אוף...
היה לי קצת זמן פנוי ואיזשהו חשק לגלוש קצת באינטרנט (ייתכן שזה קשור לעובדה שאתמול שידרגתי ל-2.5 מגה?)
ולמרות שאני בד"כ לא עושה את זה, עיינתי קצת בכמה פוסטים ברשימה "קורות חיים".
וואלה, היה לי בלוג ממש חביב!
כנראה שכל זה נקטע כשהתגייסתי, חוץ מהסיפור על הטירונות שהיה אדיר.
בסה"כ אני אוהבת את הבלוג ורואה בו תחביב נחמד, אנ'לא יודעת למה כ"כ הזנחתי אותו.
וזה לא רק זה, אני מרגישה שאני זה כבר לא זה!
הזכרון, החוויות, סגנון הכתיבה... אולי אני מזדקנת?
 
בכל מקרה, סתם פתאום התחשק לי לשפוך קצת את הלב.
ואם כבר אני פה, אעדכן אתכם בסיפור! אומנם לא מדובר בסיפור חם מהתנור, אבל לא נראה לי ששמעתם עליו:
טחנתי עבודה ובקושי הספקתי להגיע לארוחת צהריים. גוועתי ברעב ולא ממש היה אכפת לי מה אכלתי.
לקחתי שניצלונים, ספק בשר כלשהו (עוף, כלב, ווטאבר) ספק סויה ופשוט זללתי לפחות שמונה!
בארוחת ערב הרגשתי שהבטן שלי טיפה כואבת.
כמובן שכדי להרגיע אותה קניתי עוגיות שוקו-צ'יפס בשק"ם
הגעתי לחדר ונשכבתי על המיטה, עם הזמן הכאב רק הלך והחמיר.
כבר ניסיתי את תרופת הפלא-עוגיה, אבל בקושי הצלחתי לאכול חצי ממנה.
הכאב רק החמיר והחמיר ואת אותו לילה ביליתי בבהייה בתקרה חשוכה. מזל שהבננות לא התנגדו לישון עם מוזיקה...
בבוקר הייתי צריכה לצאת ב-7 בבוקר. את הדרך לאוטובוס שאני עושה בד"כ ב-8 דק' עשיתי בעשרים.
הלכתי כולי מכווצת עם רצון עז לקבור את עצמי איפשהו.
באוטובוס היה בכלל סיוט, התהפכתי מצד לצד, הרגשתי בחילה מטורפת...
את האוטובוס מהתחנה מרכזית לבית החלטתי שאני כבר לא אשרוד, לקחתי מונית.
הגעתי הביתה, חיוורת ומכווצת והמשפוחה ממש נבהלה!
אמא התעקשה לקחת אותי למיון, אני התעקשתי שלא צריך.
את כל אותו יום ביליתי במיטה, בתנוחת ישיבה-שכיבה כי לא יכולתי אחרת. כמובן שכל תוכניותיי החשובות התבטלו.
לא היה לי תאבון בשיט ורק שתיתי תה כל היום. לקראת הערב מצבי השתפר, אבל בכל זאת הלכתי לביקורופא.
אחרי המתנה מייגעת של 3 (!!!) שעות נכנסתי לרופא והוא אמר שיש לי התכווצויות חזקות בבטן שייתכן שנגרמו ממשהו לא טוב שאכלתי. הוא רשם לי כדורי אנטי ספאזם, אבל התוודיתי שאין לי כוונה לקחת אותם.
הוא הציע שאם כך עדיף שאעשה זריקה. הופניתי לחדר האחות שבמקרה היה שם אח רוסי חביב.
"את יודעת באיזה מקום אני הולך לעשות לך זריקה,נכון"? (לא) באותה שנייה ידעתי.
טוב נו, אם זה יעזור לא נורא.
מסתבר שזה באמת עזר, בבוקר שלמחרת התעוררתי עם כאב בטן מינימלי ממש וגימל ליום אחד :)
הדבר המבאס היחיד היה הסימן הכחול על הטוסיק שלי שהתעקש להשאר שבוע שלם!
 
ועכשיו... עוד סיפור שאני חייבת לספר, הרבה פחות משעשע.
אני מזהירה, זה ממש לא לבעלי לב חלש!
ניסיתי לספר אותו למס' אנשים ונקטעתי באכזריות באמצע. "די, זה מזעזע, אל תמשיכי!"
איזה אנוכיות מצידם, הם בסה"כ היו צריכים לשמוע מה שאני ראיתי במו עיניי!! מה עם נפשי העדינה?
אז יכול להיות שאני טיפה תאטרלית מהממוצע, אבל אפשר לדבר בטלפון
בכל מקרה, אני הזהרתי:
שלשום הלכתי לקחת תרופות לסבא שלי, והיום כבר התחיל רע: שכחתי את הפל' בבית, היה קור כלבים בחוץ...
כשיצאתי מבית המרקחת והתקדמתי לכיוון תחנת האוטובוס שנמצאת על כביש ראשי (של 60 קמ"ש) ראיתי חתלתול קטן נדרס תחת גלגלי מכונית. אני חושבת שאחרי המכונית הראשונה הוא לא מת לגמרי, הוא ניסה להתחמק מהגלגלים, אך השנייה, השלישית, הרביעית ולבסוף גם האוטובוס גמרו לו את הקריירה.
בחורה שעמדה קרוב יותר התחילה לבכות ולצרוח וברגע שהאור התחלף לירוק היא פשוט ברחה מהמקום.
אני עמדתי איפשהו רחוק יותר, מוכת הלם, ופשוט לא יכולתי לזוז! זה באמת היה מזעזע ואני לא בטוחה שלקחתי את זה פחות קשה מאותה בחורה.
תחנת האוטובוס הייתה טיפה רחוקה, אבל גם בלי משקפיים (שאני אמורה להיות די עיוורת) ראיתי את גווייתו של החתלתול נקרעת לגזרים תחת גלגלי המכוניות. והאוטובוס הארור כאילו סירב להגיע.
נכון שאין כ"כ מה לעשות, וזה כנראה מה שכ"כ מכעיס אותי במקרה הזה.
חבל שאין מד"א לבעלי חיים, אולי יכולתי לעצור את המכונית הראשונה ולהתקשר, כמו שעשיתי לפני שבוע כשמצאתי את סבא שלי מחוסר הכרה.
ייאמר לטובתו של החתלתול, שהוא ניסה לעבור במעבר חצייה. חבל שהוא לא היה חכם מספיק לחכות לאור ירוק...
אני מקווה שעכשיו הוא נמצא בגן עדן לחתלתולים ועושה כיף חיים.
יהיה זכרו ברוך.
שמור   בטל

נכתב על ידי אניגמה כהן, 20/2/2008 21:16, בקטגוריות שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: שחרור קיטור
41 תגובות   הגב     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק לקטע     המלץ על הקטע
תגובה אחרונה של אניגמה ב-1/3/2008 20:50

---

חסר פואנטה
שלום לכם, קוראים יקרים שלי!
הרבה זמן לא עידכנתי והאמת שכמעט ואין חדש.
סיימתי טירונות, התחלתי את השירות הסדיר שלי, ככל הנראה למשך השנתיים הקרובות.
עוד מעט אתחיל לחזור פעם בשבועיים ואז אהיה חסרת חיים לחלוטין, ממש הסטריאוטיפ של בלוגרית אמיתית
בצבא לא משעמם, הרבה אנשים טובים והשבוע היה שבוע קשה אבל מיוחד.
הבעיה עם כל זה, שככה הולכת להיות השגרה שלי. אני לא טיפוס של שגרה, בעיקר לא שגרתית עד כדי כך.
בעיה נוספת, היא שאני לא בטוחה מה מותר ומה אסור לי לכתוב בנוגע לענייני צבא, ואם יש ספק-אז אין ספק!
בגלל זה בינתיים לא אכתוב כלום.
 
חוץ מזה, אני די מאושרת בחיים.
כבר המון זמן שלא הייתי במסיבה, אבל משום מה זה לא חסר לי.
המון זמן לא שתיתי אלכוהול, אבל אני שיכורה תמידית.
השבוע בכלל יהיה שמייח. אני חותמת על יומיים חופש ויוצאת לפסטיבל תאטרון עם הלהקה שלי
 
רק דבר אחד מטריד אותי בחיים כרגע ואפילו עליו אני לא יכולה לכתוב יותר מדי, בגלל שאני יודעת די בוודאות שיש כמה שנמצאים פה שלא צריכים לקרוא את זה.
בכל מקרה, אני חייבת לשפוך, אפילו קצת.
מישהי, מאוד קרובה אליי ומאוד חשובה לי הסתירה ממני סוד במשך 4 שנים.
היא לא רצתה להדאיג אותי ולא רצתה שארחם עליה, אבל מה שהיא לא מבינה שבמקרה הכי גרוע אני אוכל לעזור לה.
חוץ מזה, היא גם לא רוצה לטפל בנושא בינתיים משיקולים שגובלים בטירוף
היא האדם הכי חזק שאני מכירה ועד עכשיו חייתי בסוג של אשליה ששום דבר רע לא יכול לקרות לה.
אנחנו די דומות בקטע הזה, בגלל זה לפעמים קשה לנו לדבר שיחת נפש.
כשהיא סיפרה לי את זה שנינו היינו הכי חזקות שאפשר, בעיקר כשכל השיחה התפתחה בכלל מריב.
עצוב לי קצת שאנחנו לא יכולות להרשות לעצמינו להתפרק אחת מול השנייה.
בכל מקרה, היא דחתה כל הצעה שלי והאמת? למרות שקשה לה, אני ממש כועסת עליה.
כועסת שהיא שמרה את זה בסוד 4 שנים, כועסת שהיא לא סמכה עליי, כועסת על זה שגם עכשיו היא מזלזלת במה שיש לי להציע, ויש לא מעט.
 
זה הכל גבירותיי ורבותיי, יהיה בסדר בסה"כ.
תסלחו לי על פוסט חסר פואנטה,
לילה טוף.
 
אני צריכה לפתוח בלוג חדש...
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אניגמה כהן, 18/3/2007 00:44, בקטגוריות שחרור קיטור
88 תגובות   הגב     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק לקטע     המלץ על הקטע
תגובה אחרונה של אניגמה ב-4/4/2007 01:25

---

עדכון הדקה ה-90
נשארו לי עוד כמה שעות לגיוס. תסלחו לי שזה הולך להיות פוסט מבולגן, אבל כבר הגיע זמני לישון.
היומיים האחרונים היו קשים מאוד, נפשית ופיזית. לא בגלל שאני הולכת להתגעגע ונורא סובלת או משהו בסגנון, הצבא המזורגג עשה כמה טעויות ועוד ביום חמישי הסתבר שאני חסרת פרופיל כי הפרופיל שלי מכיתה ט' לא תקף.
יחד עם כל הבלאגן גם הייתי חסרת פלאפון עד לפני כמה שעות כי אני קצת נזק...
אז עדיין לא כ"כ דאגתי והתרגשתי, כי אמרו לי שביום הגיוס אני אקבל פרופיל, אבל ביום ראשון קיבלתי טלפון ונאמר לי שהגיוס שלי נדחה עד להודעה חדשה, כלומר עד שאני מוסרת להם בדיקות ומקבלת פרופיל.
התחלתי לצעוק כמו מטורפת על הפקידה האומללה, היא חטפה שלוש פעמים ניתוק לפרצוף, אמרתי לה שאם אני לא מתגייסת מחר הם יכולים רק לחפש אותי אח"כ...
מצד שני, לא יכולתי להרשות לעצמי להיות עסוקה בצרות האלה, כי באותו יום הופעתי את ההופעה האחרונה שלי, היה פשוט אדיר ומאוד מרגש ואח"כ יצאנו כל הלהקה וחגגנו עד השעות הקטנות של הלילה, אני הולכת להתגעגע אליהם
היום החלטתי לצאת למלחמה, הרמתי את כל לשכת הגיוס על הרגליים ובמקביל אמא שלי הרימה את כל בית החולים על הרגליים כדי שאני אבדק אצלם בהקדם האפשרי ואלך עם המסמכים ללשכת הגיוס.
מ-8 בבוקר התרוצצתי כמו מטורפת בין המרפאה לבית, לבית החולים וחוזר חלילה.
בסופו של דבר המאמצים שלי השתלמו וב-3 בצהריים כבר הייתי בלשכת גיוס ומסרתי את המסמכים הארורים.
ברגע שנכנסתי דרשתי לדבר עם מישהו בדרגה גבוהה והפנו אותי לקצינה עם פלאפל שבמקרה יש לה שם משפחה כמו שלי (ולא, זה לא כהן) היא לא הבינה למה שיגעו אותי כ"כ ומה הייתה הבעיה לגייס אותי בלי פרופיל...
מסרתי לה את המסמכים ובדרך הוספתי הוכחה לכאבי גב שלי והיא הורידה לי את הפרופיל ל-82
אז רק לפני שעה התחלתי להתארגן למחר ולארוז תיק. רוב הסיכויים שאעשה טירונות בטכני וגם לא אסגור שבת ראשונה (מידע מודיעיני מבפנים ), אבל בצבא אין הרבה הגיון ויש הרבה הפתעות...
אז תאחלו לי בהצלחה ותתגעגעו אליי, בפקודה!
אוהבת, אניגמה כהן.
שמור   בטל

נכתב על ידי אניגמה כהן, 13/2/2007 01:27, בקטגוריות שחרור קיטור, צבא
91 תגובות   הגב     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק לקטע     המלץ על הקטע
תגובה אחרונה של אניגמה ב-3/3/2007 22:14

---