סוף חודש
נכתב ב29/10/2003 07:50

ובמכולת הקיבוצית (שחלילה לא קוראים לה מכולת) אין כמעט כלום על המדפים,

היופלה כמעט אזל, וגם במדף הממרחים נותרו רק הלא אהובים, אין הרבה לחמניות, או מוצרי חלב,

רק הירקות והפירות ממשיכים להגיע כרגיל (שזה אומר שאין מגוון גדול ומה שיש לא תמיד מספיק בכמות ולא תמיד ראוי במראה, אבל זה המצב בכל ימות החודש).

שיטת המצור הזו מכילה בחובה גם את הצד השני - איך שמתחיל החודש כולם מתנפלים על המדפים כאחוזי אמוק וקונים חצי חנות, זה יפה למכירות כי אנשים קונים גם דברים שלא חסרים כרגע "כי במהלך החודש ייגמר", זה עונה על הצורך הבסיסי של אנשים באגירה "כי אולי יהיו ארוחות זוועתיות בחדר האוכל", וזה מקל על חיי המוכרים ועל החישוב התקציבי של החנות.

אבל איך שלא מסתכלים על זה מדובר בשיטה שהיא לא רק מגעילה, היא גם משאירה אותך מורעב שבוע אחד בחודש, בעיקר אם אתה לא אוכל את ארוחות הצהריים של חדר האוכל, במיוחד אם חושבים על העובדה שהמטבחים די קטנים ואין מהם מקום לאגירה המונית.

קיבוץ לקראת מלחמה, יענו.

חיי קיבוץ
נכתב ב15/10/2003 17:00

בכותרת שלי בבלוג בחרתי להדגיש את עניין הקיבוץ, אבל ת'כלס אני לא מדברת עליו הרבה, לפיכך החלטתי שהגיע הזמן להגיד כמה מילים על איך זה לחיות בקיבוץ שלי.

הנה הקיבוץ:

הוא שלי, כמו שהוא של אלו שבנו אותו, הוא של כל מי שמבקש ומתקבל למועמדות/חברות.

יש לו כמה וכמה ענפים חקלאיים, אבל מה שמכניס את עיקר הכסף הוא מפעל (ככה זה ברוב הקיבוצים כיום).

כל אחד מקבל בעשירי לכל חודש תקציב, זה סכום לא גבוה במיוחד ממנו יורדים הוצאות החשמל (חלק ממומן ע"י הקיבוץ), הטלפון (מרכזיה פנימית, אין תשלום קבוע לבזק), פלאפון (עסקה קיבוצית זולה יחסית), נסיעות (דלק למכוניות פרטיות או קילומטרים למכוניות של הקיבוץ), קניות במכולת ובטח עוד דבר או שניים ששכחתי.

בחדר אוכל אפשר לאכול (בנתיים הוא לא הופרט) ארוחות צהריים בימי חול, וארוחות ערב בשישי (כלומר ערב שבת), את שאר הארוחות ביטלו, בתמורה קיבלנו כמה גרושים נוספים לתקציב.

מי שרוצה, יכול לכבס במכבסה, תמורת זיכוי שיורד מהתקציב.

במכולת רוב הדברים זולים יחסית, אבל הרבה דברים לא מגיעים לפה, או מגיעים רק פעם בחודש.

אנחנו מקבלים מהקיבוץ מים ללא תשלום וללא הגבלה, אין כמובן תשלום על דירה, ארנונה או ביוב.

אף אחד לא מקבל משכורת, לא משנה אם הוא עובד בתוך הקיבוץ או מחוצה לו, אלו שעובדים מחוץ לקיבוץ מקבלים אש"ל לצרכי ארוחות הצהריים והנסיעות.

כל אחד משובץ מדי פעם לתורנויות שונות (הסעה בערב, הגשה בארוחות חג/שבת, פריקה אחרי חתונות ואירועים, האכלת הפרות בשבתות, שמירות וכן הלאה וכן הלאה).

הדירות ניתנות לפי גודל המשפחה, בתיכון עוברים לחדר בנעורים, אח"כ לחדר יותר גדול, וכן הלאה, לדירה של 2.5 חדרים עוברים עם הנישואים או על פי הגיל, לדירת משפחה עוברים עם הלידה הראשונה (בעקרון אמורים גם בגיל 30, אם יש אחת פנויה, אבל זה לא תמיד עובד ככה), לדירת שתי קומות עוברים עם הילד הרביעי, אף פעם לא עוברים לדירה יותר קטנה (גם אם הילדים כבר לא גרים בבית וחסרה דירת שתי קומות למשפחה עם 4 ילדים, גם הגרושים מקבלים דירה בגודל שהשאירו מאחוריהם).

אם אין רכב פרטי אפשר להזמין רכב של הקיבוץ, צריך להזמין כמה ימים מראש ולקוות שלא היו המון הזמנות לאותו היום, לא תמיד מקבלים רכב.

יש כמה הסעות ביום לערים הסמוכות, הלוך ושוב, בשעות ידועות מראש.

יש בריכה, ספריה (פעמיים בשבוע), כבלים במחיר מוזל, גני ילדים, המון ירוק, פאב (שוב במחיר מוזל, שוב פעמיים בשבוע), סרטים מדי פעם, אירועים בחגים, קהילה שאמורה להיות מאוד תומכת אבל התרחקה בשנים האחרונות ממה שהיא היתה פעם.

ובעיקר, יש ויכוח גדול על "דרכינו לאן?"...