לֵב מִי יֵרַךְ יֵחַת מֵאֶבֶן נָגֶף
מסתבר שהסמסטר נגמר. זה קרה בלי זיקוקים, הודעות לעיתונות או המולה אחרת. בשקט.
לא שהסיום היה קל, בטח לא לאלה שמסביב לי. הימים האחרונים, והדד ליינים שניקדו אותם, היו מוטרפים. חלמתי מטלות, התעוררתי מהמטלות, הן ניקרו לי בראש בזמני מחשבה ובזמני בהיה. בסוף כבר לא נשאר לי הרבה אויר. כמעט כמו בטרק שלא נגמר.
 
נדמה לי שעכשיו, בגילי המופלג, אני יכולה להתוודות שתמיד שנאתי פעילות גופנית באשר היא.
אחת המטרות העיקריות לשנאה היוקדת שלי היו טיולים שנתיים. עוד מאז הטיול לכרמל בכיתה ה', שאותו הפסדתי כי הייתי חולה, אבל עשו לי טובה ונתנו לי לצאת עם הכיתה המקבילה, שבה לא הכרתי כמעט אף אחד, וממילא לא רציתי לישון איתם באותו חדר בבית-ספר-שדה. משם והלאה זו היתה מערכת יחסים הדדית של שנאה. אני שנאתי את הטיולים, ובתמורה בתי הספר שלי בחרו לשלוח אותי בכל שנה למסלולים מייגעים מקודמיהם, ולהשניא עלי פינה נוספת של הארץ.
בכל התחלה של כל טיול התפללתי שהאוטובוס לא יגיע לתחילת המסלול, שאולי ירד גשם ובמקום ללכת, לעלות, ללכת עוד קצת, לטפס, להתנשף, לרדת, ואז שוב לטפס, נוכל פשוט להשאר באיזו סככה ולקרוא ספר. מה רע בזה?
לטיולים ולמחנות של הצופים יצאתי בלית ברירה. כי כולם יצאו. כי האופציה להשאר בבית, מתחת לשמיכה עם ספר טוב, לא היתה קיימת. ואם הייתה קיימת היא היתה מלווה בכזו מידה של בושה, שהס מלהזכיר אותה. עד היום לא ברור לי איך הגעתי להדריך בצופים עם כזו סלידה מכל פעילות שדורשת מאמץ גופני. כשאחת החניכות התייבשה בטיול מים אל ים, אני הייתי הראשונה שהתנדבה לקחת אותה לבית החולים. מה לא אתן כדי שיוציאו אותי מהפיסטינים האיומים האלה.
הדבר היחיד שניחם אותי בטיולים האלה היה ההכרה בכך שבסופם תבוא אמבטיה חמה ומיטה נקיה שתחכה לי.
 
נדמה לי שהפעם הראשונה שבה עמדתי על דעתי היתה כשטיילנו אחרי הצבא בנפאל. הרגשתי שדי, גם אם אצא הכי חנאנה בעולם, גם אם הוא יסתכל עלי במבטי בוז מעתה ועד הנצח, וגם אם הוא יזרוק אותי אחרי הפשלה הזו (הוא לא, אגב), אני את הטרק הזה לא עושה. יום של הליכה בסלול הררי הספיק לי. ידעתי גם שאת הקוקה קולה סוחבים רק עד הכפר שנמצא במרחק של יום הליכה נוסף. אחריו - שממה תזונתית, ונוף מדהים. אז נכון, היה נוף. אבל אחרי הר וחצי הבנתי את הפואנטה ורציתי הביתה. לקח לי כמה שעות לאזור אומץ ולהגיד שאני לא רוצה. וגם את זה די רמזתי, ברמזים עבים כיאק, כדי שהוא ישאל אם זה בסדר שנחזור.
ההתניה הישראלית כל כך שצריך ללכת, לטייל, לכבוש את ההר או למות, ומי שלא עושה את זה לא ראוי לבוא בקרב חבריו, היתה כל כך עמוקה, ששנים אח"כ עוד טשטשתי את פרטי הטרק המקוצר. כן, בטח, היינו שם. רק לא אמרתי כמה זמן ולאיזה מרחק.
 
מה שלא ידעתי, כשרקדתי את ריקוד ה"לא, לא, בטח שנמשיך. רק אם אתה רוצה נחזור", היה שהירידה קשה מהעליה.
את הירידה מהרכס אל האגם שממנו התחלנו, משהו כמו 700 מטר של הפרשי גבהים, עושים במדרגות חצובות בהר. בחיים, אבל בחיים, לא כאבו לי הרגליים כמו שהן כאבו ביום שאחרי הירידה. שנינו ישבנו מיטלטלים על סירת משוטים, בוהים בנוף שמסביב ובספרים שלנו, חליפין, ולא מסוגלים לזוז.
אולי כבר היה עדיף להמשיך עד לכפר הבא עם הקולה.

---

 
אני מסתכלת עכשיו על המסלול שעברתי וזה שצריך עוד לעבור עד לדוקטורט.
אתמול גמרתי את חובות הקורסים שלי. שנה וחצי של עבודה אינטנסיבית. אחת הפרופסוריות במחלקה ניסתה כל הזמן להאט, להרגיע - "זה מרתון", היא אמרה, "לא ספרינט, תשמרי אנרגיות". כן, אבל אני תמיד הברזתי משיעורי התעמלות. איך אדע מה ההבדל בין השניים?
החלק הראשון של המרתון נגמר. אולי זו היתה העליה. עכשיו אפשר למתוח ידיים לצדדים, להרפות את הרגליים, לתת לגוף לנוח, לתת לראש להתאוורר, להכנס למיטה ברוגע (אמבטיה לא עשיתי כבר שנים), להיות קצת קיימת בבית ולא רק נוכחת בו.
זו תהיה בערך ההזדמנות האחרונה שלו לנוח עד סוף הדוקטורט. מעכשיו אין חופשים, אין סמסטרים, אין ספרינטים קצובים בזמן.
הזמן שייך לי. המטלות שייכות לי. האחריות שייכת לי.
כנראה שמה שהיה עד עכשיו הוא הירידה הקלה לצורך העליה שעוד תבוא. שאתנשף בה כמו שלא התנשפתי מעולם. שממנה אי אפשר יהיה לחתוך גם דרך מדרגות של 700 מטר. ומיד אחרי ה-ho, ho, ho של חנוכריסמס, היא תתחיל. בעצם, אולי היא כבר התחילה, כשדד ליינים לכנסים נערמים ומחשבות על מאמרים לא מניחות לרגע. כנראה שלא אוכל להפסיק להתנשף.
 
ההבדל היחיד בין עכשיו לבין פעם, בין העליה הזו לבין הטיולים השנתיים של אז, הוא שעכשיו אני נהנית.

---

 
ובסמיכות זמנים משעשעת, השאטני-יקיר-לי יוצא השבוע למחנה הצופים הראשון שלו. הוא אמור לקבל עניבה (צהובה, אם אני זוכרת נכון) רק אם ידע לשיר את מילות "התקווה". את המנגינה הוא מפזם בבית ומקליד על הפסנתר כבר כמה ימים. מעניין כמה מהמילים הוא זוכר.
אני מקווה שיהיה לו טוב שם. אני מקווה שיהיה לו חם בשק השינה החדש שלו. אני מקווה שהוא ישמח בצ'ופרים שאני מתכננת להטמין לו בתיק.
ואני מקווה, שאם הוא לא יהנה, ולא ירצה להמשיך, הוא ידע - טוב ממני - לבוא ולומר את דברו. לא כולם צריכים להיות מדריכות חוו"יה, מסתבר. מספיק שהוא יהיה פרופסור.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/12/2008 01:06, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, טיולים, על עצמי לספר ידעתי
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-5/1/2009 03:51

18,471