אחת הסיבות שבחרתי לעשות בבר אילן את התואר השני
נכתב ב13/12/2005 10:59

היתה דתית, בקיבוץ אין עוד אנשים דתיים ואני רציתי ליצור חברויות עדכניות (בניגוד לחברויות מהעבר) עם אנשים דתיים.

באופן אולי צפוי, כל החברויות שיצרתי בנתיים באונ' היו עם חילוניים (בעיקר עם חילוניות, אם כבר מדייקים), לא יודעת אם זה מקרי, או אולי איבדתי כמה יכולות חברתיות-דתיות, או שפשוט נוח לי יותר כיום עם אנשים חילוניים, יש תהום ביני לבין הדתיים ותהום אחרת לגמרי ביני לבין החילוניים, ואיכשהו יותר ויותר קל לגשר על השניה, אני לא חושבת שגזר הושפע ככה מהנישואים שלנו, וזה קצת מדכא ומפחיד, בעיקר כשאני חושבת על הדור הבא ואיפה הם ירגישו בנוח.

באופן דומה יש לי בעיה בשיעורי היהדות באונ', יש שתי מסגרות ליהדות בבר-אילן, האחת היא קורסי יהדות כללים המיועדים לכלל האוכלוסיה, דתיים כחילוניים, מעולם לא לקחתי קורס שכזה כך שאני יכולה רק לנחש, אבל אני מניחה שהייתי מרגישה קצת תקועה, קצת יותר מידי יודעת, קצת משועממת אולי.

המסגרת השניה היא דתית - כולל לבנים ומדרשה לבנות, בתואר הראשון עשיתי שם את שיעורי היהדות שלי וגם בתואר השני בחרתי ללכת לשם, חשבתי שיועיל לי מאוד שיעור תורה מסודר עם בנות דתיות אחרות אבל בסופו של דבר אני מאוד מאוכזבת, מהראש של המרצים (גם זה של שנה שעברה שהיה שוביניסט וגזען ומאוד מרוצה מעצמו ועוד כמה מגרעות שמחרפנות אותי בכללי ובעיקר אצל מרצים שלי, וגם זה של השנה שהרבה פחות גרוע), מהגישה שלהם אל אלו שאינם "משלנו", מאמירות שפעם היו נשמעות לי כ"כ טבעיות ועכשיו הן צורמות לי באוזניים כ"כ שקשה לי לשתוק, ולא פעם אחרי שיעור אני מוצאת את עצמי מייחלת לרגע שאהיה חייבת לענות, שידחקו אותי לפינה ואוכל לפתוח את הפה, כמו ה"תחזיקו אותי" הפארודי.

לא כיף, על פיסת האדמה הצרה שלי, בין שתי התהומות, לא קל, ומאוד בודד.

ובשבת שעברה היו פה בקיבוץ חיילים, חלקם דתיים, והיה לי כ"כ כיף להתפלל איתם בערב שבת, לסייע להם במהלך השבת, לקשקש איתם, החריגות שלנו כזוג מספיק גדולה ולעיתים קשה, אבל העובדה שאנחנו חיים במקום כ"כ חילוני גורמת לי אקסטרה קושי שלא תמיד ברור לי איך אני ממשיכה להתמודד איתו, ולשם מה.

תהיות שאינן כ"כ במקום אחרי כל ההשקעה הכספית שלנו בבית אליו נעבור, אה?

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
נכתב ב5/12/2005 13:40

שיר דמע כתבה על הפסוק האהוב עליה בתנ"ך, ועוררה אותי לכתוב על שלי - ירמיהו ב',ב,: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."

תמיד אהבתי את ירמיהו, את השפה, את האדם הבודד שמנסה בכוח לעורר את עמו, אני אפילו לא יכולה להיזכר מה עורר בי את האהבה אליו לראשונה, אבל מאז ומעולם אהבתי את הספר, ואת השיר שעשו מהפסוק הזה גם אהבתי.

אבל רק כשהתחתנתי הבנתי עד כמה הפסוק הזה מדבר אליי: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", זה בדיוק מה שהרגשתי כשהחתונה עם גזר גרמה לי לגור בדרום (כשכל חיי חלמתי על הצפון), באזור מדברי (כשכל חיי חלמתי על שפת נחל או ים), בצורה כל כך שונה מחיי כפי שאהבתי אותם.

ועדיין, זה לא הפסוק שכתבנו על ההזמנה, חיפשנו משהו שידבר על שנינו ולא רק על אחד, וזה מה ששמנו בהזמנה לחתונה: "עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ" (שיר השירים, ג',ד'), פסוק שהוא לחלוטין תמצית הקשר שלנו.