אז מי אני? בת 49 ,עירונית במקור וחברת קיבוץ (שעדיין, עד סוף נובמבר) שיתופי כבר חמש ומשהו שנים (אם סופרים מהרגע שהפכתי מועמדת), דתיה שנשואה לאתאיסט, תולעת ספרים, עובדת הייטק במקור, עובדת בבתי הילדים של הקיבוץ באמצע וכיום עובדת במכולת, בחדר אוכל וכן בספריה.
הבלוג הזה היה הרבה דברים, עכשיו הוא סיפורו של תהליך ההפרטה שהקיבוץ שלי אמור היה לעבור החל מאוגוסט, וכרגע מתכוונים להתחיל אותו בדצמבר, נראה מה יהיה, בקיבוץ ובבלוג כאחד.
למטה, בפוסט על הכעס, אספוש כתב לי תגובות ארוכות להפליא, ועיקרן:
1. מקומך אינו בקיבוץ. 2. את טובה מידי לקיבוץ, את רגישה מידי לקיבוץ, את לא מקבלת יחס הוגן בקיבוץ. 3. אם בעלך אוהב אותך הוא יעזוב הכל וילך איתך לקצה תבל, רק שיהיה לך טוב. 4. לא כ"כ קשה בחוץ, רק תעזו, וכמה שיותר מהר יותר טוב, בדיעבד לא תביני למה בכלל התמהמת. 5. זה רק יהיה יותר רע. אז קודם כל אספוש - וואו! כזו איכפתיות למישהי שאתה בעצם לא מכיר, לא, תן לי לתקן, כזו איכפתיות אליי ממישהו שאני לא מכירה, אני מוחמאת (וגם נבוכה, אבל זה כבר משהו לפעם אחרת). בקשר לכל השאר, כשבאתי לכאן זה היה בלי התחייבות, הייתי תושבת, שילמתי שכ"ד, חיפשתי עבודה, לא היה שום קשר ביני לבין מוסדות הקיבוץ (מעבר לעובדה שבעלי כן היה חבר פה), עם הזמן זה הפך להיות בלתי אפשרי כלכלית, כי לא מצאתי עבודה, בחוץ לא היו לוקחים אותי לגן (דוגמא) כי ברור שאני over qualified, אפילו כשניסיתי להתקבל לסקרים / תמיכה טכנית לא הרימו טלפון בחזרה. היו לי תקוות לקבל מהקיבוץ דברים (לימודים, למשל, מה שיכול לעזור לי למצוא עבודה יום אחד), אבל בגלל סיבות טכניות התקוות הללו נדחו בשנה שלמה. בנתיים מצאו לי פה עבודה, ואחרי כ"כ הרבה חודשי אבטלה זה טוב לעבוד, למרות הקיטורים הבלתי פוסקים שלי, הקיבוץ הזה הוא חרא, בזה אין ספק, ויש סיכוי קלוש בלבד שאי פעם אשתלב פה, גם בזה אין כמעט ספק, אבל בכ"ז, כלכלית, וגם מבחינת הבעל (שצובר ככה ניסיון בתחום וגם צריך להשלים את התואר) שווה לנו להישאר. כרגע זה פשוט שלב הלבטים, שלב ה"האם עברתי את הגבול שאומר כמה אני מוכנה להקריב בשנים הקרובות לטובת הקריירה של הבעל?", שלב הגישושים אחרי אופציות אחרות, שלב הבדיקה כיצד כל אחד מאיתנו מרגיש לגבי שינוי המקום. החלטות כאלה לא לוקחים ביום אחד (תן לי לנסח מחדש, אני והוא לא לוקחים החלטות כאלה ביום אחד, יש אנשים שכן עושים את זה), ואתם פה בדיוק בשלב הכי ביצתי של העסק, כשכל אחד מושך לכיוון שלו ובודק עד כמה השני יכול לחיות עם זה, אז כן, בשלב הביצתי הדברים מסריחים. מצד שני, נחמדות לי התגובות, מחמיא ומביך כמה אכפת לזרים ממני, ואני מקבלת המון נקודות מבט, מה שתמיד הופך החלטות לשקולות יותר (לגביי לפחות). אז תודה, לך ולשאר, על ההתעניינות והדאגה, מבטיחה להמשיך בכל הכח למצוא את האור שבקצה המנהרה, בין אם זו תהיה השמש או הרכבת, וכן, תגובות תתקבלנה בברכה.שמורבטל
ביום שישי נערכה הצבעה במועצה והתקבלתי למועמדות בקיבוץ.
הצבעה שכזו היא בעיקר עניין טכני, הקבלה לחברות היא המשמעותית יותר.
משום מה לא טרחו לומר לי מראש שעומדים להעלות אותי להצבעה, למרות שבחדר האוכל היתה רשימה של כל הנושאים והייתי רשומה שם, אולי בגלל שממילא אסור לי לנכוח במקום.
היום המזכיר התקשר לברך אותי על הקבלה הרישמית למועמדות, הוא העיר אותי מהשינה, אז לא שאלתי אותו אפילו כמה זמן ייקח עד שנועמד להצבעה לחברות (למועמדות התקבלתי לבד אבל לחברות יקבלו אותי ואת הבעל יחדיו), אני אתקשר בערב לאחראית על ועדת קבלה ואשאל אותה לכל הפרטים, אני מניחה שהיא היתה שם, בהצבעה.
אז זהו, מהיום זה רישמי שאני מועמדת בקיבוץ, לא שזה משנה הרבה אבל נחמד לדעת שיש תוקף למעמד שלי, ושאיש כבר לא יוכל לעשות לי פרצופים על שום דבר.
מוזר כמה חסרה לי העבודה כשאני מושבתת בבית למנוחה מיום שישי, כשהייתי בעבודה רק חיכיתי לרגע הזה ועכשיו משונה לי להיות שוב בבית.שמורבטל
פעם ניסיתי גם ללמוד, מה נשאר?
את התואר השני לא סיימתי, צריכה רק להגיש עבודה מסכנה גם את תעודת ההוראה לא סיימתי, לא עשיתי עבודה מעשית רשימת פוסטים בקטגוריה
