 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
ישנם ימים
יש ימים שמהר אני מוחק מהזיכרון.
כמו היום שהיה.
יום שבו מצאתי מספיק בוץ על מרפסות רוחי.
כדי שיעכירו את יומי.
*ישנם ימים בהם אתה שבוי
בתוך העלטה
ולא מוצא פינה שקטה
לפרוק את כאבך
וחש כיצד אתה פתאום
נמצא בודד לבד
שלפניך יש תהום
נפערת לרגליך.
מזלי הטוב שיש לי עם מי לחלק ועם מי לדבר.
תודה לכן יקרות יקרות.
מקווה שלא עייפתי אתכן מידי בעבודות ניקיון.
הנה אני הולך עתה לישון.
נקי יותר ועדיין עם בלוג באלפוחרה.
יום אחרון לנובמבר.
הנה מגיע לו דצמבר שבו אני שמח מאוד.
החודש שנותן פרופורציה לכל חודשי השנה שלי.
זה החודש שבו נולדתי שוב לחיים.
מסדרון לחיים שלי.
נתראה מצידו האחר של החודש 
*חלק משיר לחיים שמחברו אנונימי
| |
הדרך ממשיכה
*אני ממשיך בדרך בה טיפסתי
בין אורנים גבוהים
אני ממשיך בדרך בה חיפשתי
אור בלילות כהים
"אמרתי לך שכך יהיה, יכולת להיות להיט!"
"טוב, טוב", אני מרים עיניים טרוטות מעייפות, "אתה עם כתב החרטומים שלך, ועם דיבור של לילה בבוקר. עוד לא למדת כי בבוקר אני מדבר רק דברי שטות?"
הוא הביט בי במבטו הכחול ושתק אותי.
הר גדול היא שתיקתו.
גם שלי. הרי הוא המורה ואני הקבלן.
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
המדרון תלול יותר בדרך חזרה
יש בדימיון ובמציאות בנייה של הרים גבוהים אשר קשה לחדור דרכם.
למרות שיש כאלה היודעים לקרוא את מפת ההרים.
הנה פמה קלטה את המימדים של קופסאת הכתיבה שלי:
"ואחת היא אם בדמיון , בחלום או באופן מוחשי קורה הדבר."
יש איזה חוט דק וסמוי המבדיל בין דימיון ומציאות.
יש והחוט נעלם, יש שהוא חד כסכין.
אני כבר לא מוטרד מהרעידות שלו, מההיעלמויות שלו.
מחוסר היציבות שלו.
לכן גם לא מנסה לעשות סדר בדבריי.
אין בי צורך יותר להדביק תוויות.
זה דמיוני והאחר מציאותי.
האריה הכחול מנסה בכל זאת לרשום הבדלות שכאלה.
כי אחרת, הוא חושש, יפלשו אל תוך עולמו, דיבורים ומעשים שאין להם מקום בעולמו.
הוא חושש שהדימיון יהפוך לפח הזבל היקומי של עולם המציאות.
לכן הוא כלכך מבקש שאהפוך להיות להיט.
כדי שבגופי הוירטואלי אהפוך למחסום והמסנן בין עולמי לעולמו.
כבר לא חשובה ההערה העתידית שלא נתתי לו לכתוב.
כי הכל חד הוא.
אין עולם כזה ועולם אחר מובדלים ביניהם.
אך כן הולכת ונבנית שרשרת הרים גבוהה,
המסתירה את העמקים הירוקים שלי.
כדי מי שיגיע לכאן, יגיע עם מיטבו.
כדי שיוכל לגעת בפרח שפורח כאן.
כדי שעולמי השברירי יוכל להתחזק.
גמזו מציאות.
המציאות בה אני בוחר.
לפתע, הוא מתרומם שוב ומביט בי בשאלה,
"והאהבה, עליה אתה מוותר?"
החלון הרי עדיין פתוח עבורי,
אני ממשיך בינתיים כאן.
אני ממשיך בדרך בה זימרנו
סביב מדורות הסתיו
אני ממשיך בדרך בה נדרנו
כי לעולם נאהב
הוא מלמל משהו על אהבה ו- care אל תוך פרוותו,
ונרדם.
אני ממשיך בדרך הדוהרת
אש בכפות רגלי
אני עולה בדרך הבוערת
מול השקיעה בגיא
*לקחתי מהמילים של "הדרך חזרה" של אהוד מנור ושיניתי מעולמי.
| |
יומחדש
היה קר והרוח נשבה. פקחתי את עיניי ועדיין לא הבנתי.
הבטתי למעלה וראיתי שהכוכבים לא זזים. הרוח נמצאת רק בין שערותיי ושערות הרעמה מלפני. אני על האריה הכחול, דוהר להיכנשהו.
באחת התעוררתי, מהדק את הפיג'מה ומנסה לסגור קצוות מתנפנפים. זה לא עזר לי בדהרה המטורפת. ניסיתי לקרוא לו שיירגע, אך הרוח האכילה את קולי לכוכבים ממעל. לאט לאט נזכרתי.
היא התעוררה שוב. וגם אני. אור גדול הציף את חדרי ואני התיישבתי, לא מבין, מדוע אני מתעורר כאשר היא. כמו שני תאומים. מוזר, כי אף אחד לא התקשר במחצית הלילה. החלון אומנם היה פתוח, אך רק כדי להחליף את הֶבל השינה בקור הלילה. ומישהו משך בי, מנסה להאיץ אותי. חשבתי שזה רוזן הפרוע, אך לא. האריה הכחול היה זה, שותק ורק מושך בחולצת הפיג'מה. מנסה להאיץ בי להחליף בגדים ולצאת כבר מהמיטה. כל שרציתי היה להישאר עם הגב והרגל, שינוחו. הרי הרופא מחכה לי מחר. לבסוף, האריה כחול התייאש מניסיונותיו ומשך אותי כסמרטוט מהמיטה. זרק אותי למעלית ושעט למטה. שם כבר חיכו רוזן ואריה מלקקים את כפות רגליי לדרך טובה. הספקתי עוד להביט לחדרי, לראות את האור נעלם דרך החלון הפתוח.
אחר כך, היה קר, וכוכבים שקטים, ורוח חזקה בשערותיי. הייתי כבר ער לחלוטין. עם שיער סמור מקור ומבטים שמנסים בכוח לפלח את החושך מסביב. ואז הכל נהיה שקט. כמו בעין החיים. ברגע שלפני. היינו בתוך חלון. כך אני חושב, כי זו לא הייתה מנהרה כמו באגדות המודרניות. רק פתח ברור שנקרע בתוך הלילה. שואב את מי שמתקרב. אנו לא התקרבנו, אנו שעטנו לכיוונו במלוא עוצמת השרירים של הרוח והאריה הכחול.
האוויר בחלון היה חם. נורא מוכר נהיה לי פתאום. שקט ומחייך ומאוד מלטף. נרגעתי. כבר לא הייתי דרוך. גם האריה נרגע. הוא הפסיק לשעוט. הוא ריחף על פני משהו לא מוכר. לא אוויר ולא רוח נשאה אותו ואותי. זמן, כך קלטתי במוחי המתעורר. זהו רגע של הזמן. אולי מרגעי הזמן שהתעוררו בי בלילה הקודם. אולי זו האצבע שלה שידעה את החלון ופתחה לי אותו.
ידעתי שאני בא אל פגישה מאוד חשובה. פגישה שהוחמצה פעם. וניתנת לי הזדמנות שנייה כדי לסיים את שלא סיימתי פעם. ידיעה שלא בדעת. ידיעת רקמות. התחלנו להאיט ויכולתי כבר להבחין בהרים רחוקים ובעיר שנמה את שנתה מול מפרץ גדול ומוכר. הרחובות היו ריקים כמעט מאנשים ומכוניות. הריחות שעלו היו של פעם. של ילדות רחוקה. של מלפפון חמוץ ולחמניה. אכן ידעתי.
החלקנו רכות על המדרכה, ושם כבר חיכה לנו אישטבן. מנפנף בחרבו בחוסר מנוחה. כמו זמן שאיחר להגיע. אישה זקנה הביטה מתחתיות כיפוף הגב שלה אל ההמולה הקטנה סביבה. איש רושף גיצים עם חרב מתנפנפת, אריה כחול אחד מעלה קצף, ואיש אחד גם הוא כפוף גב. בחוסר עניין היא שבה לעיסוקיה, גוררת את ארגז בקבוקי החלב פנימה לחנות. לאט. הרי גם אתמול עשתה כך. וגם מחר. התקרבתי בזהירות. גברת ברומברגר של המלפפונים החמוצים. הבית שלי לא היה שם. גם החנות של אייזן נעלמה. רק רחוב עם בתים חד קומתיים שלא היו שם אז. והחנות של גברת ברומברגר של אז. מעגל חסר. פינה אחת קטנה והמעגל יעוף למקומו. להיכן שמחכים לו עוד אלפי מעגלים המרכיבים את הכדור החסר.
התכופפתי, גורר ארגז עגבניות אל תוך החנות. הזקנה קיבלה אותי כאילו הייתי שם כל יום. כחלק ידוע ומוכר. היא חלפה על פניי לגרור עוד ארגז פנימה ואז ראיתי את חבית המלפפונים החמוצים. הכל שב אליי בחטף. האיש, אבא, אמא, הבכי, התחבושות. מגע יד רכה על מצחי העיר אותי לעכשיו שלא קיים לא אז ולא עתה. יד מוכרה שאיננה עוד. הבטתי ביד וראיתי את טבעת הזהב הכבדה של ילדות אחרת. של האיש שגידל אותי בחיים אחרים. אז ננעץ בי המבט הכי מיוחל והכי מגועגע שיש לי בארכיון המבטים שלי. הפניתי מעט את ראשי וראיתי את עיניה הכחולות החיוורות. המבט שעיצב את מנוסתי מאז ועד היום. מבטו של המלך.
קול הקליק היה ברור. חזק ומדויק. המעגל הושלם. הכדור עזב למקומו. אישטבן כבר לא היה. גם החנות וגברת ברומברגר נעלמו. רק אני עם ריח מלפפונים חמוצים והאריה הכחול ברחוב של פעם, שהלך והתעורר אל יום חדש.
עליתי על גבו של האריה וחזרנו. הייתי עייף ומבולבל, אך שמח. לא בכל יום נפתח חלון עבורי במעגל עתיק שכזה. הכלבים חיכו לי שואלים. נכנסתי למעלית ועליתי לחדרי לכתוב.
יומחדש.
האריה הכחול: פרקים קודמים
| |
אור מבויש
יום סוער מאוד.
כלכך מנוגד ליומי שחדר מהחלון.
היו לי ארבע שיחות אתמול.
עם שתי נשים מופלאות.
שיחות ששיקפו לי את עצמי.
שתי נקודות מבט.
שני מרחקים שונים.
כל אחת הביאה לי בדרך שונה,
מגע לאוויר הריק אשר בדרך כלל מקיף אותי.
מילאו בי משהו מבקש.
כלכך הרבה התרגשות ושימחה הן הביאו לי.
תודה.
השיחה האחרונה אספה את האור הנטוש,
מריצפת חדרי.
כל היום הוא ניגר מבויש מפינה לפינה.
מבקש את הסדק הנכון לפרוץ לליבי.
רק לעת חצות הצליח.
ולא בעזרת הכסיל שנקרא שדות.
אוי כמה טיפש הייתי כל השבוע.
תודה לך אישה מתוקה.
יקרה מכל!
סחרחורת עלתה ממני, וגרמה לי להקיא.
הקאתי והקאתי והקאתי.
לאחר זמן כבר לא היה בקיבתי אלא רעש חמרמר.
ללא צבע וללא ריח.
רעש צורב ושורף.
רעש כבד כלכך, אשר לא רצה לעזוב.
האור שחדר הכריח אותו לעזוב.
זכיתי.
לא בהרבה, אני יודע.
בהמון, אני מרגיש.
נִשְׁטַפְתִּי בְּאוֹר
כָּבוּי כְּעָנָן
שֶׁל שְׁקִיעָה
פִּרְכּוּסֵי שֶׁמֶשׁ
הָלְמוּ בְּחֶזִי
קְצָת לִפְנֵי לֵדָה
זוֹ תִּקְוָה
| |
זוג מהשמים
כבר כתבתי מאתמול בלילה ארבע גירסאות של תחושותיי.
התחושות מהם יצאתי צבוט עור מהקונצרט אתמול.
מקסים וֶנגרוב (Maxim Vengerov) בהופעה עם התזמורת הסימפונית המקומית.
ארבעה גירסאות שהנחתי אותן בצד.
כי אני לא מצליח להעביר מה שקרה שם.
מדהים, זו מילה פחותה למה שהתחולל אתמול.
חוויה שלא תישכח.
פעם ראשונה שראיתי שלכלי יש נשמה. ללא ספק!
לא סתם כלי, כינור סטראדיבריוס משנת 1727.
כינור קרויצר.
אני מניח שלא כל כנר מסוגל להתמודד עם הכלי הזה.
מי שמסוגל לכך זוכה ומביא אושר רב לשומעיו.
בהתחלה ונגרוב ניגן איתו, מחפש את השביל הנכון להגיע לליבו של הכלי.
וכאשר הוא צלח את הדרך שאולי ידועה למעטים מספר, הכלי התחיל לנגן.
הוא מנגן וונגרוב דוהר אחריו.
שניהם מתרוממים ואחריהם כל הנגנים.
ואני לא הבנתי מה מתרחש.
וצבטתי את עצמי הלוך וחזור, כי תחושת העור נעלמה לי.
עוד לא הבנתי מה קרה שם, אך אני יודע שזכיתי.
זכיתי לשמוע את הכנר אולי הגדול מכולם היום.
אין מה שהזוג הזה, ונגרוב בן ה- 29 וקרויצר בן ה- 278, לא יכולים לעשות.
כנראה שעוד צפויה להם ולנו עוד הרבה חוויות מרגשות.
הסיום מצא את הקהל ההמום עומד על רגליו ומריע ממושכות לכנר הגדול.
התזמורת התחילה ברקיעות רגליים קצובות ואז נעמדה כולה.
מוחאת כפיים ומשתחווה למאסטרו.
כך דקות ארוכות כולם מוחאים ומשתאים והאיש הקטן עומד במרכז ושולח נשיקות ולב אל הקהל והתזמורת.
במילה אחת, וואווו!!!!
ובעוד מילה, Wawaweewa!!!!
התבוננות בדף הבית של ונגרוב גילתה לי שהוא מגיע לישראל לסידרה של כמה הופעות במרץ.
מומלץ בכל לב.
| |
ללוש בצק
היה אתמול יום מתיש.
רגשית ומנטלית.
לא רק משום מה שהתרחש אצלי בבלוג.
גם משום מחויבויות בעבודה.
יותר מידי סטודנטים.
בין לבין נמלאתי געגועים עזים הביתה.
חלק מהאהבה.
ברחתי אל הרצאה מתישה בערב.
והגעתי הביתה שדוּד ולמיטה.
היום מתנהל יום שישי בשקט המיוחד שלו.
שטרודל אגוזים (תודה לך רמה  ) הולך ומרכיב את צורת מאוויי 
בינתיים הסתפקתי בלישת בצק ועתה הוא מבשיל לאיטו במקרר.
גם אני מנסה כמוהו.
כבר ריסקתי את האגוזים (בלי לצחוק בבקשה)
ועתה אלך להכין קרמל לצפּוֹת את המרוסקים.
שתהא השבת שבת של עונג לכולם.
תודה לכם על הפגנת האהבה וה- care של אתמול.
כמו תמיד אתם באים בזמן הנכון 
היום בנצעיר היפיוף והשווה חוגג 22 סתווים יפים.
אני כה שמח מול הפרח היפה הזה.
נָמַסְתִּי מִמַּרְאֶה נַעַר מוֹזֵג אָשְׁרוֹ בֶּהָרִים
הָרוּחַ לִבְּתָה חָזִי מַרְחִיבָה רֵאוֹתַי
מְצַמֶּקֶת מַאֲוַיַּי מוּל חֹסֶן הָאֹשֶׁר הַמַּפְלִיג מֵעֵינָיו
בְּקֶשֶׁת הַזְּמַן לִבְלוּב עָלָיו נִבַּט.
| |
תגובות שכאלה
ויואלדי היה נהדר.
אך לא, לא הלכתי לישון.
כי אני מוטרד...
במקום זה פשפשתי וחיפשתי שיחה שהייתה ביני לבין אמל"ש יקירתי לפני זמן רב.
למה חיפשתי?
כי רציתי להיזכר מה כתבתי על זיוף ואמת בתגובות בישרא.
על איך אני מגיב כאן.
שדות:
בוקר טוב יקרה,
חדשות בפתח,
נפתחות אלייך.
גם פתחים
ותיקים,
רוצים מזונך.
אווים להשתתף
בעלילות
החדשים.
חיבוקאמיץ:))
אמלש:
אבוי! לא רק שאת עצמי אני לא מבינה, עכשיו אני לא מבינה גם אותך!
אבל את החיבוק הבנתי מצויין. אחד בחזרה. :-)
שדות:
טוב שהבנת את החשוב ביותר:)
[תמונת הרקע שמופיע כהבזק לפני שהבלוג עולה מקסימה...]
הרושם שקיבלתי הוא של נתק אצלך.
נתק שבא לפני שבאים עניינים חדשים.
נתק שהוא מעין מנגנון הגנה.
נתק שבא בכדי לאזור את מירב האנרגיה להתמודדות עם החדש(ים) העומד(ים) להגיע.
את כל זה ביטאו אצבעות המיקלדת שלי.
ואז הוספתי. אל תתנתקי. למענך.
מזמרחיבוקאלייך:))
אמלש:
שדות יקר שלי, אני מרגישה שאני לא כנה כאן. ואני בחיים האמיתיים משתדלת שלא לזייף, אפילו (בעיקר) אם הזיוף יעזור לי.
אני מרגישה שאני אומרת רק חלק ממה שאני חושבת, ואת השאר שומרת לעצמי. אומרת את מה שינחם, ילטף, ושומרת לעצמי את מה שאולי יעזור לתקן, כי זה יותר קשה, כי זה פחות נעים, כי זה נשמע כמו ביקורת. למה? כי ביקורת או מילים לא מלטפות אני אומרת בעיקר כשאני יכולה לראות את התגובה של זה שמולי בעיניים, כשאני יכולה להרגיש מה עובר עליו, האם הוא מוכן למה שיש לי להגיד.
וכאן זה בלתי אפשרי, אז אני מצנזרת את עצמי, מרככת. ואז זה מרגיש כמו זיוף וזה עושה לי רע.
שדות:
יקרה יקירה,
אולי נקים (:טבעת:) של המעוניינים בתגובות לא מזוייפות. תתפלאי לראות כמה אנשים ינהרו לשם (מעט:). אני תמיד מצפה לתגובה לא מזוייפת ותמיד מנסה לקרוא גם בין השורות של התגובה, כי כך למדתי גם בחיים הממשיים. חוצמזה שקריאה היא חלק מהחיים.
בעייה. מהר מאוד יהפכו התגובות בטבעת חדשה זו למזוייפות שוב. ואז נצטרך להקים טבעת של המעוניינים באמת בתגובות לא מזוייפות. וחוזר חלילה. אך כך זה גם בחיים, לא?
נעשה הסכם בינינו שאנו תמיד (או כמעט תמיד. חייב להיות ריאלי) לא נזייף בתגובות בינינו? כן, גם במילות הפתיחה והסיום של יקרה, יקירה, אהוב, חיבוק וחיוק ועוד ועוד. במילים אלה לפעמים אני מזייף. כי ליבי משדר לומר הרבה יותר ואני מגביל את עצמי במילים מופחתות במשהו.
וסיומי הלא מזוייף להפעם:
מאודאוהב את נוכחותך בחיי:))
אמל"ש:
טוב יקירי, אפתח בשתי שאלות: למה הזיוף תמיד חייב לחזור בסופו של דבר? האם הוא חלק מתקשורת בכלל, או חלק מתקשורת וירטואלית בפרט?
שאלה שניה: אני חושבת (מקווה) שכל מי ששולח חיבוק או מילות חיבה מתכוון לזה, באותו רגע. אבל מה המשמעות של המילים האלו כשהן נובעות מקשר של מילים?
אולי אני מנסה להחזיק מגדל מחול על שפת הים, כנראה שהכל חולף ובכל דבר יש חלק שהוא אשליה.
שדות:
א. הזיוף, לטעמי, הוא חלק מהחיים בכלל. אין בו ייחוד לעולם הוירטואלי. הייחוד בעולם הוירטואלי הוא שהזיוף עלול לכבוש חלקות טובות מהר יותר ובקלות רבה יותר. כי העולם הוירטואלי משמש מחסה למזייפים (ע"ר).
ב. הבנת כבר שאני כן מתכוון. המשמעות היא אותה. מחייבת רגע של שקט בכדי שהנמען יחוש ויפנים. אנשים עושים זאת לפעמים. אני יודע כי אני קורא תגובות. יש תגובות אשר בקריאתן אני ממש חש כיצד הנמען עורו מצטמרר מתחושת המילים המחבקות.
אני תמיד בשקט בהרף של סיום הקריאה. מנסה לחוש. לתת למערכות הנכונות להפיק את אשר מישהו בצד השני שלח להן. אליי. לי.
דוגמא: הבוקר ניהלתי תכתובת עם גמאמא. בפשטות ביקשתי ממנה חיבוק שהייתי זקוק לו. והיא נתנה ונתנה ונתנה.
ואני חשתי וחשתי וחשתי והזדקפתי. היי גמאמ, תודה:))
ג. אני מאוד אוהב לבנות מגדלים בחול. אף פעם הם לא נהרסים בליבי. תמיד, תמיד הן מייפות את קישוטי נפשי.
אני כזה...
אויש, כמה טוב עשו לי שאלותייך...
תודהמחבקת:))
עכשיו רגע של שקט......
אמלש:
התגובה שלך חייכה אותי. למרות שיש לי עוד שאלות אליך.
איך אפשר להבדיל בתוך עצמנו - מתי אנחנו מזייפים? איך אפשר למצוא את האומץ להגיד מה שמפריע?
החיבוק מגם אמא - נהדר ככל שיהיה (והיא אחת האנשים שאני הכי אוהבת, ולא פעם אחת שינתה את מצב רוחי לטובה), עדיין כתוב. אתה יכול לדמיין אותו, להתחייך ממנו, אבל הוא לא תחליף למגע של אדם אהוב. ואני חוששת שאנחנו מקבלים המון אהבה כתובה כאן, והיא קלה יותר וזורמת יותר ולכן משאירה ריקנות מסויימת.
מגדלים בחול - כל היופי בעיני הוא שהם קיימים רק עד הגל הבא, ואנחנו יודעים את זה ומניחים להם ללכת.
שדות:
לאט, לאט קווי תשובותינו נבדלים. זה טוב. אנחנו כנראה לא מזייפים (לפחות לא היום:)
א. אם אדם לא יודע מתי הוא מזייף, הוא בצרה נוראה. משהו במנגנון הראייה שלו הזדייף. אויש, כמה שאני נבהל שאני לא יודע אם זריחה אני רואה או שקיעה. (נזכרתי כרגע מהמפוזר מכפר אז"ר:))
ב. למצוא את האומץ זו לא הבעייה יקירה. נראה לי שאולי נכון הוא, איך אנו מגישים את תגובתינו שגם לא תצרוב מידי ועדיין תעשה את העבודה אשר למענה נשלחה. לא תמיד היא תצליח במשימה, כי היא תלוייה בחתונה בין השולח לנמען. מה שמלמד כמה חשוב נייר העטיפה שלה. כדי שתשובב את רוח הנמען והא יוכל לקבלה לחייו.
ג. תתאמני אמלש (כל פעם השם שלך, השם שלך:), זה תרגיל טוב. איך תגובה מילולית ללא פנים ומגע יכולה להשתבח באיכותה. הקלות של האהבה הוירטואלית מחייבת אותנו (אותי לפחות) לא לקבל אותה בקלות. להכבידה מעט, לגלגל אותה על לשוננו, להטעימה.
ד. בטח שזה כל היופי. אך הם גם ניבנים במקום שנקרא לב. דומה לתגובה וירטואלית, לא? בניתם מגדלים בשבת? לבנות מגדלים כאדם בוגר ולהפנים את היצירה על כל עולמה לפני בוא הגל, זה מימד אופייני של חיינו, לא?
אמלש:
א. מסכימה איתך. אני צריכה לבדוק אצלי.
ב. כל כך נכון וחשוב.
ג. (כשכותבים את זה אמלש, זה נשמע כמו שם של ממש לא?) מילים יוצאות לי מאוד בקלות, ואפילו מילים יפות, של אהבה. מה שיותר איטי אצלי זה הרגש המתלווה.
ד. יפה אמרת. אהבתי.
תודה יקירי, שוב חייכת אותי.
שדות:
אמלשית אמלשית אמלשית אמלשית (מתאמן בשם שכל כך ממלא אותי:))
מה דעתך שאקח את שיחתנו ועוד כמה תגובות כאן ואפסטט (פוסט) אותם למען יראו ויחשבו...
עם כל הקרדיט וגומר...
וממחלקת האינזיוף שבי,
מחבקאותך
על הפוסט והתגובות.
:))
אמלש:
היה אורחי! (באנגלית זה נשמע יותר טוב.:-))
היה נעים ומשכיל לדבר איתך. מחכה לפוסט.
:-)
שדות:
I do feel your hospitality
:))
וכמה השכלתי אני...
וכמה נעם לי.
תודה...
עכשיו אני יכול ללכת לישון.
נרגעתי...
עתה אני יכול לשוב לערב הזה שכולו היה ויואלדי
| |
פסטיבל שדות
יש המכנים את מה שמתרחש בבלוג שלי פסטיבל שדות.
עם מרכאות או בלעדיהן.
באהבה או בביקורת.
כן, לעיתים אני מוטרד מכך, למרות שאני מבין למה מתכוונים האנשים.
גם אתמול היה כאן פסטיבל.
של אהבה ו- care.
ואני נזכרתי בסיפורה של ויוי.
שם כתבתי גם על שדות הקטן:
השמיכה שלי הייתה תמיד מגן. החושך ריכך את הפחד מזרועו של אבא, שיבוא וישמע את מעללי היום שלי. כיווצתי את עיניי בחוזקה, עד לכאב חמוץ. להקרין את החושך ממני. לעבות את החושך של השמיכה. אולי יעזור. כשהמפתח היה חורק את המנעול, היו גלי הכאב משתלחים לאורך ולרוחב הגוף הקטן שלי. הסוף היה ברור. הכאב של הסטירה או ההצלפה היה משכיח את הרעד. הדמעות מרככות את הגוף הנוקשה. והייתי נרדם בשקט שהופרע פעמים רבות על ידי ביעותי עיניים עצומות לרווחה. ברעש.
מאוד נרעדתי.
לא זכרתי שאני כתבתי את המילים האלה.
פשפשתי במחשב והעליתי את המקור ממנו נלקח הקטע הזה.
שוב נוכחתי מהם השורשים אשר מהם אני יונק את אהבתי לחיים.
כי איזו אלטרנטיבה אחרת יש לי היום בחיי.
אז שיהיה פסטיבל.
לוואי ויהיו עוד כאלה...
כל היום הרהרתי במחוות האהבה שלי לסובבים אותי.
על הסכנות שאני עלול להפיל את עצמי לתוכן.
תשובות היו לי לכאן ולכאן.
וברקע היה אבא שלא הרפה.
האבא הקשה שלי שלא שפע הרבה חיוכים.
שלא הכיר ביכולת החיבוק.
או שכן, אך לא יכול היה להביע זאת.
בלילה הוא הופיע אבא.
מחייך ונוגע כמו שלא זכיתי לו רבות בימי חייו.
אמיתי.
חשתי את מגע ידו היבשה והמחוספסת.
זו שאין יפה ממנה.
שאין נעימה כמוה.
זה היה אמיתי ומרכך וכלכך משקיט.
הוא העלה בי חיוכים והביא לי דמעות.
תודה לך אבא שחייכת אלי אתמול.
ברור לי כי לולא מה שכתבתי אתמול.
שלולא הפסטיבל הרי לא הייתי זוכה למתנה הזו,
אשר לה זכיתי אמש.
מי שחושב שאין תמורה לאהבה ו- care, שיקום!
| |
עוף מוזר
תמיד הייתי דמות חריגה בנוף הסביבה שבה גדלתי וחייתי.
בעל תגובות לא צפויות.
עם ראיה שונה לאשר מתחולל סביבי ובפנימיותי.
אך זה היה ברור ורגיל.
כי היה זה בארץ בה גדלתי והקמתי משפחה.
בארץ אשר לה תרמתי ממרצי ומדמי.
התרגלתי.
עתה אני חי כאן בספרד והדברים שונים.
ספרד בכלל ואנדלוסיה בפרט הם מעוז של שמרנות.
דומה מאוד לישראל של שנות החמישים והשישים.
מכאן נובע סוד קיסמה וגם המגבלות של טמיעת הזר בתוכה.
המראה והלבוש חשובים כאן מאוד.
אדם נשפט כאן לפי מידות מראהו וקשה מאוד לשנות זאת.
אני לא מסתובב מחויט ומעונב כרבים מבעלי המקצוע איתם אני בא במגע.
שיערי האסוף מאחור מביא אנשים לשלוח אליי עיניים סלחניות.
יש המכנים אותי חסוס (ישו) רק משום כך.
כמו בחיים כך אני בחיים, מביע אהבה ומחמאות לאשר סובבים אותי.
נוגע (עדיין אין כאן חשש גדול מהטרדה מינית) כדי לחוש את האדם.
מחבק.
לאחר כמה שנים של חיים כאן למדו הקרובים לי את ייחודי וגם מעט ממעלותיי (שאולי הם מועטים באמת). קיימת הערכה מקצועית ליכולותיי וקבלה של דמות העוף המוזר שאני מביא לאוניברסיטה. יחד עם זאת אני נחשב לפרופסור עם סטנדרטים גבוהים מהמקובל ואיני מוכן להתפשר במקום שבו פשרה מטשטשת את התמונה.
לכן מספר הפונים אליי ומספר הסטודנטים שאני מדריך הוא זעום מאוד. אינני מתלונן, כי הרי כך בחרתי. כי הרי כך ניתנת בידי האפשרות לברור את מי שבא במגע איתי. עם מי אני מסוגל לבנות מערך מחקרי ראוי לטעמי.
אתמול הכל חבר יחד לרגע. סטודנטית שלי הצליחה לבנות מערך מחקרי מורכב ואני כה שמחתי בשבילה. משום שהיא הצליחה בניגוד לכל סיכוי "שהקולגות" העניקו לה. התגובה שלי הייתה להחמיא לה ולאיכות עבודתה. גם חיבקתי אותה. (שדות או לא שדות). תגובתה הייתה כמו להתנער מהמחמאה האישית והמקצועית. לנקות את חיבוקי ממנה. שפת גופה הייתה ברורה והביעה כמעט מיאוס מתגובתי. ביטול של המילים שלי.
זו תגובה טיפוסית כאן באנדלוסיה. האנשים כאן לקחו את התגובה הפולנית הטיפוסית של ביטול העצמיות והביאו אותה לידי אומנות. קשה מאוד לאנשים לקבל כאן מחמאה ולו שגרתית. קשה להם לומר תודה ולהמשיך הלאה. להכיל את העובדה שיש מישהו שמעריך אותם ומוכן להביע זאת בקול רם וברור. השורשים של פחד ממניפולציה עמוקים כאן. אולי משום שהאנשים עדיין לא הסתגלו למותו של הרודן. אולי כי הם באמת לא רוצים להיות שותפים במארג של חברות מחייבת. כך זה בין חברים וכך גם בתוך רבות מהמשפחות.
לא, לא כולם כך, אך רבים רבים כך נוהגים.
ברור כי הסטודנטית שלי קיבלה ממני נאום ארוך וחוצב להבות על משמעות המחמאה וקבלתה. עד שדמעות עלו בעיניה. עד שהיא הצליחה לומר לי שבבית היא לא למדה שזה אפשרי. אחרי שנרגעתי והיא גם, נפרדנו בשתי נשיקות לחי כמקובל כאן. חוששים ממגע אך תמיד שתי נשיקות לחי, בבואך ובלכתך. התחליף הספרדי למגע האחר.
בערב היא באה הביתה אלי ובסוף ארוחת הערב היא אמרה לי תודה.
בקול רם וברור היא הודתה למזל הטוב שהביא אותה להיות סטודנטית שלי.
חשתי כמנצח קטן של היום.
הבאתי עוד אדם להכיר בערכה של אהבה ו- care בחיי היומיום.
בכאן ובעכשיו.
| |
זה לא ספורט
שלשום היה משחק עונה כאן בספרד. קבוצת הכדורגל של ברצלונה (להלן ברקה) התארחה בביתה המפוצץ בכ- 80,000 אוהדים של ריאל מדריד (להלן מדריס). לא משנה באיזה מסגרת שתי הקבוצות האלה מתמודדות.
לא חשוב מיקומן בטבלה, תמיד זה משחק עונה.
תמיד מלווה ברגשות ובמשקעים, הרבה מעבר לספורט.
רגשות לאומניים, אהדה לקבוצה שעוברת בירושה, תחרותיות ורגשות נקם.
הכל נמצא שם.
שלשום המשחק היה טעון הרבה מהרגיל. היה זה יום הזיכרון ה- 30 (למי שמעוניין לזכור או להזכיר) למותו של הרודן פרנקו. ומה ליום הזיכרון ולתחרות (מלחמה) הגדולה בין שתי הקבוצות האלה?
מדריס הייתה קבוצתו של הרודן. הוא אהד אותה ותמך בה. חיזק אותה במימון נדיב.
כך עד היום, הקבוצה הזו מזוהה עם תומכי פרנקו למרות שמה, (real – מלכותי).
הקבוצה הזו מהווה מוקד משיכה להתארגנויות ואסיפות של פשיסטים ותומכיהם, למרות שפעילות כזו אסורה לפי החוק. יש גם האומרים כי מדריס העשירה (אחת משני מועדוני הספורט העשירים בעולם), זוכה במימונים נדיבים של תומכי פרנקו גם היום. תאמינו לי, בספרד כסף שלא מתויק כחוקי נפוץ בכל רחוב ובכל רגע של החיים כאן. אז למה לא במועדון הספורט המלכותי?
במשחק עצמו הבקיע רונלדיניו הברקאי גול שלישי מהאגדות. גול שנכנס לספרי ההסטוריה. לתדהמת רבים, האוהדים התחילו למחוא כפיים. לנו עם העיניים הישראליות, התגובה נראית כאות הוקרה על המבצע המזהיר של רונלדיניו, אפילו אם הוא מהקבוצה השנואה של ברקה.
בספרד הקתולית, למחיאות כפיים יש משמעות נוספת. מתאבלים מלווים את לווית המת במחיאות כפיים. כאות השתתפות ותמיכה במשפחה. זה מחזה מוזר לעין ישראלית אשר מחיאות כפיים הם אות של שימחה ותודה. אני מתאר לעצמי שאותם אלפי אוהדי מדריס שמחאו כפיים בתבוסת קבוצתם, בחלקם לפחות, שלחו אות אבל לתבוסה שהתחוללה מולם.
זה הייתה תגובה מוזרה ונדירה מאוד בברנבאו, מגרשה הביתי והמפואר של מדריס. אולי לא כלכך מוזר למי שרואה מה מתרחש במדינה הזו, בעלת דמוקרטיה בחיתוליה. לאחר 30 שנה מתחילים לספר סיפורים ומאורעות מתקופת מלחמת האזרחים, אשר אף אחד לא העז לספר קודם לכן. סיפורים על מאורעות בהם טבחו הפשיסטים הלאומניים בתומכי הרפובליקנים, אשר כל חטאם היה שחיו באזורים בשליטת הרפובליקנים. 30 שנה ואף אחד לא דיבר על הטבח. כולם יודעים שבמלחמת האזרחים ההיא נהרגו, נרצחו ונשחטו כמיליון בני אדם ואולי יותר. 1,000,000 בני אדם נטבחו במחזה אכזרי של אחים הורגים אחים. בשמה של אידיאולוגיה!
הדעת מסרבת לקלוט איך דבר כזה יכול להתרחש.
העם הוא המוביל את החשיפה הזו. לא גופים ממשלתיים. והממשלה על זרועותיה נענית לזעקה שמתעוררת לאחר עשרות שנים. כך הוא מה שמתרחש היום למשל, במלגה ואלמריה, שתי ערים באנדלוסיה, במרחק 200 ק"מ ביניהן. 200 ק"מ של הרים קשים למעבר ומדבר חוצץ ביניהן. מלגה הייתה בשליטת הלאומנים הפשיסטים ואלמריה בשליטת הרפובליקנים. תושבי מלגה חששו מאוד לחייהם משום סיפורי האימה שהתהלכו על גורל תושבים אחרים ברחבי ספרד. משום כך המונים החלו לברוח מהעיר בכדי להגיע לאלמריה. מעריכים היום את מספר הנמלטים בכ- 200,000. אך רק 150,000 שרדו את המסע הקשה. ומה קרה ל- 50,000 הנותרים? רובם נרצחו באכזריות כמו מטרות ברווזים. ספינות גרמניות טווחו בהם מהים. חיילי הלאומניים חיכו להם במעברי הרים וטווחו את הנמלטים חסרי הישע. וכל חטאם שהם רצו להציל את חייהם.
סיפורים רבים כאלה עולים היום מגנזך הזיכרון הספרדי. ללא רחם, מכה הזיכרון בעם הזה בעל הרצון להתרפא ולהשיג ולו הכרה במה שקרה. לנסות ולהקנות לדור שלא ידע, תמרור אזהרה.
לכן, מה שקרה בבירנבאו במשחק כדורגל שלשום, לא היה רק עוד משחק כדורגל מאוד טעון. התבוסה של 3:0 שברקה הנחילה למדריס, נתפסת היום גם כאצבע האל. גם סוגרת מעין מעגל שכלכך רצו לשכוח אותו בספרד. שוב מתעוררים כאן דיונים והכאה על חטא מלחמת האחים ההיא. לזכותם של הספרדים ייאמר שהם לא חוששים היום להביט בעבר הנורא ההוא. להכיר ולנסות לכפר ולו על ידי הקמת מרכזי זיכרון. לשמוע ולתעד את אותם אנשים שניצלו מאירועי הטבח ההוא. הכל במטרה שאירוע כזה לא ישוב עוד!
כמו שאמרתי, זה לא רק ספורט, זה בכלל לא ספורט.
כל אשר כתבתי כאן, נכתב לא כהיסטוריון האמון על סדר הדברים.
כתבתי כישראלי שצופה במאורעות שמתחוללים סביבי וליבי נחמץ.
ללא ספק, שמלחמת אחים היא מהדברים הכי מפחידים שיכולים להתרחש בחיי עם.
אותי, זה, מפחיד!!
אהבה ו- care, כבר אמרתי?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
