פסח, אצלנו
נכתב ב4/4/2004 16:44

כל הקטע הזה של הנקיונות כבר יוצא לי מהאוזניים, מנקים בגן, מנקים בבית, מנקים ומנקים ומנקים ועדיין הכל כ"כ מטונף.

לא נשאר הרבה (וטוב שכך, בהתחשב בעובדה שמחר בבוקר הכל אמור לעמוד דום), צריך עוד לעשות את הספריה במטבח (אל תשאלו...), את הגז, השיש, האסלות, הכיורים, השולחנות והכיסאות, צריך קצת לסדר את כל הבלגן שהבעל עשה בסלון בנסיון לעשות סדר (שיהיה בריא, אמן), ולשטוף את הריצפה בכל הבית (הכל מטוטא, מלבד המטבח), להוציא את כל הפסח, להכשיר את המיקרו, לסגור את החמץ ולגמור את בקבוק היין הפתוח, כי חבל עליו.

מה שעצוב הוא שמרוב נקיונות יש לי בעיקר רשימה של דברים לסדר לפני הפסח הבא, אבל העיקר הוא שחצי מהארגזים אותם סוחב הבעל מדירה לדירה כבר 3 סיבובים נפתחו ואינם עוד, הללויה...

פסח שמח ושפוי, יקיריי, לא יודעת אם אהיה פה עד הסדר, אבל אחזור בחול המועד, ואולי ארחיב ואספר על הגן, בו אני המטפלת הבכירה בימים אלה, דבר שמשעשע, מרגיז ומאתגר אותי חליפות.

הבלוג חושף (או :פוסט שחיכה זמן מה לעלות)
נכתב ב18/11/2003 14:37

היום הולכים למקווה.

אוף.

אני לא אוהבת את כל הפרוצדורה שמסביב, יותר מידי מים, יותר מידי התעסקות, יותר מידי בלגן.

וחצי מהפעמים זה מתנגש לי עם עוד משהו באותו הערב (אסיפת הורים, או הופעה טובה או... או...).

שונאת גם את הציפיות שזה יוצר, אצלי ואצלו, כי סופסוף אפשר, ואם פתאום לא בא? או שסתם לא יוצא? או שאני מחכה לאיזו מחווה רומנטית והוא עוד עסוק בתגלחת כשאני חוזרת?

ומצד שני, יש בסיטואציה הזו איזו אחוות נשים, שאפילו אני - אחת שמעולם לא התחברה לאירועים כלל נשיים - מרגישה בה טוב, נעים, נכון.

זה מתחיל בבית, גזיזת כל הציפורניים (לא חייבים לגזוז, חייבים לשייף ולהחליק, אבל מכיוון שאני לא מגדלת אותן ממש אני מנצלת את ההזדמנות וזונחת אותן לאורך שאר הימים), והכנת התיק, וצחצוח השיניים (ואי אכילת דברים שנוטים להיתקע בשיניים באותו היום), והציפיה הזו שהחושך יירד ואפשר יהיה לצאת לדרך.

ואז הנסיעה, לעיר הסמוכה, 10 דקות בערך ואני במקווה.

האישה שם בפנים מאוד נחמדה, וכמעט תמיד זו אותה אחת, לעיתים נדירות מחליפה אותה זקנה אחת, שהיא בסדר, אבל איתה פחות נעים לי, לא יודעת למה, הרי בטוח הראיה שלה וההקפדה שלה לא משהו כבר.

ואז נכנסים, לחדרון עם מקלחת או אמבטיה לפי הבחירה, ומתקלחים, וחופפים (רק בשמפו, בלי מרכך), ומתארגנים (מסרקים את השיער במברשת ומסרק, מנצלים הזדמנות לגלח את הרגליים, מנקים את האוזניים ובאופן כללי מצחצחים את הגוף), ומתחילים לצעוק לבלנית "דבורה, דבורה" עד שהיא שומעת ואומרת אם אפשר לצאת דרך הדלת השניה ולטבול.

כשאפשר מתעטפים בחלוק גדול, ויוצאים, דבורה משגיחה שאטול את ידי, ושואלת כמו תמיד אם אני מברכת בחוץ (לא, אני אשכנזיה, התשובה היא תמיד אותה התשובה, הייתי חושבת שהעור הלבן שלי ידבר בעד עצמו, אבל חייבים לזכור שבאזור אין הרבה אשכנזיות דתיות), מציצה עליי, לוקחת את החלוק ובודקת שאין לי שערות בגב, וזהו, נכנסים.

המים תמיד חמים, תמיד, גם בקיץ, יורדים כמה מדרגות, פונים בחזרה לכיוונה של דבורה, ונעמדים במים עד המותניים, במקום קטן למדי אבל לא מידי, טבילה, ברכה (עם מגבת דבילית שתוקעים לי על הראש, חלילה שאגיד ברכה בלי כיסוי ראש, גם אם אני עירומה כולי), עוד שתי טבילות ויוצאים החוצה.

יש נשים שמתנגבות, מתלבשות והולכות הביתה, יש ספרים שטוענים שאסור להישטף ממי המקווה לפני ששוכבים עם הבעל, אני לא מסוגלת להשאיר את המים ספוגי הכלור האלה על הגוף, אז אני שמה מרכך על הראש (נשאר מהחתונה, ברגיל אני משתמשת ב"שניים באחד"), ומסבנת קלות את הגוף ונשטפת ורק אח"כ מתנגבת מתלבשת, משלמת 10 ש"ח ונוהגת בחזרה בשיער רטוב ותחושה מוזרה.

מוזרה?

כן, כי מצד אחד אני מרגישה די עלובה, מטופשת, לא אוהבת לחשוף את הגוף בפני אף אחת, ומצד שני יש איזו התרוממות, שנובעת אולי מהשגרה, או מהידיעה מה מצפה, או שבכ"ז יש בה משהו, בטבילה.

ההמשך, יקירי, יישאר חסוי, גם לבלוגים חושפניים יש גבול.