ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

"כולם היו בני", אה ?

יום שישי (29/12/06) האחרון היה יום סביר, בבוקר בשעה ראשונה היה לנו שיעור היסטוריה, המורה החזיר את המבחנים שלנו.. קיבלתי -90- ואת האמת התאכזבתי כי במבחן הקודם קיבלתי 97. שיעור אחר-כך היה לנו שיעור הבעה (חיבור) סתם היה כרגיל, ובשעה השלישית היה לנו מתמטיקה, למדנו חזרה למבחן, יש לנו ביום חמישי (04/01/07) מבחן במתמטיקה. קיבלנו את הבחנים, המורה לא כתבה לי את הציון, כי נכשלתי (ברור...) הבוחן היה על חזקות, ועל פרבולות- וזה פשוט לא נקלט לי החומר המעצבן הזה ! היא כתבה לי שלמתמטיקה לומדים קצת יותר משעה... כי סיפרתי לה שלמדתי אולי שעה לבוחן הזה... טוב למי אכפת ?! (אגב, קרן החרשנית מהכיתה שלי, שטוענת שהיא לא למדה קיבלה 99 !!!!  )אחרי מתמטיקה, כל השכבה הלכה לראות הצגה. ראינו ב"בימת הנוער" את המחזה: "כולם היו בני" קודם כל ההצגה הייתה זוועתית, משעממת, ודוגרי? הקהל היה יותר מעניין מאשר השחקנים על הבמה.. היה נורא מצחיק , במיוחד שהשחקנים לא הפסיקו לירוק תוך כדי דיבור, ודרשתי להביא כוחות הצלה על-מנת להציל אותנו מהשיטפון :| בסוף ההצגה הגעתי לבית, אני גר קרוב. בכל מקרה- אני נורא אוהב את ימי שישי, הם ימים קצרים, ובימי שבת הכי כיף לישון, במיטה.. אמנם אני אף פעם לא נרדם יותר מעד 10 בבוקר, אבל עדיין. אה ו... ב- 26/01/2007 נקבל תעודות של מחצית א'  , יש עוד כחודש, אך נקווה לטוב. נ.ב: החורף הזה ממש נמאס עלי, התנור חימום דולק שעות נוספות, אין חשק להתקלח, וקר  ! אז שהייה לכולנו סוף שבוע נעים, שנה חדשה, שלכם, מתן- שלא אוהב חזקות, פרבולות וקור !

 

נקנח את הפוסט במספר ציטוטים נחמדים ביותר:

- במהלך שיחה משעממת עם חברה, שאלתי אותה "תגידי, יש לך אישור מהעירייה"? "אישור מהעייריה, למה"? שאלה. בשביל לחפור- עניתי לה.

- כעובדת בחנות בגדים- הגעתי למסקנה ברורה, כשמחפשים עובדת לחנות, צריך להפסיק לכתוב: "דרושה עובדת", עדיף לכתוב דרושה: "מכונת קיפול" -זה הרבה יותר מדוייק.

- הגעתי למסקנה אחת ברורה: אתה יודע שאתה מזדקן כשהנרות עולים יותר כסף מהעוגה.

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 29/12/2006 15:47
389 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-20/1/2007 21:59

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

"רציתי רק לומר לך" ...

רציתי רק לומר לך את כל הדברים שלא הספקתי לומר, ואני מפחד שלא אספיק. רציתי לומר לך את כל המילים שבליבי, מילים ללא קול. רציתי לומר לך לפני שהדמעות יגרמו לי לשכוח הכל. מקווה שאת מקשיבה. רציתי לומר לך שאני אוהב אותך. שלוש מילים שלעיתים אנחנו שוכחים את משמעותן. את העוצמה שלהן. את היכולת שלהן לשנות, לרפא, למלא מחדש. במרדף החיים אנחנו לוקחים את הדברים הקטנים והחשובים כמובן מאליו.... מתי לאחרונה אמרתי "אני אוהב אותך"? לא זוכר? אמרתי שאני מתגעגע, אמרתי תודה, חיבקתי, נישקתי.. לא זוכר שאמרתי מילות אהבה. אני מצטער שלא אמרתי מספיק, מצטער שלא אמרתי בכל הזדמנות. אנחנו שוכחים את הדברים הקטנים... ולא מתוך כוונה רעה, מתוך "מרדף החיים". נאבקים על כל בועת חמצן שנכנסת לריאותינו, על כל חיוך שעולה על שפתינו, על כל תקווה שקיימת בליבנו.... נאבקים בחיים, נאבקים בעצמנו. זה לא תירוץ לשכחה, אך זו המציאות. האם הידיעה מספיקה לנו? הידיעה שאנחנו אוהבים ונאהבים? עכשיו אני מרגיש שלא. שאין בידיעה מספיק בשביל למלא את חלל המילים הריק. כל אותן מלים שלא נאמרו אבל בשיחת עינינו ידענו שהן שם. האם באמת ידעת? רציתי לומר לך שנתת לי כוח להמשיך הלאה, ברגעים שלא חשבתי שאוכל. שמבט אחד משתי עינייך המחייכות שידעו סבל כה רב, הרים אותי על רגליי. הכוח שיש בך, ללכת כנגד כל הסיכויים ולנצח. האמנתי בך, גרמת לי להאמין בעצמי. רצתי לומר לך שלמדתי אהבה מהי, דרך אהבתך. הגאווה בה את אומרת את שמי כל פעם שהייתי לצידך, הגאווה בקולך, במבטך, בהליכתך רק בגלל שאני איתך. האהבה שלך, ברגעים הקשים, ברגעים המאושרים, ברגעי ההצלחה וברגעי הכישלון. הטוטאליות שלך, הפכה לטוטאליות שלי. רציתי לומר לך שאני אדם שלם יותר בזכותך. הדברים שנתת לי, המקומות שאהבתך מילאה בתוכי, הפינות החשוכות שהארת בי, הפצעים הכואבים שריפאת בגופי ובנשמתי, הדברים הרבים שלימדת אותי, הדברים הרבים שלמדתי ממך. רציתי לומר לך שאני מצטער על כל מה שעשיתי ולא התנצלתי עד כה, על כל מה שאמרתי שהכאיב לך, על כל מה שלא אמרתי שחסר לך, על כל מה שלא הפסקתי לתת לך ואולי גם לא אספיק, על כל מה שלא הייתי מספיק חכם ללמוד ממך ונאלצתי ללמוד בעצמי, על כל אותם הרגעים ששתקתי במקום לדבר. רציתי לומר לך שאת גורמת לי לרצות להיות אדם טוב יותר. את גורמת לי לשאוף גבוה יותר, לחלום רחוק יותר. את גורמת לי לרצות דברים שפחדתי להודות שרוצה, לקוות לדברים שלא האמנתי שיש תקווה. את גורמת לי להאמין, לאהוב, לחוות, לפחד ולחיות.

רציתי לומר לך תודה – על כל מה שאת, על כל מה שנתת. רציתי לומר לך שאני אוהב אותך – עד השמיים ובחזרה.

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 22/12/2006 22:44
326 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-30/12/2006 20:18

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

עידכונים... דקה לפני שחנוכה- נגמר !

חנוכה כבר מתקרב לסיומו.. ואין מה לעשות בנידון, נקווה שחג פורים יגיע מהר, כי זה באמת חג שאני ממש אוהב. מלבד זאת, משנה לשנה אני מרגיש שהאופי הדתי-יהודי של החגים הולך ונעלם, פחות מרגישים את החג, פחות מרגישים את כל המנהגים, וכל זה... אולי זה בגלל שאני גדל ? לא משנה... השבוע של החג עבר דיי מהר, ואת האמת? כולו היה עמוס בעבודה, וה-מ-ו-ן עבודה ! לא ציפתי שזה יקרה, אבל דווקא השבוע עבדתי...כל השבוע ! בתחילת חג החנוכה, ביום ראשון, תחילת השבוע, התקשרה אליי אחת מהעובדות בחנות שאני עובד בה.. ואמרה שצריך אותי דחוף לכל השבוע, כי החנות עוברת מקום ! כן.. עד עכשיו היינו עובדים ברחוב ראשי, והחנות הייתה אמנם גדולה, אך צפופה, זו חנות עם ספרי לימוד, ציוד לבית הספר וכל טוב.. חנות מאווווווווד מצליחה ! אז אנחנו עוברים למקום חדש, מרווח הרבה יותר, גדולה רבה יותר, ויפה הרבה יותר... שנמצא במרחק קצר מהמקום הישן. בכל מקרה, כל השבוע עבדתי שם (כל השבוע אומר: שני, שלישי, רביעי וחמישי) 4 ימים שלמים של עבודה "קורעת תחת" הכי קשה בעולם, ובעצם מעובד רגיל, שמוכר דברים, עונה ללקוחות וכד'.. הפכתי בתפקידי למקצוע חדש: סבל ! כן.. אני סבל. וקודם כל זה ממש קשה, כי זה כולל: להרים, להזיז, לסחוב, לקחת, בקיצור, אי אפשר לתאר את קריעת התחת שלי.. כל השבוע הייתי קם על הבוקר מתקלח, ובשעה 8 בבוקר מתייצב בעבודה עד הלילה, והיו ימים שעבדתי גם 11 שעות, וזה 11 שעות של העבודה הכי קשה שיש, לא שאני מרחם על עצמי, אבל עם כל הכבוד על עבודת סבלות צריך לקבל קצת יותר משכר המינמום שאני מקבל לשעה (15.54) אבל לא ממש נורא, אני שמח שזה בערך עבר, בנוסף הייתי מתקלח כל בוקר, ניצוצי הבושם שהיו עליי כל בוקר היו מתחלפים מהר מאוד לניצוצי זיעה והכל בגלל העבודה הקשה והמעייפת. ביום שישי (22/12/06) אני לא עובד, עשיתי לי גשר ככה בשישי, שבת, ראשון (חוזרים ללמוד בראשון) ושני יש לי חופש... כי ביום שלישי צפוי להיות לי מבחן בתנ"ך, עם המון חומר, ואני רוצה ללמוד... אז בכל מקרה, החג עבר דיי מהר, אכלתי כל-כך הרבה סופגניות, והיה יום שאכלתי סופגניה עם מלא שוקולד מעל (דונאטס) וגם עוד אחת עם ריבת חלב (שזה בערך כמות הקלוריות הרצויה ליום) כמובן שאני חושב שלמרות העבודה הקשה דיי השמנתי בחג הזה, כצפוי.. כן ? אבל אני מקווה בקרוב לחזור לתלם, ולעשות דיאטה של החיים ! כי באמת צריך :\ בכל מקרה, תהנו ממה שנשאר מהחג... אגב, חידשתי את הפרו שלי עד אמצע שנת 2007. וקבלו ציטוט נחמד: הייתי בהצגה "הקוסם", הוא באמת כזה קוסם ! העלים לי 700 שקל ככה... בצי'ק..

תהנו ממה שנשאר מהחג !! ואל תעבדו קשה (עדיף לישון..) מתןןןןן :]

 (שלא משתמש בכלל בסמיילים של ישרא-בלוג בפוסטים).

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 21/12/2006 21:47
290 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-31/12/2006 13:04

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

ח חנ חנו חנוכ ח-נ-ו-כ-ה !

חג שמח לכולם :] יש לי דיי הרבה מה לעדכן, והנה כמה עדכונים- קודם כל ביום שישי (15/12/06) היה בהחלט יום מוזר, בבוקר קמתי, בערך ב-7 וחצי, אמא שלי כבר לא הייתה בבית, התארגנתי, ומה שמתי לב ? שאמא שלי לקחה גם את המפתח שלה של הבית, וגם את המפתח שלי-של הבית, כלומר- אני נעול בבית, אין אף אחד, ואין לי איך לצאת ללימודים. התקשרתי לאמא שלי, כולי רותח מזעם, ונורא התעצבנתי, כי יש לי מבחן גם ! אמא שלי הייתה ממש דקה לפני העבודה, ואחרי השיחה הזועמת שלי תפסה מונית, ורצה לעבר הבית חזרה בכדי לפתוח לי את הדלת.. ואפילו דאגה להביא לי מונית עד לבית הספר- והעיקר שאני לא אאחר, וכן, נורא שמחתי בסופו של דבר, לא איחרתי, אלא אפילו הקדמתי ב-10 דקות. ובאמת זה היה במזל !! איזה כיף :] בסוף היא לא הלכה לעבוד...כן, בגללי. אז שעה ראשונה היה לנו מבחן בתעבורה- לא היו טורים, והיה ממש שכונה, חחחחחחח... בסוף השיעור המורה חטף כבר קריזה ולקח לי את הבחינה :\ כי דיברתי :) לא נורא. הלך לא רע. אבל יש לי כמה טעויות, זה היה מבחן עם 30 שאלות אמריקאיות. בסוף היום קיבלנו סופגניות אכלתי 2 קטנות (יחסית) והרגשתי ממש רע. כי הם היו מלאות שמן, וגם לא טעימות. תזכירו לי לשנה הבאה לא לאכול סופגניות של בית ספר, הם אף פעם לא טעימות, ואם כבר אוכלים דבר כל-כך משמין צריך מינמום, לפחות- להנות ממנו ! כשהגעתי לבית הבנתי שאמא שלי קנתה סופגניות קטנות וטעימות (!) קוראסני חמאה (אהובים עלי), בורקסים (גבינה!) ומיני טובים.. וגם בישלה לא מעט- והכל לחג, ממש שמחתי :] הגעתי לבית, עשיתי כל מיני מטלות, וכרגע אני נורא שמח, יש לי את כלללללל חנוכה לנוח. את העבודה בתנ"ך לחנוכה- כבר עשיתי ! את העבודה בספרות לחנוכה- כבר עשיתי, הקלדתי, הדפסתי, לבד (למרות שאנחנו בכלל קבוצה בעבודה הזו). ובכלל עשיתי הכל, חוץ מדבר אחד שנשאר לי- זה ללמוד בחופשת חנוכה למבחן בתנ"ך, ואת זה אני אעשה במהלך החופשה "טיפין טיפין" כמו שאומרים... אחרי חנוכה יישארו לי רק 3 מבחנים- תנ"ך, אנגלית, ומתמטיקה... ואז לקראת סוף חודש ראשון (2007) כלומר סוף חודש ינואר נקבל תעודות מחצית א'. אז, רציתי לאחל חג שמח לכולם :] תהנו מהחופשה...

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 15/12/2006 16:54
453 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-21/12/2006 21:42

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

נקע ברגל... והכל בגלל שיעור ספורט מקולל !

היום (שלישי 12/12/06) היה בין הימים הזוועתים שעברתי גם הפעם... אבל קודם כל, איך לא? גם המשפחה שלי עשתה טופס להגרלת ה- 50 מליון.. נחשו מה? הבאנו 50 !!! (אגורות). ואם הבנתם נכון, לא זכינו בכלום... בכל מקרה, היום בשעתיים ראשונות היה לנו מבחן בהיסטוריה בסה"כ היה ממש נחמד, ואני מצפה לציון גבוה ! את כל המבחנים שהיו, יהיו, ואת הציונים תוכלו לראות בצד שמאל תחת הקטגוריה "מבחנים". אחרי המבחן היו לנו שעתים מוגבר- המוגבר שלי זה סוציולוגיה פסיכולוגיה, קיצר, בשיעור דיברתי עם זה שיושב לידי והמורה שלחה אותי להירשם על הפרעה, יצאתי, נרשמתי על הפרעה, הבאתי לה פתק הרשמה ונורא התעצבנתי, שנכנסתי לכיתה כעסתי נורא, זו הרשמה ראשונה שלי השנה על הפרעה, כל השיעור לא השתתפתי בכלל (מה שמפליא..כי בשיעורים האלו אני תמיד משתתף, כי אני נורא אוהב אותם). כשזרקתי איזו מילה שקשורה לנושא, המורה אמרה "או..מתן משתתף בסתר.. כי הוא כועס עליי". התעלמתי, בסוף השיעור היא קראה לי והתעלמתי ממנה, המשכתי ללכת. ירדתי לעבר אולם ספורט ושם דיברתי עם קרן מהכיתה שלי, אותה מורה שעברה משם התקדמה לעברי, והפעם נאלצתי להקשיב לה.. היא אמרה שהיא אוהבת אותי, ואני משתתף, וזה וזה... וזהו, קיצר זה נגמר ככה.. מה שהגיע אחרי זה היה יותר מצער בהרבה, בשיעור ספורט הייתה לנו הכנה לריצת 1,500 מטר... עשינו לא מעט סיבובים, ובסיבוב האחרון, אותו סיבוב שממש ממש ממש לא רציתי, ולא היה לי כוח לעשות, בסופו של דבר- עשיתי... בכוחות אחרונים. בצעדים האחרונים עשיתי צעד לא נכון ברגל, ופתאום איזה כאבים, רק האל יכל לעזורררררר ! המורה לספורט סתם אמר לי להמשיך ללכת וזה.. בסופו של דבר לקח לי כשעה להגיע לבית שלי, שבד"כ אני מגיע תוך 5 דקות לבית... מאוחר יותר הלכנו לאורטפד, עשינו צילומים, ונחשו מה ? אכן כן.. נקע ברגל... חבשו לי את הרגל וזהו.. הכאבים כמובן- לא שיערתם אחרת... איומים. יש לי פטור מספורט ל-3 שבועות.

נקווה שיהיה טוב, אפילו הדיאטה נהרסה לי, כי אי אפשר לעשות הליכות (הייתי עושה כל יום שעה). יהיה טוב, לא ? מתן.

שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 12/12/2006 18:29
142 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-20/1/2007 22:01

ארכיון:

5/2011   3/2011   1/2011   12/2010   11/2010   10/2010   9/2010   8/2010   7/2010   6/2010   5/2010   4/2010   3/2010   2/2010   1/2010   12/2009   11/2009   10/2009   9/2009   8/2009   7/2009   6/2009   5/2009   4/2009   3/2009   2/2009   1/2009   12/2008   11/2008   10/2008   9/2008   8/2008   7/2008   6/2008   5/2008   4/2008   3/2008   2/2008   1/2008   12/2007   11/2007   10/2007   9/2007   8/2007   7/2007   6/2007   5/2007   4/2007   3/2007   2/2007   1/2007   12/2006   11/2006   10/2006   9/2006   8/2006   7/2006   6/2006   5/2006   4/2006   3/2006  

"מקופלת" / סיפור קצר.

 

אני ערוכה לקראתם. כשיבואו אחכה להם עם הטפסים. השאלה היא רק מי מהם יגיע ראשון. אחכה לו. חבר שלי ואני תכננו תכנית. כשיבואו, אני אגיד שהוא לא בבית. המטרה שלי תהיה להרוויח זמן, כך אמר לי חבר שלי, אני צריכה להגיד שחבר שלי הלך להביא מזומנים. אני יודעת שהם צריכים להגיע, אני לא מקבלת מכתבים מהבנק, כי המנהל אמר לי: "ניפגש בבית המשפט". שלשום היה קטע, חבר שלי, קוראים לו אורי, הגיע בחמש בבוקר עם משאית גדולה אחרי שכל הלילה לא ידעתי איפה הוא. הוא יודע שכבר מחודש שני יש לי צירים, אני לא מסוגלת לעמוד ישר, אלא רק מקופלת, או לשכב לגמרי, והוא השאיר אותי כל הלילה לבד, אמר שהוא הולך להשיג כסף. החזקתי אצבעות, שילך לו, וכשהתעוררתי בבוקר היתה כל היד שלי אדומה מרוב שהחזקתי לו. בהתחלה חשבתי שהמשאית מלאה בדברים טובים שהוא הרוויח, אבל המשאית היתה ריקה. טוב, אמרתי לעצמי, הרוויח משאית. זה לא רע. אבל המשאית לא היתה של אורי, אלא של חבר חדש שלו, טיפוס אחד חולה עששת, שעלה יחד איתו לדירה ואמר לאורי: "אני משאיר לך את המפתח כאן, אל תשכח את מה שהבטחת לי." והלך. "איך היה הלילה?" שאל אותי אורי. "בסדר. המשאית ריקה, אה? ". "ריקה. היא בשביל שאני אעביר מפה את הכול. כשהם יבואו נגיד להם שאין מה לקחת, שאם הם רוצים, שיבואו לקלף את הטפטים מהקירות." הוא העמיס את כל הרהיטים שלנו ונסע. כל אחר-הצהריים לא חזר. בארבע הופיע חולה העששת, ואמר לי להתפשט, שזה בעצם היה הדיל שלו עם אורי, שאני אתן לו... והוא ילווה לאורי את המשאית. זה נורא לשכב עם חולה עששת במיוחד שאת בהריון ועוד בחודש הרביעי, ואת רוצה להחזיק אותו בפנים. אני לא רוצה לתאר, רק אגיד שבאמצע עצרתי אותו למה לא יכולתי יותר, וביקשתי שייתן לי אוויר, הוא גמר לי את הבטן. "אז תסתובבי, אמר לי חולה העששת". "לא במיוחד בא לי," אמרתי. "שמע, פעם הבאה תן לי לדבר עם אורי לפני שהוא מסדר לי שינים רקובות". חולה העששת אמר: "דיל זה דיל. את ממילא לא איזה ביג דיל, תסתובבי וזהו." לא יכולתי בלי להזריק, למרות שידעתי שזה אולי גומר לי את התינוק. אמרתי לחולה העששת: "אל תסתכל עלי. תסתובב עכשיו אתה, ואני אחר-כך." הכסנתי לווריד, עם דמעות. הטריפ היה שווה כל רגע, אבל אחר-כך באה הנפילה. הכאבים שהיו לי בבטן היו משהו מטורף לגמרי. זחלתי לרחוב. ברחוב ביקשתי מבעל המכולת שיצלצל להזמין לי מונית. יצא לי שם של נרקומנית בשכונה, שם שהוא אולי נכון אבל לא נותן לבעל המכולת זכות להתעלם ממני כשאני מבקשת ממנו לצלצל להמזין מונית. הוא אמר לי: "מאיפה יש לך כסף לשלם למונית? מאיפה יש לך כסף לשלם לשיחה הזאת, זה חצי שקל." אמרתי לבעל המכולת: "בן אדם, אני ואתה יהודים, טוב בשביל זה תצלצל ותלווה לי.." "שאני אלווה לך? את יש לך חוצפה. ויש גם יהודים מלוכלכים. את תזכרי את זה !". "תשמע, פסטרמה," ככה אנחנו קוראים לו, "תשמע אותי כבר. אני אומרת לך שאני בהריון. בחודש הרביעי. יש לי כאבים. אני פוחדת שאני הולכת להפיל." "את בהריון את?" אמר בגועל כאילו חיברתי דברים שאין קשר בינהם, "לך ישלחו תינוק? שלך יצא תינוק משם? מה יש לך חוץ מזפזיף? את בהריון כמו שאני בהריון." "אני בהריון, אתה לא מאמין לי, פסטרמה? אני בהריון." איך שכאבה לי הבטן, חשבתי שאת הנשמה אני הולכת להוציא. ראיתי שחור בעיניים. פסטרמה גירש אותי מהחנות. התקפלתי בחוץ, במרכז המסחרי. החזקתי את הגבעול של העץ. צרחתי מרוב כאבים, אנשים עברו לידי ולא נעצרו כי חשבו שיש לי טריפ בזבל. אבל אני לא הייתי בטריפ, בכלל לא הייתי בטריפ. אני מקווה שכל הלבן הגיע לו לראש ושהוא לא הרגיש כלום.. כי אם הוא הרגיש את מה שאני הרגשתי, איך אוכל עוד אי-פעם לצחוק.

הסיפור נלמד בבית הספר, במסגרת שיעורי ספרות מוגבר, ונכתב ע"י אורלי קסטל בלום. אני אהבתי !שמור   בטל

הפוסט נכתב בתאריך: 7/12/2006 20:14
244 אופטימיים   תהיה אופטימי     אופטימיים כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע     המלץ על הקטע
אופטימי אחרון: מָתַן (: ב-17/12/2006 17:16