזה שבו יוגש המבחן האחרון ויתחיל החופש. הפעם הרגע הזה מסתמן כיותר מתוק בגלל שלא אמור להיות שום דבר, שום לימודים, הגשות וכל שאר הדברים האקדמיים. ככה זה כשסמסטר אחרון, אבל המציאות דואגת לטפוח טוב טוב על הפנים. תקופת מבחנים זה הזמן השביר ביותר, שכל מפלה קטנה, כל דבר אחד שלא הולך לפי התוכנית מסוגל להוביל לתגובת שרשרת רגשית לא צפויה ולהוצאה מאיפוס, ואין דבר יותר חשוב מאיפוס וריכוז במטרה בזמן הזה. אי אפשר להשוות בין (סוג של) לא מבחורה ונכשל במבחן, אבל כששניהם באים אחד אחרי השני קצת קשה למצוא כוחות ללמוד חזק לשני מועדי א'; האחרונים כדי לסיים איתם כבר ביולי. זו הייתה המטרה העליונה עכשיו, לדאוג ולסיים הכל ביולי ולא לדחות דברים לאוקטובר, אי שם בתחילת הסתיו. הרצון היה לסיים את הפרק הזה של הלימודים בחיים ולצאת לדרך החדשה, הלא נועדת, בלי שום זנב מהעבר שמזכיר ששום דבר עוד לא נגמר. החודשיים הבאים הולכים להיות קריטיים ומטורפים, כשאין  מושג ירוק מה הולך לקרות בהם. צריך למצוא עבודה שתהיה מספיק מאתגרת ומספיק משתלמת, אחריה למצוא קורת גג חדשה כי אין סיבה להישאר במעונות לנצח (לפחות נותנים לי להישאר כאן באוגוסט-ספטמבר) ועל הדרך גם לדעת באיזה איזור חיוג זה יהיה, לסגור קצוות עם פרויקט קטן ובעיקר לדאוג לעצמי ולהתחיל לסדר לעצמי את החיים אחרת. ביום שני הבא בדיוק בצהריים הם יתחילו, החיים האלו, ואין לי מושג בכלל מאיפה להתחיל. עד אז נשאר רק קצת לחשוב על מה הולך להיות, אבל אי אפשר לשקוע בפנטזיות האלו (כי ציפיות נוטות כמעט תמיד לאכזב) וצריך להשקיע בשביל שני המבחנים שעדיין נשארו (ואני מסיים איתם הרבה אחרי כולם). אז אולי לא ממחר, אבל מיום שלישי הבא יתחיל דף חדש. הגיע הזמן.
2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
17 |
לנשום בספירה לאחור | |
|
תגיות:
|
אני לא יודע איך השבוע הזה יתחיל (כי בשביל זה צריך לצאת מהמיטה…) אבל אני יודע איך הוא יסתיים. פרט לעובדה שיסתיים לו עוד סמסטר ותתחיל תקופת המבחנים (למרות שיש מבחן ראשון כבר באמצע השבוע הזה), תסתיים עבורי עוד שנת חיים ותתחיל אחת חדשה. ממש תזמון מושלם. זו הייתה שנה שנפתחה בצל האסון ההוא בפקולטה, שגרם לי להתמודד עם הרבה דברים שלא ידעתי איך לטפל בהם. קשה לראות אנשים שאתה מכיר ואפילו מחבב נשברים לך מול העיניים, ועוד יותר קשה הייתה תחושת חוסר האונים שהייתה קשורה לחלק מהניסיונות לעזור לכל מי שהיה קשה לו. הבירוקרטיה הטכניונית לעד תתגלגל לאט, גם כשמדובר ברגשות של אנשים, וכל הזמן באוויר ריחפה תחושה של ללכת עם הראש בקיר ולא משנה מול מי. זה היה אחד מרגעי המשבר הגדולים שלי בתפקיד שכיהנתי, במיוחד שזה די היה משתק והבליט במיוחד את הבדידות ואת החוסר במישהו ממש קרוב שיידע לעזור לפרוק את הדברים החוצה. לאחרים היה מי שיעזור, אני נשארתי עם הצלקות בפנים. היה הרבה מוות השנה, ולצערי הייתי בעוד הלוויה פרט לזאת ודווקא את ההלוויה שהייתה אמורה להיות הכי קשורה אליי, זו של סבתא שלי ז"ל, פספסתי אבל זה כי הייתי רחוק מכאן, מסייר בבתי הקברות הגדולים בעולם על אדמת פולין (זו גם חוויה שדי עיצבה את מי שאני בשנה האחרונה). זו הייתה שנה של הורדת פרופיל ושינוי כללי המשחק בשבילי. בהתחלה זה עוד היה קשה להתרגל לזה, אבל אחר כך ראיתי שזה עושה לי רק טוב ונותן לי קצת יותר שקט. פתאום כבר לא הכל עליי, פתאום יש פחות צורך להוכיח לכולם. אבל אי אפשר להתנתק מזה לגמרי, ושמרתי אפילו על מידת קשר לכל מה שקורה מסביב, כי ככה אני. עוד מעט גם זה יגמר, והמחשבות שהיו לפני חודש אם לחזור ולעשות משהו, חוזרות עכשיו עם מטרה לתת חותם אחרון ומשהו שישאיר טביעת אצבע ברורה שלי בשביל הדורות הבאים. זו הייתה שנה שבה התמודדתי וניצחתי פחדים הרבה יותר משמעותיים, בעיקר עמידה מול קהל. רק בשבועות האחרונים הייתי צריך להציג שני מאמרים (אחד בקורס רגיל והשני הצגה של סמינר, שהתכוננתי אליה כמו משוגע) ובדיוק ביניהם הייתה הצגה של קטע מוזיקלי באחד הקורסים שלקחתי. עד עכשיו אני לא מבין איך הצליחו לגרום לי לחקות את סרג'יו קונסטנזה ואפילו לשיר כמוהו, ועוד מול 50 אנשים… זו הייתה בעיקר שנה של שינויים, כי החיים הולכים להשתנות לגמרי בשנה הקרובה. מסגרות אחרות ייסגרו ואחרות ייפתחו וצריך ליצור את השינוי הזה וגם להסתגל אליו. צריך להפנות את עצמי לכיוונים חדשים, להתמודד עם כל אותם פחדים שלא התמודדתי איתם ממש עד עכשיו ולנצח אותם, כי אחרת אני אשאר לא רק ממש לבד אלא גם בלי כסף ובלי שום דבר לעשות (ולא ממש בא לי לחזור הביתה בסוף התואר, הגיע הזמן לעצמאות אמיתית). מתישהו תגיע הנקודה שבה אני אתחיל להכריח את עצמי לקחת את הסיכונים ולזוז ואז יתחילו חיפושי העבודה הרציניים. הייתי רוצה להאמין שזה ייתן לי את הביטחון גם עבור "ראיונות עבודה" מסוג אחר כי בסופו של דבר כל הדברים האלו קשורים אחד בשני וצריך אותו אומץ בשביל להציג ולמכור את עצמך, גם אם זה עבור קשר רומנטי. אני קצת יוצא מעודד מהשנה האחרונה, למרות שהניסיון המשמעותי מהשנה האחרונה די הסתיים בכישלון אבל במקרה הזה לא הייתי מאשים את עצמי. ככה זה כשבחורה גורמת לך להרגיש שמחווה של ליווי הביתה והגנה מפני גשם הייתה דבר מיותר (במיוחד כשאחר כך צריך לצעוד יותר מחצי שעה בגשם שוטף). אני די אופטימי בקשר לשנה הקרובה. עכשיו רק נשאר לעבור את השבוע הקרוב. לנשום בספירה לאחור, 4 ימים, וללכת.
1 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות