שאנטי בקניון
הלכתי עם המיניאטורה לקניון, להסדיר כמה דברים חשובים שבלעדיהם ממש אי אפשר לנסוע לחו"ל (מי אמר חמסות להמונים ולא קיבל?).
איתרע מזלנו ובחרנו דווקא ביום שבו נספרו: הפסקת חשמל בכל חלקי הארץ (או לפחות בכל החלקים בהם לא נפלו קטיושות באותו זמן), קטיושות - אלה מהסוגריים הקודמים, ומחבל מתאבד אחד שהתברבר בין קניוני איזור השרון, ככל הנראה בחיפוש נואש אחרי סייל אמיתי של בגדי קיץ שלא נראים כמו סמרטוטים.
כשהגענו לקניון והדבר היחיד שעבד שם היו המעליות הייתי צריכה לשקול פניה לאחור וחזרה הביתה. אבל אי אפשר היה כבר לצאת, מפאת הפקקים שסתמו כל חלקה נאה,ולאור הטלפונים ההיסטריים שטרטרו והתריעו על אותו חובב שופינג שמסתובב באיזור בליווי מסוקים.
כך מצאתי את עצמי, שלא בטובתי, מצטרפת לחוג מוסיקה לעוללים שהתקיים באותו קניון לחדוות הקהל.
האתר המלבב שבו אירע המאורע המשמח הזה היה ג'ימבורי המצוי מתחת למדרגות הנעות של הקניון, כשברקע מתערבבים קולות הרינגטון החדש של נינט עם צעקות ה"מאמי, תראי איזה יפה לי הפסים!". הכי שאנטי בעולם.
הפעם השניה בה הייתי צריכה לשקול את צעדי היתה כשהמדריכה, אושיה נחשבת מתחום הלידות האלטרנטיביות, פצחה ב"כולנו מעגל גדול, בואו נגרש את הפחדים שלנו, את הטילים, את המלחמה שבחוץ ונתחבר לאני הפנימי שלנו". האני הפנימי שלי רצה בשלב הזה קפה קר ומזגן.
מאחר והמיניאטורה היתה מבסוטה להפליא משלל כלי הנגינה והאביזרים, והשמועות אמרו שיציאה מהקניון היא חוויה מפוקפקת בשלב זה של היום, נשארנו.
אחרי כמה אינסידנטים של התחברות לעצמנו ולאני הפנימי שלנו, והשמעת קולות מהבטן (כשרוב הזמן הבטן שלי השמיעה קולות של רעב מכרסם) פצחה האושיה בדיקלום הבא:
"אברך את הרחם שלי
שהביא לי את ילדי.
אברך את הנרתיק
אברך את התפרים (כן, גם אלה של הקיסרי)".
כל אותן ברכות, כזכור, נאמרות בהתכוונות מלאה תחת כנפי השכינה של מדרגות הקניון. כמה טבעי.
 
בשלב הזה הפסקתי להקשיב. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "שרק לא יראה אותי פה מישהו שמכיר אותי" ומיד אחר כך "איך אני בורחת מפה בלי שיתפסו אותי וידרשו ממני לברך את הנרתיק שלי?".
 
בפעולת הסחה נועזת בעורף האויב הסתכלתי על המיניאטורה ולחשתי לה מעדנות - "רוצה ציצי?". הצהלולים שזו השמיעה היו כה קולניים עד שאף אחד לא היה יכול לשמוע אותי מסננת מבחר אמירות אנטי-שאנטיות בעליל, שהיו גורמות למיליציות הקינואה לתלות אותי בכיכר העיר כשסביבי כרוכים בגדים מכותנה אורגנית.
מחבל מתאבד בחוץ, פקקים, מסוקים מעל. אף אחד מהם לא יעצור אותי במנוסה אל החופש הסינתטי והקונבנציונלי שלי.
 

---

זה הזכיר לי את קורס ההכנה ללידה שעברתי בהריון הראשון.
בהיותי הריונית טריה, הבטוחה שלפניה אף אחד לא ילד או לפחות לא ילד לידה חשובה כשלי, חיפשתי נפשות תאומות בפורומים. אותה עת, פורום הריון ולידה של IOL (זצ"ל) היה ה-מקום להיות בו אם היו לך שני פסים על מקלון הבדיקה. בירור בפורום העלה את שמה של מדריכת הכנה ללידה מומלצת, ואחרי ראיון טלפוני קצר (בו היא ראיינה אותנו ומצאה אותנו מתאימים לצרכיה) התקבלנו לקורס.
בשיעור הראשון נזרע זרע הפורענות, כשאמרתי שמבחינתי אפשר לחבר לי את האפידורל כבר כאן ועכשיו.
המבטים להם זכיתי משאר הזוגות שרבצו על המזרנים באותו מרתף טחוב היו יכולים לשגר אותי הישר לבית הדין לפושעי מלחמה בהאג, שהיה אז מקום מאד נחשב.
"א-פ-י-ד-ו-ר-ל??" פקחה המדריכה זוג עיניים מזועזעות. "למה???". ומיד לאחריהן פצחה בשטף משפטים מהם עלה בבירור שבחירה באפידורל  שוות ערך פחות או יותר להזנחה תהומית של הילד טרם לידתו ומצדיקה לכל הפחות 20 שנות מאסר עם עבודות פרך, ללא אפשרות חנינה.
 היה רשרוש באויר בשעה שכל הזוגות האחרים התרחקו מאיתנו כמוכי צרעת. מיד סומנו כזוג הבעייתי של הקורס.
אבל אנחנו דבקנו במטרה (אני דבקתי, הוא נגרר איתי בעל כורחו) ונשארנו עד הסוף. המר.
בשיעור האחרון של הקורס היינו אמורים לצפות בסרטי לידה. מאחר ועד אז (ולמעשה גם היום) לא ראיתי לידה, חיכיתי לחלק הזה של הקורס בכליון עיניים.
לא הייתי מוכנה למה שציפה לנו.
סרט. שכולו לידות.
בים השחור. בתוך הקרח.
מסתבר שיש איזו עדת אנשים (בעדינות אפשר להגדיר אותם כ"לא קונבנציונליים") שנוטה לצאת ללדת את ילדיה בתוך הים השחור, גם אם במקרה הים השחור בדיוק עסוק בלקפוא לכבוד החורף בטמפרטורה שיורדת לכמינוס 30 מעלות. במקרה כזה הם חוצבים לעצמם חור בקרח (מן הסתם את הקרח מהחור הם שומרים כדי להוציא אליו לאחר מכן את זקני השבט, אבל לא נסטה מהנושא) ושם הנשים גולשות להן לאיטן, אל תוך המים הקפואים, עד לרגע בו אמור התינוק לצאת לאויר העולם.
 
מיד כשהצלחתי לסגור את פי הפעור (וזה לקח כמה ימים) התקשרתי לאיכילוב כדי לברר את מצאי הקרח אצלם. כשענו לי שאין להם, ידעתי ששם אני יולדת.
 
אגב, בסופו של קורס ילדו כל שותפותי בניתוח קיסרי. רק אני והאפידורל שלי הפלגנו לנו לעבר הזריחה כצמד נאהבים.
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/7/2006 15:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-26/7/2006 19:48

18,471