אורזת
היום הצדקתי את הכינוי שלי. הייתי אורזת בכל רמ"ח איברי ו-9 מזוודותי.
בפרקים הקודמים של הסאגה הזו, נסע הבעל* מערבה ונטש אותי לאנחות ולאריזות. הדרמה מגיעה לשיא חדש כששעון החול נוזל לו לאיטו ובעוד חמישה ימים ושעתיים לערך אנחנו נעלה על המטוס (תמיהה - האם ה"שרוול" הוא תחליף הולם מספיק לכבש המטוס? פעם זה נשמע טוב יותר).
 
כמו בעלילה מפותלת של דרמה מוזיקלית יומית, מינוס המוזיקה, או כמו בגאנט של פרויקט סבוך (אם להתלות בענפים גבוהים ו/או עסקיים) כשמביאים בחשבון את הסידורים השונים בתוספת המחויבויות השונות, הבאות על גבם של הצרכים השונים, שכולם צריכים להתממש בתוך פחות משישה ימים, מגיעים ליום בו אין ברירה, והמזוודות פעורות הפה שלוקטו מכל עבר צריכות להתמלא במשהו.
יום האין ברירה הגיע.
לכאורה הילדים נפוצו לכל רוח (ובעברית משמעות הדבר הוא - הושלכו שוב לחיקה האוהב של סבתא) ולי היה זמן לארוז, אבל איכשהוא - כמו בומרנג - בצהריים הם שבו לבסיסם בשלום ודרשו את תשומת הלב המתבקשת. נתתי להם דקה ורבע של תשומי, אחרת לא הייתי עומדת בזמנים.
 
12 וחצי שעות. 12 וחצי שעות של אריזה.
 
בזמן הזה אני פוסעת לי בבית שמשנה צורה ממקום שבו כל הושטת יד היא כבר אוטומטית כאילו היד כבר יודעת מה היא תפגוש כשתיגש לפינה הייעודה, למקום שבו יש חורים במדפים, סימנים של אבק על הקירות במקום בו נתלו התמונות. לאט, השינויים חושפים את הבית בעירומו והופכים אותו למקום זר לי.
תוך כדי הפסיעה אני משליכה את הדברים לארגזים, שבתורם ימוינו למזוודות, שבתורן ימוספרו ויסומנו כדי שבבוא רגע הפריקה נדע להבחין בין הקסילופון בצורת כלב, שהיה כה חשוב לקחת, לבין המגבות (הרבה פחות חשובות. הרבה יותר כבדות).
ארגז של מטבח.
ארגז של צעצועים.
ארגז של ניירת שחייבים, אבל ממש חייבים, לקחת.
ארגז של שטויות.
ארגז של פינוקים.
ארגז של בגדי חורף שנקנו במכירות החורף שעבר (כי זה נורא פרקטי).
אני מלקטת ומשליכה. יודעת שכשאמיין אשליך עוד.
 
מבעד לערימות הג'אנק, ערימות ה"בעד" וערימות ה"נגד", מבצבצת החנוכיה. מדובר באינסטרומנט מכובד למדי, עשוי מתכת כלשהיא וכבד כמו הגיהנום. אני מחזיקה את החנוכיה ביד - מסתכלת עליה לעומק, ומתלבטת. לקחת או לא לקחת? אל-על המרושעים הגבילו מאד את המשקל שניתן לסחוב, ואובר-וויט עולה הון. לקחת או לא לקחת? את החנוכיה קיבלנו מסבתא וסבא שלי כשעברנו לגור ביחד, עוד טרם החתונה. למעשה, היא היתה המתנה האחרונה שסבא שלי נתן לי. לקחת או לא לקחת? נוסטלגיה ואהבה או משקל ופרקטיקה? כמה צעצועים וכלי מיטה אפשר להכניס אם רק אוציא את המשקולת הזו מהמזוודה? אבל איך יראה הבית שלנו בלי החנוכיה (את החמסה שקיבלנו לחתונה היה הרבה יותר קל לדחוף למזוודה. היא שטוחה, היא דקה, והיא לא שוקלת כמו היפופוטם מצוי. את הפמוטים השארנו. הם כבדים נורא, וממילא אנחנו מחפפים בהדלקת נרות שבת, בניגוד לנרות החנוכה שמודלקים כל יום של החג בהקפדה יתירה מסיבה עלומה כלשהיא, ואנחנו בכלל לא מאמינים...)?
 
משהו בלתי מוסבר משך אותי לערימת הפצפצים הקרובה. לקחתי את החנוכיה ובדחף לאו בר כיבוש עטפתי אותה בשכבות של פצפצים ותחבתי אותה מיד למזוודה. מתחת למגבת וליד הקסילו-כלב. לא הסתכלתי שוב, לא העזתי לחשוב על המשקל.
האהבה והגעגוע ניצחו את הפרקטיקה.
 
 
 
<אחרי כתיבת הפוסט הגיעו חברים להפרד והביאו פמוטים קטנטנים אם כי כעורים להפליא. ברור שלקחתי אותם. כבר אמרתי שאני סאקרית של נוסטלגיה וגעגועים?>
 

---

* טרם נמצא שם הולם לכבודו, ולכן הוא ישאר בגדר "בעל" עד שיוכח אחרת.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 29/7/2006 21:28, בקטגוריות אריזות
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-1/8/2006 22:36

18,471