בא לשכונה בחור חדש

קולי נאלם, ליבי נרגש. נניח.

כלומר, הוא היה נרגש אילולא היו סוגרים לנו את הכבישים, הגשרים, ממוטטים את תשתית המטרו (יכולה להכיל מליון איש ביום. בשבוע הזה ובמיוחד מחר אמורה להכיל בין 2.5-4 מליון איש. שינוי פעוט מהשגרה).

במשך השבועות האחרונים הוושינגטון פוסט משמש שופר ל-inauguartion committee שמתחננת בפני ההמונים: "אל תבואו. באמת, חבל. אל תבואו. אל תביאו ילדים. נכון שזה אירוע היסטורי, שלא לומר מגניב. אבל בחייכם, אם אומרים לכם שאסור להביא תיקי גב, עגלות, מטריות, סלולריים ואפילו שָלטים לרכב - לא תבינו את הרמז?" וכמו דודה פולניה חמוצת פנים, שאורח מתכוון לאכול לה את השרי-קורדיאל האחרון בקערת הקריסטל, הוועדה מרככת את הבשורה: "זה לא שאנחנו לא רוצים איתנו את פשוטי העם. לא, לא, בכלל לא. הנה, הכנו בשבילכם 5000 תאי שירותים ניידים שיונחו אחר כבוד במול. כבר אמרנו שזו ההשבעה של כ-ו-ל-ם. כן, גם שלך בת ה-12 חובבת האנה מונטנה. גם שלך, הקשיש חובב מוסיקת הקאנטרי. ובטח שלכם, 90% מתושבי DC השחורים שקפצו על גדרות הבית הלבן בליל הבחירות. ברור שגם שלכם. אלא שממש לא כדאי לכם להגיע. יהיה קר, יהיה דחוס, תהיה אבטחה בסדרי גודל מטורפים. לא יותר טוב מול הפלזמה בבית? ובכלל (מכרכמת את פניה הפולניה בהנאה, ושולפת אס) - ממילא כל הכבישים סגורים. איך תגיעו?"  

 

אז זהו. שלא נגיע. תודה.

ממש לא מתחשק לנו לקום בארבע בבוקר כדי לנסוע במטרו (טוענים שבשש הכל כבר יהיה מלא), להדחס עם ההמונים למול, לעמוד - או לרעוד - במינוס 10 מעלות צלזיוס במשך שעות רק כדי לומר "היינו שם".

גם לא השכרנו את הבית שלנו ב-10,000 דולר ללילה. פראיירים שכמונו.

ממילא מקומות העבודה באזורנו סגורים, או לפחות ממליצים בחום שלא לנסות ולהגיע כלל ביום שלישי, ובתי הספר סגורים גם הם. מה לנו כי נשאר ב-DC הקפואה?

גם אנחנו פולנים ויודעים להבין רמזים ולהעלב. בסדר, אז נשב לנו בחושך בחדר המלון שלנו. כן, בזמן שארבעה מליון מידידיו האישיים של אובמה עושים את דרכם לכיווננו, אנחנו עשינו את דרכנו צפונה. לניו יורק.

 

בתחנות העצירה לאורך הדרך ראינו בעיקר תושבי ניו ג'רזי שמתחזים לתושבי ניו יורק ומקטרים על איכות הקפה (בחייכם, סטארבקס הוא סטארבקס, גם בשדרה השביעית וגם בתחנות עצירה על הכביש המהיר. חרא בכל מקרה), אנשים לבושים סווטשירטי אובמה. מטרוניטות כבודות, לכאורה, ממוסמרות בעשרות כפתורי מתכת כאילו היו אלה שרידים למלחמת דוראן דוראן במועדון תרבות.  

 

בזמן שנסענו על הכביש המשעמם בעולם, ה-I95, השמיעו ברדיו את הקונצרט שנערך באותה שעה במול, לכבוד הוד מעלת האובמה. לרגע, אולי שניים, נצבט לי הלב על שלא היינו שם. להיות חלק מהחוויה, מההתרגשות. כן, חלק גדול מהאמריקאים - או לפחות אלה שאנחנו מדברים איתם, שהרי מדינתנו היא מדינה דמוקרטית במהותה, ושכנינו דמוקרטים, למרות שנדמה לי שאני מכירה רפובליקני אחד (אבל הוא בארון) - מתרגשים עד דמעות מהצפוי להם מחר. השבעת נשיא שחור היא רגע היסטורי. השבעת נשיא שחור שהוא גם סוג של משיח בעיני רבים היא לא רק היסטוריה. היא גורם ממשי להיסטריה.

והרי שום דבר לא ישתנה ביום שלישי בערב או ביום רביעי בבוקר. מקומות עבודה חדשים לא יפתחו, רשתות קורסות לא יפסיקו לרגע את קריסתן, המלחמה בעיראק או אפגניסטן לא תסתיים בין לילה. אפילו את גוואנטנמו הוא לא יצליח לסגור בתוך שבוע. ועל המזרח התיכון אף אחד כבר לא ממש מדבר.

 

אלא שמה שרואים בעיניים של אנשים, ומה ששומעים בשיחות איתם היא תקווה. תקווה שמשהו יזוז. שתחושת החדלון, הכשלון, אולי אפילו הבושה של נשיא שלא מצמץ כשטען שהיה misunderestimated, חלפה מעליהם כמו עננה שחורה.

ולרגע, רק לרגע, כששמעתי את בונו (תסתכלו עד הסוף, הוא מוסר ד"ש) שר על מדרגות הלינקולן ממוריאל

 

 

או כשגארת' ברוקס, נציג כל מה שלבן-קאנטרי-רפובליקני-קסנופובי בארה"ב (לפחות לכאורה) שר את Shout, שלפני אי אלו שנים נחשב לסוגה נחותה (אם כי אפשר להתווכח גם על איכויות הקאנטרי), והס מלהזכירה באירועים מכובדים כהשבעת נשיא ו/או באירועים "לבנים" בכלל, והנשיא העתידי מתנועע בכיסא ושר, ומסביבו עשרות אלפים רוקדים על מדשאות המול;

 

וחוץ מלשיר Ding-dong the witch is gone, הם שרו את כל הרפרטואר המתבקש.

 

רציתי שככה זה יהיה גם אצלנו. שתהיה תקווה, אולי אפילו שביב של תקווה.

שתהיה תחושה של שינוי, שאפשר גם אחרת. שספרינגסטין ישיר שירי צופים יחד עם אפי נצר ושרהל'ה שרון -

 

נזכרתי ב-1992. בחגיגיות. בחגיגה שאחרי. בתקווה שהבהבה לכמה שנים. ובאיך שזה נגמר. בסגנון מוטרף של הפקת לקחים, אובמה סגור עכשיו בכלובי זכוכית משוריינת כדי שלא יקרה לו מה שקרה לרוב האנשים שיצרו כזו התלהבות.

 

אנחנו? התקוות שלנו קצת יותר צנועות - שלא יהיו מחר פקקים, שההמונים שעושים קמפינג במינוס עשר מעלות במול לא קפאו למוות וחסמו בגופם את כל הגשרים בחזרה הביתה, ושלא נחזור מניו יורק עם 3 ק"ג עודפים, תוצאת הבליסה המתמדת שלנו כאן. אם את זה אובמה יכול לסדר, אין ספק שהוא המלך המשיח.

"בככר בקפה נאספו בנות הרבה, לחישה וחיוך כזה מתנוך לתנוך. בחנות הבשר פה אחד נפל דבר, שקולו ערב וכל אחד אותו אוהב". (א. אולארצ'יק). בינתיים.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/1/2009 06:10, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, למה לי פוליטיקה עכשיו?, רק באמריקה
22 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-22/1/2009 09:52

18,471