מנסה, לשווא, לעכל
נכתב ב24/7/2007 12:56

אחת הנשים הראשונות אליהן התחברתי בקיבוץ מילאה אז שלושה תפקידים ראשיים בחיי:

1. היא היתה הספרנית

2. היא היתה מיודדת עם גזר, למרות שיש ביניהם איזה 30 שנה

3. היא אמא של הידיד הכי טוב של אחות של גזר ובהתחלה גם אנחנו וגם הם היינו שורצים המון בבית של ההורים של גזר.

עם השנים החיבור שלנו נהיה יותר ישיר, אחת עם השניה, זה לא שהיו לי איתה שיחות נפש, אבל כן הרבה שיחות על השביל והתעניינות מאוד כנה כששאלתי מה שלומה ודאגה אמיתית כששמעתי שהיא חולה.

וכמובן המון הערכה הדדית סביב נושא הספריה והספרים, המלצות מה לקרוא ומה לקנות לספריה והשוואת סגנוני ספרים אהובים וכאלה.

אתמול סיפרו לי שמצבה הפיזי מדורדר לאללה, הרופאים נתנו לה 50-50

הבוקר העירו אותנו בהודעה שהיא נפטרה.

אני מקווה שיהיה לי הכוח להיות בהלוויה למרות הצום, היא ראויה לכל הכבוד שאני יכולה לחלוק לה, והרבה יותר מכך.

ועדיין אני מתקשה להאמין שהיא איננה, זה כל כך לא נתפס.

אני אאמין שמתחילים למגן רק כשאני אראה את זה...
נכתב ב20/5/2007 13:58

התמונה הזו היא אחד מבתי הילדים בקיבוץ, אמרו שייקח שבועיים וחצי למגן אותו, בת'כלס הם היו במקומות חלופיים קצת יותר מחצי שנה, בצל אפשר לראות את הבניין המקורי, בית חד קומתי כמקובל בקיבוצים, מעליו "גגון" מתכת צבוע ירוק ומעל כמעט שני מטר של בטון.

זה היה בית הילדים שהכי פחות שונה עקב המיגון, זה שאמור היה להיות הכי מהיר ופשוט, כי לשאר יש גג אדום עם רעפים ולא משהו שאפשר פשוט לבנות מעליו תוספת.

הנה בית הילדים השני (והאחרון נכון לעכשיו) שמוגן, במהלך המיגון שלו (זה לא המצב הסופי, אין לי תמונה עדיין של איך הוא נראה בסיום)

המקום היחיד שיוצא לי לפחד בו בזמן אזעקות זה העבודה, כי אז זו לא רק אני שעלולה להיפגע אלא הילדים עליהם אני אחראית, למזלי רוב הזמן אני עובדת בבית ממוגן (החל מלפני חודש כשחזרנו לבית הזה שבתמונה) ובימים כמו עכשיו אנחנו לא יוצאים עם הילדים לטיולים (מה שמחרפן מאוד הן את הילדים והן אותנו אבל זה עדיף על נפילות תוך כדי טיול, מצד שני גם בסתם יום בלי התקפות מיוחדות כבר יצא לי לשמוע "צבע אדום" באמצע טיולים עם הילדים) כך שאני עוד במצב טוב יחסית למטפלות בבתי ילדים אחרים.

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על התחלת המיגון: אני פשוט לא מאמינה שמשהו ייעשה!